כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר לימוד תרי"ג המצוותמצוה ג' היא שציוונו באהבתו יתעלה, וזה שנחשוב ונתבונן במצוותיו ומאמריו ופעולותיו עד שנשיגהו ונהנה בהשגתו בתכלית ההנאה, וזאת היא האהבה המחויבת. ולשון ספרי (ואתחנן ח'): "לפי שנאמר 'ואהבת את ה' אלוהיך' איני יודע כיצד אוהב את המקום, תלמוד לומר 'והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך' שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם". הנה בארנו לך שבהתבוננות תעלה בידך ההשגה ותגיע ההנאה ותבוא האהבה בהכרח. וכבר בארנו שזאת המצוה גם כן כוללת שנהיה קוראים לבני האדם כולם לעבודתו יתעלה ולהאמין בו, וזה שאתה כשתאהב איש אחד תספר בשבחיו ותרבה בהם ותקרא בני האדם לאהוב אותו, וזה על דרך משל, כן כשתאהב אותו יתעלה באמת, כאשר הגיע לך מהשגת אמיתתו, אתה קורא בלי ספק הסכלים והפתיים לדעת ידיעת האמת אשר ידעתו. ולשון ספרי (ואתחנן ז'): "'ואהבת את ה' אלוהיך' אהבהו על הבריות כאברהם אביך, שנאמר (בראשית י"ב, ה') 'ואת הנפש אשר עשו בחרן'". ורצונו לומר כמו שאברהם מפני שהיה אוהב, כמו שהעיד הכתוב (ישעיה מ"א, ח') "אברהם אוהבי" וזה בעוצם השגתו, קרא בני האדם להאמין בשם מרוב אהבתו, כן אתה אהוב אותו עד שתקרא אליו בני האדם.
פירוש המצוה
מצוה ג' היא שציוונו באהבתו יתעלה כלומר לאהוב את הבורא וזה - הדרך המגיעה לאהבת הבורא שנחשוב ונתבונן במצוותיו אשר בתורה ומאמריו ביד נביאיו ופעולותיו "מעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים" (לשון הרמב"ם בהל' יסודי התורה פ"ב ה"ב) עד שנשיגהו, ההתבוננות בדברים בהם מתגלה הבורא בעולם מביאה אותנו להכירו עד כמה שאנו מסוגלים ונהנה בהשגתו בתכלית ההנאה הכרה זו מביאה הנאה לאדם, כיון שזה הדבר הגדול ביותר שיכול אדם להגיע אליו והשגת האמת הזו מביאה הנאה, וזאת היא האהבה המחויבת והתבוננות זו היא החיוב שחייבה אותנו התורה במצות האהבה. וראיה לדבר שההתבוננות היא היא החיוב במצות האהבה, מן הספרי: ולשון ספרי, לפי שנאמר "ואהבת את ה' אלוהיך", ואם כן צוותה אותנו התורה לאהוב את הבורא, והרי איני יודע כיצד אוהב את המקום, תלמוד לומר - באה התורה ולימדה אותך את הדרך לאהבה "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך" - דהיינו עיין היטב והתבונן בדברים האלה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם. הנה בארנו לך על פי הספרי שבהתבוננות במאמריו, מצוותיו ומעשיו תעלה בידך ההשגה - תגיע להכרת בוראך, ותגיע ההנאה וזה יביאך לעונג גדול מכל תענוגי העולם, שתפגש עם האמת, ותבוא האהבה בהכרח, וממילא תבא למידת אהבת בוראך. אמנם יש לעיין היכן רמוז במילים "והיו הדברים האלה... על לבבך" אופי ההתבוננות. וכתב הרב בר שאול זצ"ל בספר מצוה ולב (עמ' 73): "יש מקום להבין ש'דברים אלה' רומזים לכתוב הראשון 'שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד', ואז הכוונה היא: להתבונן בגלויי האלוקות שבאחדות הבריאה ונפלאותיה, ומהם יכיר לאהבה את מי שאמר והיה העולם. ויש מקום להבין ש'דברים אלה' רומזים למה שבא להלן בפרשה: 'ושננתם לבניך', 'ודברת בם', 'וקשרתם', 'וכתבתם' וכו' ואז הכוונה היא: להתבונן בתורה ומצוותיה ועל ידה בהכרח תתישב האהבה בלב". וכבר בארנו ובתרגום הרב קפאח זצ"ל כתוב "וכבר אמרו", ונראה מתאים יותר שכן לא מצינו היכן ביאר הרמב"ם את הדברים אותם הוא אומר כאן, אדרבה, אפילו בספר היד החזקה השמיטם. שזאת המצוה אהבת השם גם כן כוללת שמתוך האהבה נהיה קוראים לבני האדם כולם נראה שכולל בזה את ישראל והאומות לעבודתו יתעלה שדרך החיים תהיה מתאימה לרצונו יתברך ולהאמין בו, וזה ודבר זה לקרוא לבני האדם לאמונה ועבודת ה' הוא חלק ממצות אהבת ה' ומהווה תוצאה הכרחית של האהבה, שהרי שאתה כשתאהב איש אחד אהבתך תגרום לך שתספר בשבחיו ותרבה בהם ותקרא בני האדם לאהוב אותו, וזה על דרך משל בדברים שהם בנוהג שבעולם כן כמו כן באהבת ה' כשתאהב אותו יתעלה באמת כמצווה עליך כאשר הגיע לך מהשגת אמיתתו אהבה שבאה מתוך התבוננות והכרת הבורא, אתה קורא בלי ספק הסכלים והפתיים לדעת את ידיעת האמת אשר ידעתו שהרי אם האהבה נובעת מידיעת האמת, דבר זה יביא אותך לפרסם את האמת ולדאוג שיותר ויותר אנשים ידעו את האמת הזו. ונראה שגם חלק זה של המצוה קשור להתבוננות שהיא יסוד האהבה, שאהבה שאין מקורה בידיעת האמת, לא תביא אדם לקרוא לבני אדם לאהבתו יתברך. ולשון ספרי המראה על חלק זה של המצוה "ואהבת את ה' אלוהיך" - אהבהו על הבריות תביא את הבריות לאהב את ה' אלוהיך כאברהם אביך שקיים מצוה זו שנאמר "ואת הנפש אשר עשו בחרן". בספרי דייקו מלשון "עשו" שהרי אפילו באים כל באי עולם לברוא יתוש אינם יכולים, ואם כן מה פירוש "הנפש אשר עשו", אלא שקירבו אנשים לעבודתו יתברך ומעלה עליהם כאילו עשו. ורצונו לומר פירוש הספרי כמו שאברהם מפני שהיה אוהב המקום, וזו היתה עיקר תכונתו כמו שהעיד הכתוב "אברהם אוהבי" ואם כך כינהו הכתוב, הרי שזו היתה תכונתו העיקרית וזה בעוצם השגתו, מתוך מעלת ידיעתו את הבורא וגודל אמונתו, ומתוך אהבתו קרא בני האדם להאמין בשם מרוב אהבתו ולזכות אף אותם בידיעת האמת והתענוג הנובע ממנה, כן אתה אהוב אותו כמצות הכתוב עליך "ואהבת" עד שתקרא אליו בני האדם להאמין בו ולעבוד אותו מתוך אהבה.
נראה שדרשות אלו באו לבאר כיצד מתבטאת האהבה, ומה היא פועלת על האדם, והבינו חז"ל שהביטוי "ואהבת" הוא הפועל היוצא מן האהבה עצמה ומצוה זו היא גם מצוה מעשית, ולכן ביארו שני דברים א. עשה מאהבה, ב. אהבהו על הבריות."ואהבת את ה' אלוהיך" - עשה מאהבה, הפריש הכתוב בין העושה מאהבה לעושה מיראה, מאהבה שכרו כפול ומכופל. לפי שהוא אומר (דברים ו') "את ה' אלוהיך תירא ואותו תעבוד", יש לך אדם, כשהוא מתירא מחברו, כשהוא מטריחו, מניחו והולך לו, אלא אתה עושה מאהבה שאין לך אהבה במקום יראה ויראה במקום אהבה אלא במדת הקב"ה בלבד.
דבר אחר, "ואהבת את ה' אלוהיך" - אהבהו על כל הבריות כאברהם אביך, כענין שנאמר "ואת הנפש אשר עשו בחרן", והלא אם מתכנסים כל באי העולם לבראות יתוש אחד ולהכניס בו נשמה אינן יכולים לבראותו, ומה תלמוד לומר "ואת הנפש אשר עשו בחרן", אלא מלמד שהיה אברהם אבינו מגיירם ומכניסן תחת כנפי השכינה.
מקור דבריו ברור בספרי שהזכרנו. לפי זה הביטוי המעשי ל"ואהבת" היא עשיית כל המצוות מאהבה, ומובן מדוע השמיט הרמב"ם: "אהבהו על הבריות כאברהם אביך", שאין שני הדברים יכולים להלמד מאותה מילה.העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצוות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם, ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה, אלא עושה האמת מפני שהוא אמת וסוף הטובה לבא בגללה. ומעלה זו היא מעלה גדולה מאד ואין כל חכם זוכה לה והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקב"ה אוהבו לפי שלא עבד אלא מאהבה, והיא המעלה שציוונו בה הקב"ה על ידי משה שנאמר "ואהבת את ה' אלוהיך" ובזמן שיאהוב אדם את ה' אהבה הראויה, מיד יעשה כל המצוות מאהבה.