כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר לימוד תרי"ג המצוות


מצוה כ"ט - העצים, האש והמזבח


המאמרים באתר מבוססים על כללי לימוד המופיעים במדור הכללים. מאמר זה מבוסס על הכלל השוואת מנייני המצוות השונים.


מצוה כ"ט היא שצונו להבעיר אש על המזבח בכל יום תמיד, והוא אמרו יתעלה "אש תמיד תוקד על המזבח". וזה לא יתכן אלא במה שצוה בהתמדת שום האש על העצים בבקר ובין הערבים, כמו שנתבאר בשני של יומא ובמסכת תמיד. ובבאור אמרו אף על פי שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט. וכבר התבארו דיני מצוה זו ביומא ותמיד, רוצה לומר מצות מערכת האש אשר יעשו בכל יום במזבח.

פירוש המצוה
מצוה כ"ט היא שצונו - כל בית ישראל - להבעיר אש על המזבח החיצון בכל יום תמיד, והוא אמרו יתעלה (ויקרא ו', ו'): "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה". וזה לא יתכן - שתהיה אש על המזבח תמיד, אלא במה שצוה בהתמדת שום האש על העצים - במהדורת הרב קאפח ובמהדורת פרנקל כתבו: "בשימת העצים", וזו לשון מדוייקת, שהרי שמים עצים על האש, ולא שמים אש על העצים, בבקר ובין הערבים, כמו שנתבאר בשני של יומא ובמסכת תמיד. ובבאור אמרו - בפירוש אמרו חכמים (ספרא ויקרא, פרק ה', יומא כ"א ע"ב ועוד): אף על פי שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט - מכאן שזו מצוה ולא רק הכשר לשריפת הקרבנות, שהרי אפילו אם יש אש בשביל הקרבנות מצוה בפני עצמה להבעיר אש של הדיוט. וכבר התבארו דיני מצוה זו ביומא פרק ד', ותמיד פרק ב', רוצה לומר - אלו דברים התבארו במקומות אלו: מצות מערכת האש - שהם שלוש מערכות אשר יעשו בכל יום במזבח.



"העצים אשר על האש אשר על המזבח"
בכל מקום בו הגדיר הרמב"ם את מצות האש על המזבח, השתמש בביטוי שונה.
בספר המצוות כתב:

שצונו להבעיר האש על המזבח בכל יום תמיד והוא אמרו יתעלה "אש תמיד תוקד על המזבח"... ובבאור אמרו אף על פי שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט.

ובריש הי"ד החזקה במנין הקצר שעל סדר המצוות כתב:

לערוך1 אש במזבח העולה תמיד2 שנאמר "אש תמיד תוקד על המזבח".

וברמזי המצוות שעל סדר ההלכות (בריש הלכות תמידין ומוספין) כתב:

להדליק אש על המזבח בכל יום.

ובהלכות תמידין ומוספין (פ"ב ה"א):

מצות עשה להיות אש יקודה על המזבח תמיד שנאמר "אש תמיד תוקד על המזבח", אף על פי שהאש ירדה מן השמים מצוה להביא אש מן ההדיוט שנאמר "ונתנו בני אהרן הכהנים אש על המזבח".

שלוש ההגדרות האחרונות הן סביב הי"ד החזקה, ועל כן בהן השינוי הוא משמעותי יותר ומגדיר היטב את המצוה.
בשני נושאים שינה הרמב"ם לשונו. בפעולת המצוה ובזמן חלותה.
בפעולת המצוה יש להבחין בין לשון "לערוך" ובין לשון "להדליק", וביניהן ובין לשון "להיות אש יקודה".
בזמן חלותה של המצוה יש להבחין בין לשון "תמיד" ובין לשון "בכל יום".
המנין הקצר שבריש הי"ד החזקה שנכתב לפי סדר המצוות בספר המצוות, מגדיר את המצוות באופן המבאר מדוע כל אחת מהן מצוה בפני עצמה.
במצות האש יש לשאול לכאורה (כדרך ששאל ספר החינוך), מדוע מצוה זו נמנית בפני עצמה, והלא האש אינה אלא אמצעי להקרבת הקרבנות.
תשובה לשאלה זו היא המערכה השלישית, כלשון הרמב"ם (הל' תמידין ומוספין פ"ב ה"ד):

שלש מערכות של אש עושין בראש המזבח בכל יום, ראשונה מערכה גדולה שעליה מקריבין התמיד עם שאר הקרבנות, שניה בצדה קטנה שממנה לוקחין אש במחתה להקטיר קטורת בכל יום, שלישית אין עליה כלום אלא לקיים מצות האש שנאמר "אש תמיד תוקד".

המערכה השלישית באה לקיום מצות אש התמיד. מערכה זו שומרת על תמידיות האש שתתקיים ברצף ללא הפסקה.
על כן במנין הקצר הגדיר הרמב"ם את המצוה "לערוך אש", כמתייחס אל המערכה המיוחדת לקיום האש, וחלות המצוה היא "תמיד" ברצף, שמערכה זו מתקיימת ללא הפסקה.
ברמזי המצוות שעל סדר ההלכות מגדיר הרמב"ם את המצוה כפי שהיא מתבטאת בפעולת הכהנים. אף כי מציאות האש היא רצופה, הכהנים פועלים בתדירות קבועה, "בכל יום".
אצל הכהנים "תמיד" היינו בתדירות קבועה ולא ברציפות. הדלקת האש בעצים חדשים נעשית בכל יום אף שהמערכה היא קבועה. על כן במנין זה הגדיר הרמב"ם את המצוה "להדליק אש" - כמתייחס אל פעולת ההדלקה, וחלות מצוה זו היא "בכל יום".
לשון הרמב"ם בהלכות תמידין ומוספין - להיות האש יקודה על המזבח - מגדירה את מציאות האש על המזבח כמצוה, ובנוסף לזה באה המצוה להביא אש מן ההדיוט.
מלשון ההלכות אנו שומעים שהמזבח צריך להיות כשהאש יקודה עליו באופן קבוע. זו היא צורתו הקבועה של המזבח.
בהלכות תמידין ומוספין באה ההלכה של האש על המזבח מתוך העיסוק בדין המזבח, אחר ההלכה האחרונה בפ"א, המסיימת במילים "שאין מחנכין מזבח העולה3 אלא בתמיד של שחר". על כן בהלכות רואה הרמב"ם את מצות האש על המזבח כדין במזבח, שצורתו היא כשהאש נמצאת עליו.
האש אינה רק חלק ממצות הקרבנות. אין האש באה רק עם הקרבן על מנת לשרוף אותו. האש חלק היא מן המזבח, ועל כן היא אש תמיד.
לסיכום יש לומר שבמנין הקצר הגדיר הרמב"ם את המצוה מצד עצי המערכה, ועל כן כתב: לערוך אש במזבח העולה תמיד.
ברמזי המצוות הגדיר את המצוה מצד ההדלקה על ידי האש, ועל כן כתב: להדליק אש על המזבח בכל יום.
ובהלכות תמידין ומוספין הגדיר את המצוה מצד המזבח, ועל כן כתב: להיות אש יקודה על המזבח.
אלו שלושה מרכיבים של מצוה זו ככתוב (ויקרא א', ח'):
הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ.




1 כך הלשון בכת"י אוקספורד וכן הוא במהדורת פרנקל, ובהערות שם בשינויי נוסחאות כתבו "לערוך אש, כן הוא בכתבי היד ובדפוסי ספרד. בשאר דפוסים להבעיר".
2 בשתי מצוות ממצוות המקדש כתב הרמב"ם במנין הקצר את הביטוי "תמיד", בשמירת המקדש - "לשמור בית זה תמיד" (מצוה כ"ב), ובאש המזבח - "לערוך אש במזבח העולה תמיד" (מצוה כ"ט). המשותף לשתי מצוות אלו הוא שיש בהן לאו. ל"ת ס"ז: "שלא להשבית שמירה סביב למקדש", ול"ת פ"ב: "שלא לכבות אש המזבח". הוספת הלאו על העשה באה ללמד שהתמיד הוא ברצף ללא הפסקה, שלא די בעשיית פעולת המצוה, אלא גם יש לדאוג שלא תיפסק, ודו"ק.
3 בהלכה זו כינה הרמב"ם את המזבח "מזבח העולה", כיון שפרק א' עוסק בהקרבת עולת התמיד. בפרק ב' העוסק באש על המזבח כינהו הרמב"ם "המזבח" - סתם, כיון שיש לו ערך מצד עצמו ולא רק כאמצעי לעולה. ודו"ק.





-------------------------------------------------------------------------------------------