כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר לימוד תרי"ג המצוות


מצוה רמ"ו - מצות טוען ונטען


המאמרים באתר מבוססים על כללי לימוד המופיעים במדור הכללים. מאמר זה מבוסס על הכלל לימוד מצוות ככלי לעיון בסוגיות.



תמצית השיעור: סוגיות רבות ושאלות רבות מתבארות לאור הבנת הגדרת המצוה: "לדון בדין טוען ונטען". כאשר טענותיהם של בעלי הדין יוצרות זיקה ביניהם - כגון כאשר הנתבע מודה במקצת - חובה על בית הדין להזדקק להם ולהתיר את הזיקה על ידי פסק של בית הדין.

"דין טוען ונטען", שבו נעסוק בשיעור זה, הוא המצוה העיקרית בה עוסקת מסכת בבא מציעא, ובעיקר הפרק הראשון בה.

זו לשון הרמב"ם (עשה רמ"ו):

והמצוה הרמ"ו היא שהורנו בדין הטוען ונטען, והוא אמרו יתעלה ויתברך שמו "על כל דבר פשע וכו' אשר יאמר כי הוא זה". ולשון מכילתא: "כי הוא זה", עד שיודה במקצת. ובזה הדין יכנס כל מה שהוא נופל בין בני אדם מן התביעות קצתם על קצתם שיכנס בהם ההודאה והכפירה. וכבר התבארו משפטי דין זה בשלישי מקמא, גם כן ובראשון ובשמיני ממציעא, ובחמישי ובששי ובשביעי משבועות, וממנו שאלות רבות מפוזרות במקומות רבים מן התלמוד.

וכבר שאלו רבים מן המפרשים על הגדרת המצוה. בספר "זהר הרקיע" (על עשה קמ"ד) כתב:

...הממונות כבר כתבתי שהרמב"ן ז"ל כתב שהיה נראה לו לכלול אותם כולם במצוה אחת, אבל ראיתי לו ז"ל שמסכים למנות כל חלקי פרטי, והרמב"ם ז"ל מנאם: לדון בדין שומר חנם אחת, שניה בדין נושא שכר ושוכר, ג' בדין שואל... ד' בדיני מקח וממכר, ה' בדיני טוען ונטען, ו' בדין גנב, ודין ארבע אבות נזיקין הם ד' מצוות נמנות: דין השור, ודין הבור, ודין האש, ודין ההבער... וכל אלה מצוות התלויות בממון שהם עשר, אינן אצלי אלא אחת, והוא לשפוט בצדק, ואין אצלנו צדק אחר אלא מה שאמרה התורה.

מה מוסיפה מצות "דין טוען ונטען" על פני המצוה "בצדק תשפוט עמיתך", שבה נצטוו הדיינים לשפוט בצדק?
הרי"פ פערלא במבוא לביאורו לספה"מ של הרס"ג מעיר:

והנה שתי עשין אלו לא מנאום כל הראשונים ז"ל שקדמו להרמב"ם ז"ל, והוא הראשון שחדשן מדעתו...
ומבואר שאין לנו בזה דשום דבר מפורש בקרא, דפשטי דקרא בדיני שומר חינם הוא דמיירי... אלא דמכל מקום כיון דלא כתב קרא דין זה אלא בשומר חינם, וכבר מנה דיני שומר חינם במנין העשין... אין למנותה מצוה בפני עצמה...

הרמב"ם חידש מצוה זו, ויש לעמוד על עומק חידושו.
החינוך, ההולך בדרכו של הרמב"ם במנין המצוות, הגדיר את המצוה בדרך שונה מן הרמב"ם, שיש בה כדי להעמידנו על הגדרת שיטתו של הרמב"ם. זו לשונו (מצוה נ"ח):

מצות בית דין לדון בדין טוען וכופר. שנצטוינו לדון בדין טוען ונטען, כלומר שנעשה דין לכל מי שתובע את חברו בשום דבר או שהלוהו או הפקידו או גזלו או עשקו או חמסו, שנאמר [שמות כ"ב, ח'] על כל דבר פשע וגו' אשר יאמר כי הוא זה... ונוהגת מצוה זו, שאנו חייבין לדון, בזכרים אבל לא בנקבות שאינן דנות... וגם כן נוהגת בכל מקום ובכל זמן. ובית דין העובר עליה ולא עשה דין אם יש כח בידו ביטל עשה... וזאת אחת מן המצוות שנצטוו עליה כל בני העולם בכללם, לפי שאי אפשר לישוב העולם זולתה.

בפירוט הדברים שבעבורם נדרש בית הדין לדון, לא הביא החינוך כלל את הנטען, אלא רק את הטוען. הבין החינוך שמצוה זו היא מצוה להיזקק לאדם שנעשה לו עוול, "להציל עשוק מיד עושקו". על כן גם כתב בסוף דבריו שנצטוו במצוה זו כל בני העולם, שכן אף בני נח נצטוו על הדינים.
אולם, נראה שאין זו ההגדרה שאליה התכוון הרמב"ם. הרמב"ם מגדיר את המצוה כדין הטוען והנטען, ולא כחובת בית הדין לעשות צדק עם מי שעשו לו עוול. ועוד. הרמב"ם מנה מצוה למנות דיינים, ומה מוסיפה המצוה לעשות צדק עם התובע, הרי כלולה היא במצות מינוי הדיינים, שזהו תפקידם?

נראה, שהחידוש שבמצוה זו הוא, שטוען ונטען יוצרים מציאות חדשה בעולם. הטענות של הצדדים מצד עצמן, אף בלא עדים וראיות אחרות, יוצרות דין שחובה על בית הדין להזדקק לו ולדון בו. זהו חידוש, שכן היה ניתן לחשוב, שאין בית הדין נזקק לדון כאשר רק הטענות בפניו. יכול אדם לטעון ככל העולה על רוחו, ומדוע בית הדין נדרש להתייחס לכך? מחדשת התורה, שכאשר אדם טוען וחברו עונה לו, טענותיהם יוצרות זיקה - וזיקה זו מחייבת התערבות והכרעה של בית הדין.
כך למד הרמב"ם מן המכילתא (משפטים מסכת נזיקין פרשה ט"ו) שהביאה בספר המצוות:

אשר יאמר כי הוא זה. שזה אומר זה הוא, וזה אומר אינו הוא, מכאן אמרו עד שתהא הודאה במקצת הטענה.

הטענות של שני הצדדים לגבי הממון שביניהם יוצרות חיבור וזיקה ביניהם. תפקידו של בית הדין הוא לפסוק, לחתוך את הדין. חיתוך הדין הוא התרת הזיקה והקשר בין האנשים.

לאור הבנה זו מתבארות סוגיות רבות בתחילת מסכת בבא מציעא. נביא כאן את השיעור העוסק בביאור הסוגיות לאור הגדרת המצוה:

שלוש דרגות במודה במקצת
את העיון נפתח בשאלה על דין שפסק הרמב"ם בענין טוען ונטען (הל' גזלה ואבדה פ"ד הי"ד-ט"ז):

מעשה באחד שחטף לשון של כסף מיד חבירו בפני עד אחד, ובא החוטף ואמר חטפתי ושלי חטפתי, וחייבו אותו חכמים להחזיר, מפני שהוא מחוייב שבועה בעד זה ואינו יכול לישבע שהרי הודה כמו שאמר העד...
אמר החוטף עשרים חטפתי ועשרים שלי הן, והנגזל אומר מאה חטף, הואיל ואין העד יודע מניינן הרי משלם העשרים שהודה בהן שחטפן, ונשבע שבועת התורה על השאר שהרי נתחייב במקצת. ודעתי נוטה בזה שישבע הסת, שהרי לא הודה בכלום אלא אמר שלי חטפתי.

הרמב"ם חולק על פסק הגאונים, וסובר שבמקרה של חוטף אינו חייב שבועה מן התורה משום שאין בכך דין "מודה במקצת". אין זו הודאה, אלא פסק של בית דין, שהוא חייב מקצת הטענה. על פי דעת הרמב"ם, פסק של בית דין איננו מחייב את האדם שבועה מן התורה על השאר.

לאור דבריו של הרמב"ם, יש להגדיר שלוש מדרגות בדין מודה במקצת.
א. מודה במקצת מן התורה - הלה אומר: 'מנה לי בידך', והלה אומר: 'אין לך בידי אלא חמשים'. במקרה זה חייב שבועת מודה במקצת מן התורה.
ב. חידושו של ר' חייא - הלה אומר: 'מנה לי בידך', והלה אומר: 'אין לך בידי כלום', והעדים מעידים אותו שיש לו חמשים זוז - נותן לו חמשים זוז וישבע על השאר. זהו חידושו של ר' חייא שאף בכך יש שבועת מודה במקצת, וכך "פסקו כל הגאונים" (לשון הרמב"ם הל' טוען ונטען פ"ד ה"י).
ג. פסק בית דין - במקרה שבית הדין מחייב אותו לשלם מקצת הטענה, פסק הרמב"ם, כפי שראינו, שאינו חייב שבועה מן התורה.

על פסק הרמב"ם הקשה ב"קצות החושן" (סי' ע"ה ס"ק א'):

...לדברי הרמב"ם אינו חשוב מודה במקצת מה שנתחייב על פי בית דין. אמנם דברי הרמב"ם צריך ביאור דכיון דבכל מקום אלימי בית דין טפי מעדים ואם כן למה העדאת עדים יחייב שבועה על השאר, וחיוב בית דין לא יחייב שבועה...

פסק בית דין יותר חזק, לכאורה, מהעדאת עדים. כיצד יתכן, אפוא, שעדים מחייבים את הנטען שבועה על השאר ובית דין איננו מחייבו שבועה?

הגדרת המצוה
ענין זה, ועניינים נוספים, יתבארו לאור הגדרת מצות "דין טוען ונטען".
כפי שראינו, החידוש שבמצוה זו הוא, שטוען ונטען יוצרים מציאות חדשה בעולם. הטענות של הצדדים מצד עצמן, אף בלא עדים וראיות אחרות, יוצרות דין שחובה על בית הדין להזדקק לו ולדון בו. זהו חידוש, שכן היה ניתן לחשוב, שאין בית הדין נזקק לדון כאשר רק הטענות בפניו. יכול אדם לטעון ככל העולה על רוחו, ומדוע בית הדין נדרש להתייחס לכך? מחדשת התורה, שכאשר אדם טוען וחברו עונה לו, טענותיהם יוצרות זיקה - וזיקה זו מחייבת התערבות והכרעה של בית הדין.
הטענות של שני הצדדים לגבי הממון שביניהם יוצרות חיבור וזיקה ביניהם. תפקידו של בית הדין הוא לפסוק, לחתוך את הדין. חיתוך הדין הוא התרת הזיקה והקשר בין האנשים1.

ביאור דברי הרמב"ם
לאור הבנה זו מובנים דברי הרמב"ם בהם פתחנו. פסק של בית דין אינו יכול ליצור חובה של שבועת מודה במקצת, שכן תפקיד בית הדין הוא לחתוך את הדין. לאחר פסק של בית דין - "גמר דין", לא יכול להשאר דיון בין הצדדים. השבועה באה לברר את האמת, והיא חלק מן הדין ולא חלק מן הפסק. פסק של בית דין לא כולל בתוכו דברים לא מוחלטים, שעדיין עומדים לבירור.
על כן כאשר בית הדין קבע שעל הנתבע לשלם עשרים, אין לחייב אותו שבועה על שאר המנה הנדון. אם כך היה הדין, הרי שדברי בית הדין אינם חתוכים ומוחלטים. אין זה גמר דין אלא המשך הדיון.
נראה שבדרך זו יש להבין את דברי "קצות החושן" בביאורו את הרמב"ם:

...ואם כן הוא הדין בירור על פי בית דין אינו מחייב דכי תאמר בנ' איני יודע אם פרעתיך הוי בירור על פי בית דין שחייב לשלם אף על גב דיכול להיות שאינו חייב, אלא כיון דהתורה חייבה הוי כמו בירור. אם כן כי היכי דהתורה חייבה לזה שאומר איני יודע אם פרעתיך, כן נמי התורה פטרה למקצתו השני שאומר לא לויתי. ואלו הוי משכחת פתרי לומר בקצתו איכא פסק דין ובקצתו השני ליכא פסק דין, היה דומה להעדאת עדים דמלוה אית ליה סהדי וללוה לית ליה סהדי, אך פסק דין הוא ידוע למלוה וכמו כן ידוע הפסק דין ללוה דפטור במחציתו השני, אם כן אין חיוב בית דין מחייב שבועה כמו העדאת עדים, דכמו דיש חיוב בית דין למלוה בקצתו כן נמי יש פטור על פי בית דין ללוה בקצתו השני. וכי תימא כיון דכבר ידוע על פי בית דין בקצתו לחיוב תו אין הבית דין פוטרין לקצתו השני עד שישבע. ליתיה, דהעדאת עדים הוא הסיבה לחייב שבועה ולזאת היא קודמת ולכן לא משכחת לה אלא בהעדאת עדים ודאית ליה סהדי למלוה ולית ליה סהדי ללוה. אבל דברי בית דין לא משכחת למלוה בלא לוה דכי היכא דידוע הפסק לחייב כן ידוע הפסק ללוה בקצתו השני.

פסק דין איננו רק לאחד הצדדים, אלא הוא מגדיר בצורה מוחלטת את ההחלטה עבור שני הצדדים. על כן פסק דין המחייב את הנתבע לשלם מחצית מן התביעה, פוטר אותו מלשלם את המחצית השניה, ואין הוא יכול לחייבו שבועה.

הבנה זו מבארת את חידושו של ר' חייא (ג' ע"א):

תני רבי חייא, 'מנה לי בידך', והלה אומר 'אין לך בידי כלום', והעדים מעידים אותו שיש לו חמשים זוז - נותן לו חמשים זוז וישבע על השאר, שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מקל וחומר, ותנא תונא שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וכו', והא הכא כיון דתפיס אנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה הוא ומאי דתפיס האי דידיה הוא, וקתני ישבע.

העדאת עדים המחייבתו בחמשים יכולה להיות נידונה כפסק בית דין על חמשים.על פי דברי העדים חייב הוא לשלם חמשים - וזהו הפסק.
ר' חייא מחדש שאין זה כך. עדים יוצרים זיקה ולא חותכים את הדין. עדים הם חלק מן הדיון, הם באים בשלב הראיות, ולא בשלב גמר הדין. על כן אינם חותכים את הדין ומתירים את הזיקה אלא יוצרים זיקה.
בירושלמי (פ"א ה"א) הדבר מובא כמחלוקת בין האמוראים:

תני, אדם שאמר לחבירו: 'תן לי מנה שאתה חייב לי', אמר לו: 'לא היו דברים מעולם', הלך והביא עדים שחייב לו חמשים זוז, רבי חייה רבה אמר: הודיית עדים כהודיית פיו וישבע על השאר, רבי יוחנן אמר: אין הודיית עדים כהודיית פיו שישבע על השאר.

חידושו של ר' חייא הוא בראיית עדים כמודה במקצת היוצר זיקה. הרי מודה בכל פשוט שמשלם ואין זיקה. אף כופר הכל אינו יוצר זיקה. היה מוקם לראות מודה במקצת ככופר בחמשים ופטור, ומודה בחמשים וחייב עליהם. התורה מחדשת דין מודה במקצת שרואה את כל התביעה כמקשה אחת. ר' חייא מוסיף שאף בעדים אין לראות את הדין ככופר הכל וחייב במה שהעדים מעידים.
ר' יוחנן אומר שבעדים הוא כופר הכל, אלא שנוצר לו חוב על חמשים, כמו שהוא פטור על החמשים הנותרים. על כן פטור משבועה.

ביאור הגמרא
לאור דברים אלה מאירים באור יקרות דברי חז"ל, החל מראשית הפרק.
כבר ביארנו, שהמשנה הראשונה עיקרה במשפט: "שנים אוחזים בטלית - יחלוקו". ביאור הדבר הוא, שכאשר שנים אוחזים בטלית ויש ביניהם זיקת טוען ונטען, שכל אחד טוען שכולה שלו ותובע מחברו את חציה, הרי הפסק של בית דין חותך את הזיקה ומפריד ביניהם - יחלוקו.

הבנה זו מבארת את המקרים בהם בית הדין מסתלק ואינו מכריע, כגון כאשר אומרים "כל דאלים גבר", או "יהא מונח עד שיבוא אליהו".
אם יש מצוה "בצדק תשפוט עמיתך", ואין הגדרה ברורה אימתי חייבים הדיינים להזדקק לבעלי הדין ואימתי לא (כדברי בעל ה"חינוך") - הכיצד יכול בית הדין להסתלק ולהשאיר את ההכרעה לבעלי הדין או לאליהו?!
אולם, לפי דברי הרמב"ם הדברים מובנים. כאשר לא נוצרה זיקת טוען ונטען בין שני הצדדים - אין בית הדין מחוייב לפסוק ולהכריע. כאשר שני אנשים טוענים על ספינה העומדת בים 'שלי היא' (בבא בתרא ל"ד ע"ב), אין הויכוח מתקיים בין שניהם. כל אחד טוען לבעלות על הספינה, אך אין לו דין ודברים עם רעהו. יכולים עוד אנשים רבים לטעון לבעלות על ספינה זו, ואין כל אחד מהם קשור לחברו. על כן אין כאן זיקה בין הטוענים, ובית הדין לא נזקק להם.
כך הוא גם במקרה זה (בבא מציעא ל"ז ע"א):

שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים, זה אומר שלי מאתים וזה אומר שלי מאתים, נותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו. אמר רבי יוסי: אם כן מה הפסיד הרמאי, אלא הכל יהא מונח עד שיבא אליהו.

הדיון איננו בין שני המפקידים. אין כל זיקה ביניהם. השומר שואל את בית הדין מה עליו לעשות, ובית הדין איננו נדרש לפסוק ולהכריע בין שני מתדיינים, ועל כן ניתן לומר: "יהא מונח עד שיבוא אליהו".

כך יש להבין גם את דבריו של רבה.

מאי שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מקל וחומר, שלא תאמר הודאת פיו הוא דרמיא רחמנא שבועה עליה, כדרבה, דאמר רבה: מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע, חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, והאי בכוליה בעי דנכפריה והא דלא כפריה משום דאין אדם מעיז פניו, והאי בכוליה בעי דלודי ליה והאי דלא אודי אשתמוטי הוא דקא מישתמט, מיניה סבר עד דהוו לי זוזי ופרענא ליה, ואמר רחמנא רמי שבועה עליה כי היכי דלודי ליה בכוליה, אבל העדאת עדים דליכא למימר הכי אימא לא קא משמע לן קל וחומר.

עיקר דבריו של רבה הוא, שכיון שאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, הרי שהוא מודה במקצת ואיננו כופר הכל. לשם מה מאריך רבה ומוסיף: "והאי בכוליה בעי דנכפריה" וכו'? מה תורמת האריכות להבנת חיוב השבועה?
רש"י הרגיש בשאלה זו, ולכן כתב:

והאי בכוליה בעי דלודי כו' - וכי תימא: מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא, ולא נרמי עליה שבועתא, לא חשיד אממונא, לפי שברצונו היה מודה בכולו, אלא שאין בידו לפרוע, וסבר: עד דהוי לי [זוזי], ופרענא ליה.

רש"י מבאר שרבה בדבריו עונה על שאלה נוספת העומדת ברקע - "מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא". אלא שכבר הקשו ראשונים רבים (עי' תוספות, רמב"ן ועוד) על רש"י, שלמסקנת הגמרא לא אמרינן "מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא".

כאשר אדם מודה במקצת, היה מקום לומר שעל חמשים הוא מודה ומשלם, ובחמשים הנוספים הוא כופר בכל, ואף במקרה זה אין זיקת טוען ונטען. כאן חידשה התורה שחיובו של מודה במקצת לשלם יוצר זיקה של טוען ונטען שיש לבררה ולפסוק דינה על ידי שבועה.
בדבריו עונה רבה על שאלתו: "מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע". פירוש השאלה הוא: יש בתורה דין מודה בכל ודין כופר בכל, הכיצד משילוב שני דינים אלו - כאשר מודה במקצת - נולד דין חדש של שבועה?
ותשובתו: "והאי בכוליה בעי דנכפריה... והאי בכוליה בעי דלודי ליה". המנה נשוא הדיון הוא יחידה אחת, ולא שני חלקים שאין קשר ביניהם. על כן יש כאן זיקה בין בעלי הדין, היוצרת חיוב שבועה. אין אלה שני מקרים - כופר הכל ומודה הכל - שנתקבצו לפונדק אחד, אלא מקרה אחד של "מודה במקצת", ועל כן הזיקה שבין הטוען והנטען מחייבת דין חדש - שבועה.

לאור דברים אלה מובנת הגמרא גם בהמשך:

אלא אתיא מעד אחד, ומה עד אחד שאין מחייבו ממון מחייבו שבועה, עדים שמחייבין אותו ממון אינו דין שמחייבין אותו שבועה, מה לעד אחד שכן על מה שהוא מעיד הוא נשבע, תאמר בעדים שעל מה שכפר הוא נשבע. אלא אמר רב פפא אתי מגלגול שבועה דעד אחד מה לגלגול שבועה דעד אחד שכן שבועה גוררת שבועה תאמר בעדים דממון קא מחייבי.

הגמרא רוצה ללמוד בקל וחומר שעדים מחייבים שבועה כמו הודאת פיו, והיא מנסה ללמוד זאת מעד אחד, המחייב שבועה מן התורה אף שאינו מחייב ממון. הגמרא מנסה ללמוד שעדים יוצרים בעדותם זיקת טוען ונטען ולכן מחייבים שבועה.
משמעות הדחיה: "מה לעד אחד שכן על מה שהוא מעיד הוא נשבע" פירושה, שלא נוצרה כאן כלל זיקת טוען ונטען. על החמשים שהעד העיד - נשבע הנטען, ועל החמשים הנותרים הוא כופר ואין עליהם כל דיון. זיקת טוען ונטען נוצרת כאשר שני חלקי התביעה - החמשים שעליהם הוא כופר והחמשים שעליהם הוא מודה - הם יחידה אחת. בעד אחד אין כל זיקה בין החמשים שהוא נשבע עליהם - בגלל עדותו של העד, ובין החמשים האחרים שהוא כופר בהם והם כלל לא שייכים לדיון. על כן לא נוצרה כאן זיקת טוען ונטען.
רב פפא לומד מגלגול שבועה. אף שהעד מחייב אותו שבועה על החמשים שהוא מעיד עליהם, יכול התובע לגלגל את השבועה גם לחמשים הנותרים. גלגול שבועה הוא יצירת זיקה. החמשים שעליהם הוא נשבע בגלל העדות קשורים לחמשים הנותרים, ומחייבים שבועה עליהם, ועל כן כל התביעה היא יחידה אחת ויש כאן זיקת טוען ונטען2.
אלא שאף נסיון זה ללימוד נדחה, שכן אי אפשר ללמוד מגלגול שבועה לעדים. השבועה שעד אחד מחייבת איננה פוסקת את הדין, אלא היא חלק מן הדיון. לעומת זאת, עדים בעדותם מחייבים אותו ממון, וחיוב זה הוא פסק הדין וממילא התרת הזיקה. על כן אי אפשר ללמוד מגלגול שבועה דעד אחד לשני עדים שיחייבו בעדותם שבועה על החמשים הנותרים.

גם סוגיית "הילך" מובנת לאור דברים אלה (ד' ע"א):

...דאמר רבי חייא: 'מנה לי בידך', והלה אומר: 'אין לך בידי אלא חמישים זוז, והילך', חייב, מאי טעמא הילך נמי כמודה מקצת הטענה דמי. ותנא תונא שנים אוחזין בטלית, והא הכא כיון דתפיס אנן סהדי דמאי דתפיס הילך הוא, וקתני ישבע. ורב ששת אמר: הילך פטור, מאי טעמא כיון דאמר ליה 'הילך', הני זוזי דקא מודי בגוייהו כמאן דנקיט להו מלוה דמי, באינך חמשים הא לא מודי, הלכך ליכא הודאת מקצת הטענה.

רב ששת דורש זיקת טוען ונטען כדי לחייב שבועה. כאשר חמשים הוא משלם - "הילך", וחמשים הוא כופר, אין כל חוב בין הטוען והנטען. על כן אין ביניהם זיקה ולא ניתן לחייב את הנתבע שבועה.













1 זהו עניינה של מסכת בבא מציעא, הפותחת ב"שנים אוחזים", וקובעת: "יחלוקו". מסכת בבא בתרא עוסקת ב"שותפים", ואז הדין איננו "יחלוקו", אלא עליהם לבנות כותל ביניהם המחברם, ו"המקום והאבנים של שניהם". ראה על כך בהרחבה בשיעור הפתיחה לנזיקין.
2 הסבר זה מתאים לשיטת הרמב"ן וסיעתו, שגלגול שבועה גורר שבועה אחרת, ולא שהשבועה הראשונית היא גם על טענות נוספות. העובדה שמחייבים אותו שבועה נוספת מלמדת שנוצרה כאן זיקה בין החמשים שעליהם העיד העד ובין החמשים הנותרים. הרמב"ן סובר גם, שבהצד השוה אין למדים מעד אחד ופיו, אלא מ"גלגול שבועה דעד אחד" ופיו, שכן העובדה שבעד אחד "על מה שהוא מעיד הוא נשבע" מפקיעה את היכולת ללמוד מעד אחד, שכן אין כאן כלל זיקה בין הטוען והנטען.
רש"י לשיטתו, לא דורש יצירת זיקה בין הטוען והנטען, אלא מציאת חיזוק לטענתו של הטוען היא המחייבת את הנטען שבועה, ועד אחד יוצר חיזוק. הדחיה היא שאין זה קל וחומר, שכן חיוב השבועה בעדים חמור יותר מחיוב השבועה בעד אחד, כלשונו של רש"י (ד' ע"א): "תאמר - בשבועה דעדים, שאינו נשבע על מה שהעידו אלא על מה שלא העידו, ועל כפירתו הוא נשבע ולא אהעדאתן, ומנין לך להחמיר כל כך?". דחיה זו לא מפקיעה את הלימוד בעד אחד מן הדיון. ואכן, רש"י למד "במה הצד" מעד אחד ופיו, ולא מ"גלגול שבועה דעד אחד" ופיו.





-------------------------------------------------------------------------------------------