כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר לימוד תרי"ג המצוותמצוה ל"ב היא שצונו לכבד זרע אהרן, לפארם ולנשאם, ושנשים מדרגתם מדרגה קודמת וראשונה, ואפילו ימאנו לא נשמע מהם, זה כולו הגדלה לאל יתעלה אחר שהוא לקחם ובחרם לעבודתו ולהקריב קרבנותיו. והוא אמרו יתעלה ויתברך שמו "וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב". ובא הפירוש "וקדשתו", לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון. ולשון ספרי "וקדשתו", על כרחו, לומר כי זה צווי נצטוינו בו ואינו בבחירת הכהן. וכן אמרו "קדושים יהיו לאלהיהם", על כרחם, "והיו קדש", לרבות בעלי מומין, שלא תאמר אחר שלא יאות להקריב לחם אלהיו למה זה נתן לו מעלת הקדמה וכבוד, על כן אמרו "והיו קדש", כל הזרע הנכבד ההוא, תמים ובעל מום. וכבר התבארו התנאין המחוייבין להם ואז יהיה ראוי להתנהג עמהם המנהג הזה במקומות מפוזרים בגמרא בחולין ושבת ובכורות וזולתם.
פירוש המצוה
מצוה ל"ב היא שצונו - כל בית ישראל - לכבד זרע אהרן - הכהנים, לפארם ולנשאם - במהדורת הרב קאפח ובמהדורת פרנקל הוסיפו: "לרוממם", וביאור כל הביטויים האלו הוא להתייחס אליהם כאנשים חשובים, ושנשים מדרגתם מדרגה קודמת וראשונה - שיהיו ראשונים לכל דבר של מצוה וחשיבות. במהדורת הרב קאפח הביא שתרגום זה הוא של המילה הערבית "אלתקדים" שעניינה קדימה, והוא עצמו טוען שהמילה הערבית היא "אלתקדיס" שתרגומה הוא קדושה, וכוונת הרמב"ם להחשיבם ולהתייחס אליהם כקדושים, ואפילו ימאנו לא נשמע מהם - שהכבוד שניתן להם הוא בעל כרחם, שכן אינו נובע מדברים שהכהנים עשו בעצמם, שיכולים למחול על זה, אלא זה כולו הגדלה לאל יתעלה, אחר - מפני שהוא לקחם ובחרם לעבודתו ולהקריב קרבנותיו - וממילא הכבוד שאנו מכבדים את הכהנים הוא כבוד השם. והוא אמרו יתעלה ויתברך שמו (ויקרא כ"א, ח'): "וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב קָדֹשׁ יִהְיֶה לָּךְ". ובא הפירוש בדברי חז"ל (גיטין נ"ט ע"ב ועוד): "וקדשתו", לכל דבר שבקדושה, לפתוח בתורה ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון - שבזה אנו מבטאים יחסנו המיוחד אל הכהן. ולשון ספרי - ובמהדורת הרב קאפח ובמהדורת פרנקל תקנו ל"ספרא", והוא בפרשת אמור על הפסוק "וקדשתו" המובא לעיל (אמור, פרק א'): "וקדשתו", על כרחו, לומר - משמעות הדבר - כי זה צווי נצטוינו בו - כחובה שלנו ושל הכהן, ואינו בבחירת הכהן. וכן אמרו (ויקרא כ"א, ו' ובספרא אמור, פרק א'): "קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם", על כרחם, "וְהָיוּ קֹדֶשׁ", לרבות בעלי מומין - שאף הם בכלל המצוה לכבדם. שלא תאמר אחר - כיון - שלא יאות - שאינו ראוי - להקריב לחם אלהיו, שכן בעלי מומין פסולין לעבודה, למה זה ניתן לו מעלת הקדמה וכבוד, על כן אמרו "והיו קדש", לרבות ולכלול כל הזרע הנכבד ההוא, תמים ובעל מום. וכבר התבארו התנאין המחוייבין להם - לקיים ולהאמין - ואז יהיה ראוי הכהנים להתנהג - שיתנהגו - עמהם המנהג הזה - לכבדם כנ"ל - במקומות מפוזרים בגמרא בחולין ושבת ובכורות וזולתם - בחולין (קל"ב ע"ב) התבאר שכהן שאינו מאמין בעבודה אינו ראוי לכבוד, ובבכורות (מ"ה ע"ב) אמרו שכהן שנושא נשים פסולות ונטמא אינו ראוי לכבוד. עוד אמרו בשבת (נ"ה ע"ב) שהנושא גויה אינו לראוי לכבוד.
המצוה היא רק כבוד הכהן והקדמתו לכל דבר שבקדושה.מצוה ל"ב היא שצונו לכבד זרע אהרן לפארם ולנשאם ושנשים מדרגתם מדרגה קודמת וראשונה, ואפילו ימאנו לא נשמע מהם. זה כולו הגדלה לאל יתעלה אחר שהוא לקחם ובחרם לעבודתו ולהקריב קרבנותיו...
המצוה בעיקרה היא ההכנה לקרבן, וכתוספת יש צורך לכבד את הכהנים, כהגדרת ספר החינוך (מצוה רס"ט):הכהנים הובדלו מכלל הלוים לעבודת הקרבנות שנאמר "ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים", ומצות עשה היא להבדיל הכהנים ולקדשם ולהכינם לקרבן שנאמר "וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב".
וצריך כל אדם מישראל לנהוג בהן כבוד הרבה ולהקדים אותם לכל דבר שבקדושה, לפתוח בתורה ראשון, ולברך ראשון, וליטול מנה יפה ראשון.
הבדל זה מתבטא גם במנייני המצוות שבריש הי"ד החזקה.לקדש זרע אהרן, כלומר לקדשם ולהכניסם לקרבן, וזהו עיקר העשה, וכן להקדימם לכל דבר שבקדושה.
וברמזי ההלכות שעל סדר הי"ד החזקה (ריש הל' כלי המקדש והעובדים בו) כתב:לחלוק כבוד לזרעו של אהרן ולהקדימו לכל דבר שבקדושה, שנאמר "וקדשתו".
אף כאן בולט שבמנין הקצר שעל סדר המצוות הביא הרמב"ם רק את המצוה לחלוק כבוד לכהנים, ואילו במנין שעל סדר הי"ד החזקה הביא רק את קידושו לעבודה.לקדש הכהן לעבודה.
שתי הלכות למד הרמב"ם מן הספרא. א. לכבד הכהן גם בעל כרחו. ב. לכבד גם בעלי מומין.ולשון ספרא, "וקדשתו" - על כרחו. לומר כי זה ציווי נצטוינו בו ואינו בבחירת הכהן. וכן אמרו "קדושים יהיו לאלהיהם" - על כרחם, "והיו קדש", לרבות בעלי מומין. שלא תאמר אחר שלא יאות להקריב לחם אלהיו למה זה נתן לו מעלת הקדמה וכבוד, על כן אמרו "והיו קדש", כל הזרע הנכבד ההוא, תמים ובעל מום.
קשה לקבל אמירה זו, שהרי ההבדל קיים גם במנייני המצוות שבריש הי"ד החזקה, והלא מניינים אלה נכתבו יחד עם הי"ד החזקה. לכן נראה שיש כאן שיטה ודרך של הרמב"ם שצריך להבינה1.ומבואר שחזר בו הרמב"ם ז"ל בחיבורו הגדול ממה שכתב בספר המצוות, דעיקר העשה אינה אלא לענין לנהוג בהם כבוד.
חלקים נוספים הכלולים במצות "וקדשתו", כאיסור הנישואין לפסולות לכהונה והאיסור להטמא, אף הם אינם ראויים להיות מצוה בפני עצמה. דומה הדבר למצות "קדושים תהיו", אותה הגדיר הרמב"ם כמצוה כללית, כיון שהיא מחייבת לשמור את המצוות ובכך להתקדש. אף "קדושים יהיו לאלהיהם" ו"וקדשתו" אינם מוסיפים בענין זה אלא מחייבים לשמור על קדושת הכהונה בנישואין ובטהרה.שאין ראוי למנות ההקדמות אשר הם לתכלית אחת מן התכליות. דע כי פעמים יבאו צוויים בתורה ואותן הצוויים אינן מצוה אבל הם הקדמות לעשות המצוה.
הבחירה בזרע אהרן היא הסיבה לאמירה שכבוד הכהן הוא הגדלה לא-ל יתעלה. הכהנים נבחרו על ידי הא-ל והם שלוחי רחמנא, וכבודם - כבודו.ואפילו ימאנו לא נשמע מהם. זה כולו הגדלה לאל יתעלה אחר שהוא לקחם ובחרם לעבודתו ולהקריב קרבנותיו.