כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר לימוד תרי"ג המצוות


מצוה רל"ז - רמ"א - המצוות הקשורות לנזיקין


המאמרים באתר מבוססים על כללי לימוד המופיעים במדור הכללים. מאמר זה מבוסס על הכלל לימוד מצוות ככלי לעיון בסוגיות.


תמצית השיעור: הרמב"ם מנה את ארבעה אבות הנזיקין בארבע מצוות. הדבר מתבאר לאור ההבנה שהחיוב בנזיקין נקבע על פי הנזק שנעשה לניזק, ולא על פי המזיק, וזהו הדבר המבדיל בין האבות השונים.

את דיני התורה העוסקים בנזיקין הגדירו מוני המצוות כמצוות מתרי"ג המצוות, ויש בכך כדי להעמידנו על הגדרות חשובות של דיני הנזיקין.

שיטת הרמב"ם במנין המצוות
הרמב"ם מנה כך1:

והמצוה הרל"ז היא שצונו לדון בדין השור והוא אמרו יתעלה "וכי יגח שור וכו' וכי יגוף שור וכו'". וכבר התבאר דקדוק דין זה בששה פרקים הראשונים ממסכת קמא.
והמצוה הרל"ח היא שצונו לדון בדין הבור והוא אמרו יתעלה "וכי יפתח איש בור וכו'". וכבר התבאר דקדוק דין זה בפרק שלישי וחמישי ממסכת בבא קמא.
והמצוה הרל"ט היא התורה שהורנו בדין הגנב שנקנוס אותו תשלומי כפל או תשלומי ארבעה וחמשה או נהרגהו אם בא במחתרת או נמכרהו ובכלל כל משפטי הגנב כמו שהתבאר בכתוב. וכבר התבאר דקדוק דין זה כולו בפרק שביעי מקמא ובשמיני מסנהדרין ובשלישי ממציעא ובמקומות מעטים מכתובות וקדושין ושבועות.
והמצוה הר"מ היא התורה שהורנו בדין ההבער והוא אמרו יתעלה "כי יבער איש שדה או כרם וכו'". וכבר התבאר דקדוק דין זה בכללו בשני וששי מבבא קמא ובחמישי מגיטין.
והמצוה הרמ"א היא שצונו בדין ההבערה והוא אמרו יתעלה "כי תצא אש". וכבר התבאר דקדוק דין זה בשני וששי מקמא.

יש לעיין בדברי הרמב"ם מכמה פנים.
א. הרמב"ם סידר מצוות אלו על פי סדר הפסוקים (שמות כ"א, כ"ח - כ"ב, ה'):

וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה וָמֵת סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי...
וְכִי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר אוֹ כִּי יִכְרֶה אִישׁ בֹּר וְלֹא יְכַסֶּנּוּ וְנָפַל שָׁמָּה שּׁוֹר אוֹ חֲמוֹר. בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ...
כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה...
כִּי יַבְעֶר אִישׁ שָׂדֶה אוֹ כֶרֶם וְשִׁלַּח אֶת בְּעִירוֹ וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם.
כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה.

המעיין בספר המצוות רואה שהרמב"ם סידר את כלל המצוות בסדר מיוחד לו, ואין הוא כפוף לסדר התורה2.
קשה, אפוא, מדוע כאן הפסיק בדין הגנב בתוך ארבעה אבות נזיקין, אף שהם מקצוע מיוחד בפני עצמו בתורה3.
השאלה מתחזקת בהשוואה למנין על סדר ההלכות, בו כתב הרמב"ם (תחילת הל' נזקי ממון):

הלכות נזקי ממון יש בכללן ארבע מצות עשה וזה הוא פרטן: א. דין השור. ב. דין ההבער. ג. דין הבור. ד. דין ההבערה.

כאן מנה הרמב"ם על פי הסדר הענייני, ולא על פי סדר הפסוקים, ויש להבין את סיבת השינוי ממקום למקום.
ב. כלל קבע הרמב"ם בשורש האחד עשר מן השורשים שהקדים למנין המצוות: "שאין ראוי למנות חלקי המצוה בפרט חלק חלק בפני עצמו כשיהיה המקובץ מהם מצוה אחת". אין למנות את פרטי המצוה לעצמם. בענין נזיקין היה מן הראוי, לכאורה, למנות את כל דיני הנזיקין במצוה אחת, "לדון בדין המזיק", ומדוע חילקם הרמב"ם על פי אבות הנזיקין השונים? מה מייחד כל אב כמצוה בפני עצמה?
ג. לשון הרמב"ם: "שציוונו לדון בדין השור", או "שנצטווינו בדין השור", טעונה בירור. מי הוא המצווה במצוה זו, ומהו הציווי הכלול במצוה זו?
ניתן להבין ענין זה בשתי צורות. בדברי הרמב"ם עצמו מצאנו שפעמים הגדיר מצוות "לדון בדין..." כמוטלות על בית הדין, ופעמים הגדירן כמוטלות על היחיד.
בשורש הארבעה עשר משרשי ספר המצוות כתב (בתרגום הרב קאפח):

הכלל הארבעה עשר איך ראוי למנות בצוע העונשין במצוות עשה... החלק אשר פרש בו את העונש והתגמול יש מאותן המצוות אשר צוונו יתעלה לסקול באבן מי שעבר עליהן... ומהן שצוונו יתעלה להעניש את העובר עליהן בממונו בלבד, לא בגופו, כמו שקבע בגזלן תוספת חומש, ובגנב תשלומי כפל מה שגנב... הרי בצוע העונשין הללו כולן מצות עשה... ואופן מניינן שאנו נמנה את הארבע מיתות בית דין ארבע מצוות ממצוות עשה... וכן גם ראוי שנמנה את המלקות ברצועה מצוה בפני עצמה...
וסדר המנין הנכון הוא מה שהזכרתי שכל מין עונש מצות עשה, כך שיהא דין תשלומי גנב מצות עשה, כלומר שאנו נצטווינו לגבות ממנו שיעור זה...

הרי שהמצוה מוטלת על בית דין ועל הציבור, הן בעונשי הגוף והן בעונשי ממון, להעניש את החוטא.
אולם, בסוף מצוות עשה כותב הרמב"ם בכיוון אחר, בסכמו את המצוות ההכרחיות:

וכאשר תתבונן בכל המצוות האלו שקדם זכרן, תמצא מהן מצוות שהן חובה לציבור, לא לכל יחיד ויחיד, כגון בנין בית הבחירה, והקמת מלך, והכרתת זרע עמלק. ומהן מצוות שהן חובה לאדם היחיד אם עשה מעשה פלוני או אם ארע לו מצב פלוני, כגון קרבן שוגג וקרבן הזב, ואפשר שישאר האחד מבני אדם כל ימי חייו לא יעשה אותו המעשה ולא יארע לו אותו המצב, ויש מן המצוות האלו גם דינים כמו שבארנו, כגון דין עבד עברי, ודין אמה עבריה, ודין עבד כנעני, ודין שומר חינם, ודין שואל וזולתם ממה שקדם זכרו, ואפשר שישאר האחד מבני אדם כל ימי חייו ולא ידון בדין זה ולא יתחייב במצוה זו.

כאן משמע שהמצוה מוטלת אף על היחיד לדון בדינים שמזכיר הרמב"ם4.
את דיני הנזיקין לא הביא הרמב"ם כדוגמא לא בשורש י"ד ולא בסוף מצוות עשה5, ויש להבין על מי מוטלת המצוה "לדון" בדיני הנזיקין.
אף כי אין בלשון הרמב"ם הכרעה ברורה, בדברי המפרשים יש התבטאויות מפורשות, לשני הצדדים.
החינוך כתב (מצוה נ"ג - "מצות בית דין לדון בנזקי הבור"):

...ונוהגת בזכרים שעליהם לעשות דין ולא בנקבות שהן אינן דנות, אבל מכל מקום בכלל דין התשלומין הן, בין הזיקו או הוזקו.

הרי שהבין שהמצוה מוטלת על בית הדין.
הרס"ג שאף הוא מנה את הנזיקין כמצוות, כללן בפרשיות המוטלות על הצבור (פרשיות י"ט-כ"ב). ביאר הרי"פ פערלא את שיטתו בהקדמתו למנין הפרשיות (אות י"ג):

...כי אף אמנם גדרן של פרשיות הללו הוא שהן מצוות המוטלות על הצבור, מכל מקום אין כולן שוות ממש בעצמותן. כי רק רובן הם מצוות המסורות רק לצבור, אבל אין היחיד חייב בהן, כמו פרשת שופטים ושוטרים... אבל הרבה מהן עיקר חיובן מוטל על היחידים, אלא משום שלפי מנהגן של רוב בני אדם בענינים אלו, אינם עושים את חובתן המוטלת עליהם אלא על ידי כפייה על פי הציבור והבית דין, כגון משפטי עבד ואמה העבריים, ונזקי אדם באדם, ושור בשור, ושור באדם... ולכן כל אלה הם בכלל מצוות המוטלות על הצבור והבית דין העומד בראשם.

מדבריו מובן שעיקר החיוב הוא על היחיד, אלא שבית הדין מוציא חיוב זה אל הפועל כאשר היחיד איננו עושה זאת מעצמו.
לשתי הדעות יש להבין, מדוע נמנו הנזיקין כמצוה עצמית, ולא כחלק ממצות הדיינים לשפוט צדק6.

נזיקין - מלוה הכתובה בתורה
הגמרא (ערכין ו' ע"ב) מגדירה את תשלומי הנזיקין כמלוה הכתובה בתורה, וכדברי רש"י (שם): "תשלומי נזק כתובין בתורה ומדאורייתא משעבד ליה בעל כרחיה".
תוס' מגדירים את ההבדל בין מלוה רגיל ובין מלוה הכתובה בתורה (בכורות מ"ח ע"א):

מלוה הכתובה בתורה - היינו דוקא כגון פדיון הבן וערכין ונזקין וכיוצא בהן שלא נתחייבו אם לא שחייבתו תורה, אבל מלוה על פה, אף על גב דכתיב "האיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט", לא כתובה להיות כתובה בשטר ואף על גב דאיירי על פה, דלא חייבתו ממה שכתובה בתורה כיון דבלאו הכי פשיטא הוא שיש לו לשלם מה שהלווהו.

מקור החיוב במלוה איננו מן התורה, אלא מן המציאות הפשוטה7, שכספו של הלווה נמצא אצל המלוה, ומצד המציאות עליו להחזירו, מה שאין כן בשאר הדברים - החוב הוא חידוש של התורה.
נראה, אפוא, להגדיר, שיסוד ההבדל בין מלוה לנזיקין הוא שבמלוה יש ממון חברו אצלו, ובנזיקין אין ביד המזיק ממון של חברו.
המציאות של ממון המלוה ביד הלווה היא היוצרת את החוב, ועל כן אין זה מלוה הכתובה בתורה. בנזיקין, לעומת זאת, אף כי הזיק אדם לחברו, הרי ממונו אינו בידו, ואין במציאות דבר הגורם את התשלום. לא המציאות עצמה מחייבת את האדם בתשלום הנזק, אלא התורה, ועל כן זהו מלוה הכתובה בתורה. מהבדל זה נובע הבדל נוסף. במלוה - התחייב הלווה לשלם, ועל כן עליו לעמוד בהתחייבותו, אולם בנזיקין, מעולם לא התחייב המזיק לשלם לניזק, ועל כן חיובו הוא מדין תורה, ולא מצד המציאות8.
נזיקין כוללים בתוכם שני עניינים. מצד אחד, התשלום הוא השלמת החסרון של הניזק, ומצד זה דומים הנזיקין למלוה. אך מצד שני אין ממון הניזק נמצא בידי המזיק, וחיוב התשלום הוא חידוש של התורה, ובזה דומים נזיקין לתשלומי כפל בגנב וכדומה.
שני הצדדים הם שני צדדי החקירה, האם תשלומי הנזיקין הם עונש על המזיק או שהם השלמת החסרון לניזק. נראה, שבשאלה זו תלויה השאלה שהזכרנו לעיל, האם דיני נזיקין מוטלים על בית דין, שבסמכותם להעניש את הפושעים, או שמוטלים על היחיד, המחויב להשלים לחברו חסרון שגרם לו.

מחלוקת התנאים
המשנה אומרת (פ"ג מ"ט):

שור שוה מנה שנגח שור שוה מאתים ואין הנבלה יפה כלום, נוטל את השור.

הניזק נוטל את השור, ובכך קיבל חצי נזק, כדין שור תם.
אומרת על כך הגמרא (ל"ג ע"א):

מתניתין מני, רבי עקיבא היא, דתניא יושם השור בבית דין, דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר: הוחלט השור. במאי קמיפלגי, ר' ישמעאל סבר בעל חוב הוא וזוזי הוא דמסיק ליה, ור' עקיבא סבר שותפי נינהו, וקמיפלגי בהאי קרא: "ומכרו את השור החי וחצו את כספו", ר' ישמעאל סבר לבי דינא קמזהר רחמנא, ור' עקיבא סבר לניזק ומזיק מזהר להו רחמנא.

נחלקו ר' ישמעאל ור' עקיבא על מי מוטל ציווי התורה: "ומכרו את השור החי וחצו את כספו", ונראה שחלקו אף באופן כללי, על מי מוטלות מצוות נזיקין. ר' ישמעאל סובר שהציווי הוא לבית דין, ור' עקיבא סובר שהציווי הוא למזיק ולניזק. ר' ישמעאל רואה את התשלום כעונש, ובית הדין הוא המחייב את האדם לשלמו. אחר שחייבוהו בית דין, הרי המזיק הוא בעל חוב כלפי הניזק9. לר' עקיבא החובה מוטלת על המזיק, שכן המציאות יוצרת את חובת התשלום, ולא בית הדין, ועל המזיק מוטל להשלים את חסרון הניזק שנגרם בעטיו.

הרמב"ם פסק כר' עקיבא (פ"ט הי"ב):

שור שנגח וחזר ונגח שור אחר הרי הניזק הראשון והבעלים כשותפין בו.

במקום נוסף מגדיר הרמב"ם את מהות תשלומי הנזיקין (פ"ב ה"ז):

כל המשלם נזק שלם הרי התשלומין ממון שהוא חייב לשלמו כמי שלוה מחבירו שהוא חייב לשלם, וכל המשלם חצי נזק הרי התשלומין קנס חוץ מחצי נזק של צרורות שהוא הלכה כמו שביארנו.

לא הסתפק הרמב"ם בהגדרת ההבדל בין נזק שלם שהוא ממון לחצי נזק שהוא קנס, אלא הוסיף את המילים "כמי שלוה מחבירו". ניתן לדייק מלשונו של הרמב"ם שתשלומי נזיקין הם כמלוה - כחוב הנוצר מן המציאות ולא כעונש המוטל על ידי בית הדין. על פי זה המצֻוה במצוות נזיקין הוא המזיק, ולא בית הדין.

סדר המצוות
הגמרא מבארת, שלדעת ר' עקיבא "לניזק ומזיק מזהר להו רחמנא". לשון זו קשה במקצת, שכן במה מזהירה התורה את הניזק, הרי המזיק הוא האחראי לנזק.
ביאור הדבר הוא, שלעולם תשלומי נזק הם צירוף של אחריות המזיק ומעשי הניזק, וחיוב המזיק בתשלומים תלוי גם בניזק10. אף הניזק צריך לשמור רכושו, ואם לא שמור כראוי אחריות הנזק עליו והמזיק פטור, כגון שן ורגל ברשות הרבים וכדומה.
הגמרא מבארת, שהתורה כתבה את ארבעה אבות הנזיקין אף שניתן ללומדם "במה הצד", "להלכותיהן" (ה' ע"ב) - כדי ללמד את ההלכות השונות בין אב לאב, כגון שבבור פטור בכלים, באש פטור בטמון וכדומה. אם היינו דנים רק מצד המזיק, ובכל מקרה בו הושלמו תכונות המזיק והוא אחראי לנזק יתחייב בתשלומים, הרי שדיני נזיקין היו נמנים כמצוה אחת, והיה חייב בכל המקרים, אף בכלים בבור וכדומה, שכן מבחינת המזיק אין חילוק בין המקרים, ובכולם הנזק נעשה באחריותו. המבדיל בין האבות השונים הוא מידת השותפות של הניזק בנזק, ועל פיה נקבע החיוב. על כן חלוקים דיני הנזיקין לארבעה אבות הכתובים בארבע פרשיות, והמבדיל ביניהן הוא הניזק, שיש מקרים ששותפותו גורמת לכך שהמזיק יהיה פטור.
הבנה זו עולה מעיון בסדר פרשיות נזיקין בתורה (שמות כ"א, כ"ח - כ"ב, ה'):

נזקי שור באדם: וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה וָמֵת סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי. וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת. אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו. אוֹ בֵן יִגָּח אוֹ בַת יִגָּח כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה יֵעָשֶׂה לּוֹ. אִם עֶבֶד יִגַּח הַשּׁוֹר אוֹ אָמָה כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים יִתֵּן לַאדֹנָיו וְהַשּׁוֹר יִסָּקֵל.
נזקי בור בבהמה: וְכִי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר אוֹ כִּי יִכְרֶה אִישׁ בֹּר וְלֹא יְכַסֶּנּוּ וְנָפַל שָׁמָּה שּׁוֹר אוֹ חֲמוֹר. בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ.
נזקי שור בבהמה: וְכִי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ וָמֵת וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ וְגַם אֶת הַמֵּת יֶחֱצוּן. אוֹ נוֹדַע כִּי שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ בְּעָלָיו שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם שׁוֹר תַּחַת הַשּׁוֹר וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ.
נזקי גנב בבהמה: כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה. אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת אֵין לוֹ דָּמִים. אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו דָּמִים לוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם אִם אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ. אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ הַגְּנֵבָה מִשּׁוֹר עַד חֲמוֹר עַד שֶׂה חַיִּים שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם.
נזקי בהמה בצומח: כִּי יַבְעֶר אִישׁ שָׂדֶה אוֹ כֶרֶם וְשִׁלַּח אֶת בְּעִירוֹ וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם.
נזקי אש בצומח: כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה.

עיון בפסוקים מלמד, שהתורה סידרה את הפרשיות על פי הניזק. בתחילה האדם, החמור ביותר, לאחר מכן הבהמה, ולבסוף הצומח (והדומם: לאחר דין אש מופיעים בתורה דיני השומרים, הפותחים בפסוק: "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמֹר").
על פי סידור זה מובנת דרשת חז"ל לגבי בור (נ"ג ע"ב): "שור ולא אדם חמור ולא כלים", שכן הבור מופיע בנזקים הנגרמים לבהמה, בין נזקי אדם ובין נזקי כלים, ואין לשייך את הנזק לאדם או לכלים. טעם הדבר הוא, שנזק בור חייב רק כאשר הבור גרם את הנזק ("תחילת עשייתו לנזק"), אך בכלים - הרי הם דוממים, ונפילתם לבור היא תוצאה של טלטולם על ידי הניזק. אף אדם, נפילתו לבור היא באחריותו, שכן יכול הוא להישמר. רק בהמה, ההולכת מעצמה אך אינה יכולה להישמר מפני נפילה לבור - מחייבת את המזיק. בנזק בור בולטת העובדה ששותפותו של הניזק היא הקובעת את החיוב בנזק, ולא רק אחריותו של המזיק11 (שכן אחריות המזיק שווה בכל המקרים, בין באדם, בין בשור ובין בכלים).

מתוך כך יובן סידור המצוות ברמב"ם. כפי שהובא לעיל, בספר המצוות סידר הרמב"ם את האבות על פי פסוקי התורה, וכלל בתוכם את דין הגנב, כפי שמובא דינו בתורה. בפתיחת ההלכות, לעומת זאת, סידר הרמב"ם את ההלכות בסדר שונה: שור, מבעה, בור ואש.
בספר המצוות דן הרמב"ם במצוות מצד מניינן - האם ראויה מצוה זו להימנות כמצוה בפני עצמה, מהי הגדרתה של המצוה וכדומה. בי"ד החזקה, לעומת זאת, דן הרמב"ם בצד ההלכתי של המצוות - כיצד מתקיימת המצוה למעשה.
מתוך כך נובעת ההתייחסות השונה למצוות הנזיקין. בספר המצוות סדר המצוות הוא על פי הדבר הניזק, החל בדבר החמור ביותר - נזק לאדם, וכלה בדבר הקל ביותר - נזק לממון - כפי שסידרה התורה12. הרמב"ם הגדיר את המצוות "לדון בדין השור" וכדומה, שכן הדין בא "להציל עשוק מיד עושקו"13 - להגן על הנפגע והניזק, ועל כן המצוות הן מצד הניזק, ולא מצד המזיק. סדר נזיקין מוגדר בגמרא כסדר "ישועות" (שבת ל"א ע"א), שכן דיני נזיקין באים להושיע את הנפגע.
בי"ד החזקה דן הרמב"ם בדיני נזיקין מצד חיוב השמירה, שהוא החיוב המוטל על האדם בפועל (עוד קודם שנעשה נזק), ולכן "שור" שהוא קרן, ו"מבעה" שהוא שן ורגל סמוכים זה לזה, ובור ואש באים לאחר מכן.




1 כן הוא בתרגום אבן תיבון, בנוסח המובא במהד' פרנקל. הרב קאפח זצ"ל תרגם כך: "הציווי שנצטוינו בדין השור...", וכן בכולם.
2 כגון במצוות תפילין (מ"ע י"ב-י"ג) הקדים הרמב"ם תפילין של יד לתפילין של ראש, אף שהפסוק אומר (דברים ו', ח'): "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ", וכן מנה הרמב"ם מצות ציצית (מ"ע י"ד) לפני מזוזה (מ"ע ט"ו), אף שמזוזה מופיעה בפסוק בהמשך למצוות תפילין.
3 דברים אלה מעוררים את השאלה על סדר הפסוקים בתורה - מדוע מסודרים דיני הנזיקין בכתוב בסדר זה, ועי' בהמשך.
4 אין סתירה בדברי הרמב"ם, שכן בכל מקום הוא מתייחס לדינים אחרים, ואינו דומה דין תשלומי כפל בגנב, המוטל על בית הדין, לדין שואל ודוגמתו, המוטלים על היחיד.
5 דבר זה כשלעצמו יכול ללמד כי דיני הנזיקין אינם חד משמעיים בענין זה, ועל כן אינם יכולים לשמש כדוגמא.
6 שכן אף הרי"פ פערלא סובר שבפועל בית הדין ממונה על הוצאת המצוה אל הפועל, אלא שהוא סובר שמקור החיוב הוא על היחיד.
7 יש לציין, שבמקום אחר (קדושין י"ג ע"ב) הגדיר התוס' את ההבדל בצורה שונה מעט: "מלוה הכתובה בתורה - פי' כגון קרבנות ופדיון הבן וערכין ונזקין שלא היו יודעים עניני נתינות הללו אם לא שנתחייבה התורה בפירוש, אבל מלוה כגון שלוה לו מעות בלא שטר, אף על גב דכתיב 'האיש אשר אתה נושה בו', לא חשיב כתובה בתורה כיון שאין צריך לפרש בתורה שיעור הנתינה דפשיטא מה שהוא לוה צריך לפרוע". לכאורה קשה, וכי בנזק צריכה התורה לחדש את שיעור התשלום, הרי פשיטא מה שהזיק צריך לשלם?! נראה שההבדל בין שתי ההגדרות המובאות בתוס' הוא בשאלה (המוזכרת בפנים) האם תשלומי נזיקין הם השלמת חסרון או עונש. התוס' בבכורות מבין כי התשלום הוא השלמת חיסרון, ועל כן כאשר חידשה התורה את אחריותו של האדם על נזקיו, השיעור פשוט ואין צורך לומר את השיעור, שכן מה שהזיק צריך לשלם. אולם בקדושין מבינים התוס' כי התשלום הוא עונש, ועל כן צריכה התורה להגדיר את שיעור התשלום, ואין זה נעשה מסברא.
8 נראה להטעים את הדברים בכך שאין זה מוחלט כלל שעל המזיק לשלם על הנזק שגרם. יתכן שיש להטיל עליו עונש אחר, ולא דוקא תשלום, וכפי שכתב הרמב"ם (הל' נזקי ממון פ"ח ה"ה): "שור של ישראל שנגח שור של נכרי בין תם בין מועד פטור, לפי שאין הגוים מחייבין את האדם על בהמתו שהזיקה והרי אנו דנין להם כדיניהן...". וכתב על כך הראב"ד: "א"א הטענה הזאת אינה מספקת שהרי הם תופסים גוף המזיק ונפרעין ממנו". בדיני האומות העונש למזיק איננו תשלום אלא עונש גופני, ועל כן ניתן להבין שתשלומי נזיקין הם חידוש שחידשה התורה.
9 אין זה קנס, שכן אין זה מוגדר כחיוב חדש שנוצר על ידי בית הדין, אלא כחיוב הקשור למציאות החסרון של הניזק, המוטל על ידי בית הדין, ועי' היטב בשערי יושר שער ז' פ' כ"א, הגדרת כח בית דין בדיני קנסות.
10 אדם ששחרר שור מסוכן ביותר ולא נגרם כל נזק, יהיה פטור מתשלום, אף שמבחינת רשלנותו הוא חמור יותר ממי ששכח לנעול את דלת הרפת וכתוצאה מכך יצא עגל מן הרפת והזיק. התשלומים אינם נמדדים רק על פי אחריות המזיק, אלא על פי התוצאה שנגרמה לניזק.
11 אף האבות הנוספים מתבארים לאור סידור הנזקים בתורה. שן פטורה ברשות הרבים, משום שאין זה מקום להניח פירות וכדומה. קרן חייבת ברשות הרבים, שכן זהו מקום הילוך אדם ובהמה. אש מובאת בתורה בין נזקי הצומח, וזהו "הראוי לה". כאשר הזיקה האש למה שאינו ראוי לה לאכול - הרי היא פטורה, כגון כשסכסכה אבניו וכדומה.
12 על כן סידר הרמב"ם את דין הגנב בין מצוות הנזיקין, להדגיש שהסדר הוא הסדר שקבעה התורה - על פי הדבר הניזק.
13 לשון הרמב"ם בהל' סנהדרין פ"ב ה"ז, בתארו את התכונות הנדרשות מן הדיין: "ובכלל 'אנשי חיל' שיהיה להן לב אמיץ להציל עשוק מיד עושקו, כענין שנאמר 'ויקם משה ויושיען'"...





-------------------------------------------------------------------------------------------