כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר לימוד תרי"ג המצוות


מצוה כ' - המשכן ובית המקדש


המאמרים באתר מבוססים על כללי לימוד המופיעים במדור הכללים. מאמר זה מבוסס על הכלל פסוק המכיל מצוה - מוגדר כמצוה.


מצוה כ' היא שצונו לבנות בית הבחירה לעבודה, בו יהיה ההקרבה והבערת האש תמיד, ואליו תהיה ההליכה והעליה לרגל והקבוץ בכל שנה, והוא אמרו יתעלה "ועשו לי מקדש". ולשון ספרי, שלש מצות נצטוו ישראל בעת כניסתן לארץ למנות להם מלך ולבנות להם בית הבחירה ולהכרית זרעו של עמלק. הנה התבאר שבנין בית הבחירה מצוה בפני עצמה. וכבר בארנו שזה הכלל כולל מינים רבים שהם המנורה והשלחן והמזבח וזולתם, כולם מחלקי המקדש והכל יקרא מקדש, וכבר ייחד הציווי בכל חלק וחלק. אמנם אמרו במזבח "מזבח אדמה תעשה לי", שיחשב בזה שהיא מצוה בפני עצמה חוץ ממצות מקדש, הענין בו כמו שאספר לך, אמנם פשטיה דקרא הנה הוא מבואר כי הוא מדבר בשעת היתר הבמות, שהיה מותר לנו בזמן ההוא שנעשה מזבח אדמה בכל מקום ונקריב בו. וכבר אמרו כי ענין זה הוא שצוה לבנות מזבח שיהא מחובר בארץ ושלא יהיה נעתק ומטלטל כמו שהיה במדבר. והוא אמרם במכילתא דר' ישמעאל בפירוש זה הפסוק כשתכנס לארץ עשה לי מזבח מחובר באדמה. וכאשר היה הדבר כן, הנה זה הציווי נוהג לדורות ויהיה מחלקי המקדש, רוצה לומר שיבנה מזבח אבנים בהכרח. ובמכילתא אמרו בפירוש "ואם מזבח אבנים תעשה לי", רבי ישמעאל אומר כל אם ואם שבתורה רשות חוץ משלשה, האחד מהם "ואם מזבח אבנים". אמרו, "ואם מזבח אבנים" חובה, אתה אומר חובה או אינו אלא רשות, תלמוד לומר "אבנים שלמות תבנה וגו'". וכבר התבארו משפטי מצוה זו בכללה כלומר בנין בית המקדש ותארו ובנין המזבח והיא מסכת מחוברת לזו והיא מסכת מדות. וכן התבאר תבנית המנורה והשלחן ומזבח הזהב ומקום הנחתם מן ההיכל בגמרא מנחות ויומא.

פירוש המצוה
מצוה כ' היא שצונו - כל בית ישראל - לבנות - ובתרגום הרב קאפח "לעשות" - בית הבחירה לעבודה, ובכתב יד "בית עבודה", בהשמטת המילה "הבחירה", וכן נראה מלשון הי"ד החזקה (הל' בית הבחירה פ"א ה"א): "לבנות בית לה' וכו". ועי' במה שכתבנו בפנים. בו יהיה ההקרבה - בית זה יהיה מיוחד להקריב בו קרבנות לה', והבערת האש תמיד - יש לעיין מדוע מכל העבודות כתב את הבערת האש, ולא כתב למשל הדלקת המנורה ושימת לחם הפנים. ונראה שמקום המזבח שהיה קבוע מבריאת העולם הוא הקובע את מקום המקדש, ועל כן כתב העבודות שעל גבי המזבח שזה עיקר העבודה. ואליו תהיה ההליכה והעליה לרגל והקבוץ בכל שנה ברגלים. כיון שהמצוה היא על כל ישראל הביא הרמב"ם את הקשר של כל בית ישראל אל בית העבודה. והוא אמרו יתעלה - מקור המצוה הוא בפסוק (שמות כ"ה, ח'): "ועשו לי מקדש".
ההוכחה שזו מצות עשה היא: ולשון ספרי (ראה, ט"ו) שלש מצות נצטוו ישראל בעת כניסתן לארץ, למנות להם מלך ולבנות להם בית הבחירה ולהכרית זרעו של עמלק. הנה התבאר מזה שחכמים הגדירו שלושה עניינים אלו כמצוות, שבנין בית הבחירה מצוה בפני עצמה במנין תרי"ג המצוות. מלשונו של הרמב"ם משמע שהיתה סברא לומר שאינה מצוה בפני עצמה אלא כלולה במצוות אחרות כגון עבודת הקרבנות, ועי' במה שכתבנו בפנים. וכבר בארנו (לעיל בשורש י"ב) "שאין ראוי למנות חלקי המלאכה מהמלאכות... כל חלק וחלק בפני עצמו... כמו 'ועשו לי מקדש'", שזה הכלל - בנין בית הבחירה הוא דבר כללי, שהוא כולל מינים רבים, והם כלי המקדש שהם המנורה והשלחן והמזבח וזולתם - שאר הכלים, שהם כולם מחלקי המקדש והכל יקרא מקדש. וכבר ייחד - הכתוב אומר פסוק מיוחד שהוא הציווי בכל חלק וחלק, שנאמר "ועשית שלחן" (שמות כ"ה, כ"ג), "ועשית מנורת זהב" (שם, ל"א) וכדומה.
אמנם אמרו במזבח "מזבח אדמה תעשה לי" (שמות כ', כ'), פסוק זה נאמר בסוף פרשת יתרו אחר מעמד הר סיני, וכך נאמר שם (י"ח-כ'): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם. לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם. מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ". מתוך שזו פרשה בפני עצמה ולא נאמר ציווי זה כחלק מעשיית המשכן, שלא כמנורה וכשולחן שהציווי עליהם נאמר בפרשת עשיית המשכן שיחשב בזה שהיא מצוה בפני עצמה - ניתן לכאורה לחשוב שזו מצוה בפני עצמה חוץ ממצות מקדש. הענין בו - ביאור הענין - כמו שאספר לך. אמנם פשטיה דקרא - הפשט הפשוט של הציווי "מזבח אדמה תעשה לי" הנה הוא מבואר כי הוא מדבר בשעת היתר הבמות - משה אמר ציווי זה במדבר, כשהמזבח היה מטלטל ממקום למקום, ואז אמר שבזמן הכניסה לארץ כשיותרו הבמות, שהיה מותר לנו בזמן ההוא - של היתר הבמות - שנעשה מזבח אדמה בכל מקום ונקריב בו - שזה פירוש היתר הבמות, שמותר בכל מקום לבנות מזבח ולהקריב, וזה שאמר הכתוב "בכל המקום אשר אזכיר את שמי וגו'". וכבר אמרו חכמינו ז"ל כי ענין זה של "מזבח אדמה תעשה לי" הוא שצוה לבנות מזבח שיהא מחובר בארץ וזה מזבח אדמה, ושלא יהיה נעתק ומטלטל ממקום למקום כמו שהיה במדבר, והוא אמרם במכילתא דר' ישמעאל - מקור הדברים נמצא לפנינו במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי סוף פרשת יתרו בפירוש זה הפסוק "מזבח אדמה תעשה לי" - כשתכנס לארץ עשה לי מזבח מחובר באדמה. וכאשר היה הדבר כן - וכיון שהציווי מדבר על שעת הכניסה לארץ שאז נצטוו גם על בית הבחירה, הנה זה הציווי נוהג לדורות ואינו רק ציווי לזמנו. הדבר רמוז גם במילה "לי", כמו שאמרו חכמים (ספרי בהעלותך, ל"ד) והובא ברמב"ם (עשה קע"ו): שבכל מקום שנאמר "לי", קיים לעלם ולעולמי עולמים. ויהיה מחלקי המקדש - והוא כלול במצות בנין המקדש, רוצה לומר שיבנה מזבח אבנים בהכרח - אחר הפסוק "מזבח אדמה תעשה לי" אמר הכתוב (שמות כ', כ"א): "וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ", ופסוק זה הוא מצוה והכרח, ולא רשות, והא המשך הציווי של "מזבח אדמה תעשה לי". ראיה לדבר: ובמכילתא (סוף פרשת יתרו) אמרו בפירוש "ואם מזבח אבנים תעשה לי", רבי ישמעאל אומר: כל אם ואם שבתורה - כל מקום שנאמר "אם" הרי זה רשות, חוץ משלשה פסוקים שבהם נאמר "אם" והם חובה ומצוה, האחד מהם - מן השלושה הללו הוא "ואם מזבח אבנים", ולמדו חכמים שזה חובה. אמרו "ואם מזבח אבנים" - פסוק זה הוא חובה, אתה אומר חובה - מנין לך שזה חובה, או אולי אינו אלא רשות, תלמוד לומר - יש הוכחה שזה חובה מן הפסוק: "אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' אלהיך", מכאן שזה מצוה וחובה לבנות מזבח כחלק מן המקדש.
וכבר התבארו משפטי מצוה זו בכללה, כלומר בנין בית המקדש ותארו - המקדש וצורתו ובנין המזבח יחד עימם התבארו במשנה, והיא מסכת מחוברת לזו - במסכת מיוחדת לעניינים אלו של המקדש והמזבח והיא מסכת מדות. וכן התבאר תבנית המנורה והשלחן ומזבח הזהב ומקום הנחתם מן ההיכל - בהיכל, בגמרא מסכת מנחות ומסכת יומא.



אחר שהגדיר הרמב"ם את המצוה לבנות בית המוכן להקרבת קרבנות ושאר עניינים, הביא את ההסטוריה של כל המשכנים שהיו בדרך עד לבית עולמים.
זו לשון הרמב"ם (הלכות בית הבחירה פ"א ה"א, ב'):

מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה, שנאמר: "ועשו לי מקדש". וכבר נתפרש בתורה משכן שעשה משה רבינו והיה לפי שעה, שנאמר: "כי לא באתם עד עתה וגו'".
כיון שנכנסו לארץ העמידו המשכן בגלגל ארבע עשרה שנה שכבשו ושחלקו, ומשם באו לשילה ובנו שם בית של אבנים ופרשו יריעות המשכן עליו ולא היתה שם תקרה, ושס"ט שנה עמד משכן שילה, וכשמת עלי חרב ובאו לנוב ובנו שם מקדש, וכשמת שמואל חרב ובאו לגבעון ובנו שם מקדש, ומגבעון באו לבית העולמים. וימי נוב וגבעון שבע וחמשים שנה.

והקשה בספר "חידושים וביאורים" לאדמו"ר מלובביץ' בהלכות בית הבחירה (סי' ב'):

וקשה מכיון שהרמב"ם הוא ספר של הלכות למאי נפקא מינה להלכה, אריכות זו שהעמידו את המשכן בגלגל ואחר כך בשילה, נוב וגבעון, הרי לכאורה אין זה אלא סיפור מדברי ימי ישראל?
הן אמת שמקורו של הרמב"ם בדבר סדר הבנינים וכו' הוא מהמשנה במסכת זבחים, אבל במשנה ישנם כמה ענינים שאינם הלכות מה שאין כן ספר היד של הרמב"ם שאינו אלא הלכות פסוקות.

נראה שיסוד חשוב לפנינו בלימוד המצוות.
יש פסוקים שיש בהם ציווי שמצד עצמו אינו ראוי להכלל בכלל תרי"ג מצוות. אף על פי כן, כיון שיש ענין הכלול בפסוק והוא ראוי להמנות בכלל המצוות, הרי שהפסוק על כל מרכיביו מהווה מצוה במנין המצוות.
למשל הפסוק (שמות כ"ג, כ"ה) "וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹהֵיכֶם" אינו ראוי להכלל במנין תרי"ג מצוות, שכן הציווי בו הוא ציווי כולל. משמעותו של הציווי היא לקיים את כל המצוות, והרי נצטווינו בכל מצוה ומצוה בציווי בפני עצמו. אף על פי כן, כיון שכלולה בפסוק זה מצות התפילה, והיא הרי אינה כלולה באיזו מצוה מכלל תרי"ג המצוות, על כן פסוק זה מהווה מצוה.
הנפקא מינא היא שהתפילה נחשבת לעבודה והיא מקבלת את תכונותיה של עבודה.
בחלק א' של ספרנו זה ראינו שההלכה "מצות עשה להתפלל בכל יום" (הל' תפילה פ"א ה"א) נגזרת מתכונת העבודה שבתפילה, וכבר במנין הקצר שעל סדר המצוות הגדיר הרמב"ם מצוה זו "לעבדו בכל יום בתפילה" (עשה ה').
אף בנידון דידן יש לומר שהפסוק "ועשו לי מקדש", אשר במקומו הוא ציווי על המשכן, לא היה נכלל מצד עצמו במנין תרי"ג המצוות, שכן אינו ציווי לדורות ואינו אלא הכשר לעבודת הקרבנות. אף על פי כן כיון שכלול בציווי זה גם בנין בית הבחירה, ובית במקום אשר יבחר ה' הוא בעל ערך עצמי, על כן נמנה הפסוק על כל מרכיביו - המשכן שעשה משה וכל המשכנים שבדרך לבית הבחירה - כמצוה בכלל תרי"ג המצוות.
מצות בנין בית לה' - "ועשו לי מקדש" - ציווי אחד הוא לכל הדורות והוא כולל את כל הבניינים (גם הבניינים הקודמים, כלשון "חידושים ובאורים" הנזכר לעיל).
בעומק הענין יש לומר, שבנין בית עולמים הוא תהליך התפתחותי אשר ראשיתו במשכן "לפי שעה", ועובר דרך משכן הגלגל ובית בשילה ומקדש בנב וגבעון ועד לבית עולמים במקום אשר יבחר ה'.
בית עולמים הוא קומה שלימה, הכוללת בתוכה את כל מה שנעשה בדרך אליה1.
העומק הרעיוני של יסוד זה יש לו גם נפקא מינא להלכה.
זו לשון "חידושים וביאורים" להלכות בית הבחירה (סי' ב'):
פסק הרמב"ם (בית הבחירה פ"ז ה"י) "ואסור לאדם שיעשה בית תבנית היכל, אכסדרא תבנית אולם, חצר כנגד העזרה", ומכיון שכל הבנינים שהרמב"ם מונה היה להם דין מקדש ובכל אחד מהם נתקיימה המצוה ד"ועשו לי מקדש"... יש לומר שהאיסור לעשות "בית תבנית כו'" חל גם על התבנית דהמשכן, דמשכן שילה ודנוב וגבעון.




1 האמירה שכל הבניינים הם קומה אחת שלימה, רומזת להבנה פנימית של הדברים. נקדים בשתי שאלות על הגמרא והרמב"ם.
א. המשכן בגלגל עמד י"ד שנים. המקור לכך נמצא בגמרא (זבחים קי"ח ע"ב) שהוכיחה שהכיבוש נמשך שבע שנים, ושואלת הגמרא: "ושבע שחלקו מנלן?", ועונה הגמרא, "איבעית אימא, מדשבע שכבשו, שבע נמי שחילקו", ופרש"י: "סברא בעלמא היא". וכתב על זה בספר "אור הישר": "לע"ד בלתי מובן הסברא לתלות זה בזה", ואמנם הדבר צריך עיון.
ב. הגמרא בזבחים (קי"ט ע"א) אומרת: "שלש בירות הן, שילה, ונוב וגבעון ובית עולמים", ופרש"י: "נוב וגבעון - חדא חשיב לה". ויש להבין מדוע. גם במנין שנות המשכנים אמרו (שם קי"ח ע"ב): "ימי אהל מועד שבנוב וגבעון חמשים ושבע", ויש להבין מדוע כללו שניהם במנין אחד ולא פרטו ימי כל משכן בפני עצמו. גם לשון הרמב"ם (בהלכה ב') צריכה עיון, שאחר שהזכיר את בית עולמים חזר למנין שנות משכן דנב וגבעון.
נראה לומר בסדרן של המשכנים, שהמשכן במדבר היה ענין בפני עצמו והוא שייך למסע ישראל במדבר. בדומה לזה היה משכן שילה המשכן של ארץ ישראל (ושנותיו הרבות יוכיחו).
הגלגל ונב וגבעון שייכים לתקופות מעבר. הגלגל הוא מעבר מן המדבר לארץ ישראל ונב וגבעון הם מעבר מן המשכנים בארץ למקדש בירושלים (עיין בדקדוק לשון הרמב"ם שכינה אותם "מקדש").
בשפה פנימית יותר יש לומר שהגלגל הוא בבחינת דעת (שהיא מעבר בין ג"ר לבין ז"ת) והדעת כוללת חסד וגבורה ועל כן הגלגל מחולק לשנים (כמרומז בשמו), לשבע שכבשו ולשבע שחילקו, וכיון שחו"ג שוים הם על כן אמרו "מדשבע שכבשו שבע נמי שחילקו". נב וגבעון הם בבחינת נצח והוד, תרי פלגי דגופא דכחדא חשיב לה והם המעבר ממשכן שילה (בחינת תפארת) לבית עולמים (בחינת יסוד ומלכות - ציון וירושלים).





-------------------------------------------------------------------------------------------