כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר לימוד תרי"ג המצוות

מצוה ל' - הטיפול בפסולת אף הוא מצוה


המאמרים באתר מבוססים על כללי לימוד המופיעים במדור הכללים. מאמר זה מבוסס על הכלל פתיחת המצוה בי"ד החזקה.


מצוה ל' היא שנצטוו הכהנים להסיר הדשן בכל יום מעל גבי המזבח, והיא הנקראת תרומת הדשן, והוא אמרו יתברך שמו "ולבש הכהן מדו בד והרים את הדשן". וכבר התבארו דיני מצוה זו בתמיד ובכפורים.

פירוש המצוה
מצוה ל' היא שנצטוו הכהנים להסיר הדשן - הפסולת הנשארת מן הקרבנות אחר שרפתן - בכל יום מעל גבי המזבח, והיא המצוה הנקראת תרומת הדשן - לשון הרמת הדשן מעל המזבח, והוא אמרו יתברך שמו (ויקרא ו', ג'): "וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ". וכבר התבארו דיני מצוה זו בתמיד ובכפורים.



שאלות על דברי הרמב"ם
א. לשון הרמב"ם בספר המצוות היא:
מצוה ל' היא שנצטוו הכהנים להסיר הדשן בכל יום מעל גבי המזבח והיא הנקראת תרומת הדשן.
על לשון זו הקשה הרי"פ פרלא בפירושו לספר המצוות לרס"ג (ח"א עשה קכ"ח, שע"ט ע"א):
לשון הרמב"ם ז"ל אינו מדוקדק במה שכתב שם וז"ל "שנצטוו הכהנים להסיר הדשן בכל יום מעל המזבח והיא הנקראת תרומת הדשן וכו'" עכ"ל עיי"ש... אבל אין המצוה להסיר את הדשן מעל גבי המזבח אלא להרים ממנו מלא קומצו בלבד כמבואר בפ"ב דיומא (כ"ד ע"א) עיי"ש1.
אף שהרמב"ם בהלכותיו השמיט שיעור תרומת הדשן, עדיין שאלת הרי"פ פרלא במקומה עומדת, שכן ההרמה המיוחדת מעל המזבח היא המצוה ולא כל ההסרה מעל גבי המזבח, כמבואר בהל' תמידין ומוספין פ"ב ה"י ואילך.
ב. יש לעיין במה שכתב במצוה "והיא הנקראת תרומת הדשן", מה בא להוסיף בלשון זו.
ג. בהלכות תמידין ומוספין פ"ב ה"י כתב:
הרמת הדשן מעל המזבח בכל יום מצות עשה שנאמר "והרים את הדשן".
כבר למדנו לדעת2 שלשון זו של הרמב"ם צריכה עיון מדוע לא כתב "מצות עשה להרים הדשן וכו'", כדרכו ברוב מקומות.

חידושה של מצות תרומת הדשן
חידוש מיוחד יש במצוה זו של תרומת הדשן. דרך כלל, העיסוק בפסולת ובדשן אינו אלא "הכרח בל יגונה". בודאי אין "הוה אמינא" לכנות עיסוק זה בשם מצוה3.
הדשן שעל גבי המזבח אינו בכלל זה. הטיפול בדשן מצות עשה מן התורה. הרמתו מעל המזבח נקראת בשם "תרומה", המוכרת לנו מראשית מתנות הכהונה. שם זה ביטוי הוא לקדושה. צירוף המילים "תרומת הדשן" הוא חידושה הגדול של מצוה זו, שהפסולת נקראת בשם תרומה.
נראה שלחידוש זה כיון הרמב"ם באמרו שהמצוה היא להסיר את הדשן מעל גבי המזבח וזו היא תרומת הדשן. רצונו לומר שהדשן המוסר מעל גבי המזבח שם תרומה יש לו.
לא נכנס הרמב"ם לדיון בשיעורי התרומה אלא מחדש את עצם הענין שהסרת הדשן מצוה יש בה, ובשם תרומת הדשן תקרא.
מכאן נבין את לשונו בהלכה "הרמת הדשן מעל המזבח בכל יום מצות עשה". ביאורו הוא: אותו מעשה הכרח המתחייב מן המציאות הכוללת בתוכה גם פסולת הדורשת טיפול, הוא מעשה מצוה והפסולת עולה לשם תרומה. לא "מצות עשה להרים הדשן", משפט שממנו משמע שהמצוה מולידה מעשה זה, אלא "הרמת הדשן... מצות עשה" - משפט המלמדנו שהמעשה קודם למצוה ואותו הכרח לטפל בפסולת עולה להיות מצוה.
אמנם המצוה היא בדווקא "תרומת הדשן". שאר הדשן הוא שיירי המצוה ואף בו נוהגים בטהרה4 כראוי לדברים השייכים אל הקודש. על כן אומר הרמב"ם (הל' תמידין ומוספין פ"ב הי"ב):
וחתיה זו שחותה במחתה ומוריד לרצפה אצל המזבח היא המצוה של כל יום.

משמעותו של החידוש במצות תרומת הדשן
הפרשה כולה אשר בה נמצאת מצות תרומת הדשן נקראת על שם מצוה זו "פרשת תרומת הדשן"5. ראשיתה של הפרשה במילים "זאת תורת העולה", והמשכה ב"והרים את הדשן".
אף הדשן שייך ל"תורת העולה". תכונתו של הקודש שהוא מעלה את כל המחובר אליו למדרגת קודש6. ממהותו של הקודש שהוא כולל את כל המציאות הקשורה אליו. כולו תכלית ואין בו דבר שהוא אמצעי בלא משמעות עצמית. אף הפסולת היא חלק מן הקודש ועל כן קרא שמה "תרומת הדשן", כתרומה שהיא קודש.
העולה עולה כליל לה'. אף הדשן אינו יוצא מכלל העולה, ואף בו נעשית המצוה. זה שאמר הכתוב (תהלים כ', ד'):
יִזְכֹּר כָּל מִנְחֹתֶךָ וְעוֹלָתְךָ יְדַשְּׁנֶה סֶלָה.
הדשן מוכיח את מדרגת הקודש של העולה, ואף לו תפקיד בעלייתה לה'.



1 המשך לשונו ביישוב הדברים היא: "ואפשר דהרמב"ם לטעמיה אזיל שדעתו דבכל יום חייבין להסיר כל הדשן מעל גבי המזבח למטה אחר תרומת הדשן, כמבואר בדבריו (בפ"ב מהלכות תמידין ומוספין הי"ג) וכנראה סבירא ליה דמאי דכתיב 'והרים את הדשן וגו' והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה וגו'' הכל מצוה אחת, שבתחילה תורם את הדשן ואחר כך מוציא כולו חוץ למחנה, ולכן כתב דהמצוה היא להסיר את הדשן מעל גבי המזבח, אבל אין דעת שאר הראשונים ז"ל כן". ולא דק בשיטת הרמב"ם בענין הוצאת הדשן וכמו שיתבאר לקמן.
2 עי' בח"א במצות תפילה (מהדו"ב עמ' ק"ז).
3 אכן הבה"ג לא הביא תרומת הדשן במנין המצוות, ועי' בדברי הרי"פ פרלא (ח"א עשה קכ"ח) שתמה על זה.
4 עי' מגיד מישרים פרשת צו (אור ליום שבת ח' ניסן) שכתב שהרמת הדשן זה בגדר קדושה, ויש להוסיף שהוצאתו בגדר טהרה, "אל מקום טהור". ועי' מסילת ישרים (פרק כ"ו) בהגדרת ההבדל בין קדושה לטהרה וינעם לך.
5 כך נפסק להלכה לקרות בכל יום "פרשת תרומת הדשן" (שו"ע או"ח סי' א' סע' ט').
6 על לשון מסילת ישרים במדרגת הקדושה (פרק כ"ו): "והנה האיש המתקדש בקדושת בוראו אפילו מעשיו הגשמיים חוזרים להיות ענייני קדושה ממש... אך הקדוש הדבק תמיד לאלהיו, ונפשו מתהלכת בין המושכלות האמתיות באהבת בוראו ויראתו, הנה נחשב לו כאילו הוא מתהלך לפני ה' בארצות החיים עודנו פה בעולם הזה, והנה איש כזה הוא עצמו נחשב כמשכן, כמקדש, וכמזבח... כי השכינה שורה עליהם כמו שהיתה שורה במקדש, ומעתה המאכל שהם אוכלים הוא כקרבן שעולה על גבי האישים... כן המאכל והמשתה שהאיש הקדוש אוכל, עילוי הוא למאכל ההוא ולמשתה ההוא, וכאילו נקרב על גבי המזבח ממש... כי התלמידי חכמים הקדושים בדרכיהם ובכל מעשיהם הנה הם ממש כמקדש וכמזבח, מפני שהשכינה שורה עליהם כמו שהיתה שורה במקדש ממש, והנה הנקרב להם כנקרב על גבי המזבח, ומילוי גרונם תחת מילוי הספלים. ועל דרך זה כל תשמיש שישתמשו מדברי העולם אחרי היותם כבר דבוקים לקדושתו יתברך, הנה עילוי ויתרון הוא לדבר ההוא שזכו להיות תשמיש לצדיק".