כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר לימוד תרי"ג המצוות


מצוה כ"א - מורא מקדש
תקציר עניינים נוספים המתבארים במצוה


א. מורא מקדש ומורא שמים
אף שהתורה אמרה בפירוש "ומקדשי תיראו", דרשו חכמים (ספרא קדושים פ"ז): "לא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שפקד על המקדש".
גדר זה הביאו הרמב"ם הן בספר המצוות והן בי"ד החזקה כחלק בלתי נפרד מהגדרת המצוה (הל' בית הבחירה פ"ז ה"א):

מצות עשה ליראה מן המקדש, שנאמר "ומקדשי תיראו", ולא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שצוה על יראתו.

דברים אלו מובילים להבנה שמורא מקדש אינו אלא סעיף במצות יראת ה'. יש להבין, אפוא, במה נתייחדה מצות מורא מקדש ממצות מורא שמים, ומדוע אינה אלא הכשר למצות יראת ה'.
שאלה זו יש לשאול לכאורה גם על מצות מעשר שני, שהרי אמרה התורה במפורש שמצוה זו היא "לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים י"ד, כ"ג), ומדוע אם כן מונה הרמב"ם מצות הפרשת מעשר שני ואכילתו בירושלים כמצוה בפני עצמה (עשה קכ"ח) ואינו רואה בה הקדמה והכנה למצות יראת ה'.
נראה שהבנת הדברים תלויה בהבנת המושגים הקדמה, הכנה והכשר למצוה.
הקדמה למצוה היינו התחלת העיסוק במצוה עצמה אלא שאין דרך לקיים המצוה בלא מעשים קודמים המכינים אותה. אמנם אם העיסוק אינו בגוף המצוה כלל אלא בנושא אחר, אשר בדרך של השתלשלות הוא מביא למצוה נוספת, אין זו הקדמה למצוה, כי אם מצוה בפני עצמה שהשלכותיה מגיעות למצוה נוספת.
מצות מעשר שני יכולה לשמש דוגמא למצוה שאינה הקדמה. הפרשת הפירות, העלאתם לירושלים ואכילתם אינם עיסוק ביראת ה'. ודאי שכל אלו מצוה בפני עצמה, אלא שבסופה מולידה היא יראת ה' בדעתו של אדם.
אף מורא מקדש כן. ההתנהגות המיוחדת בבית המקדש, הלב המלא התפעלות מן ההיכל וכובד הראש, הם ענין בפני עצמו הנקרא מורא מקדש. אמנם על האדם לדעת שכל אלו נובעים מציווי ה' ותפקידם להוליד בלב האדם יראת שמים, אבל מצד עצמם אינם עוסקים בגוף היראה שענינה הידיעה על השגחת הבורא על העולם, על שכר ועונש וכד', ועל כן מצות מורא היא מצוה בפני עצמה.

ב. שבת ומקדש
הן בספר המצוות (מצוה כ"א) והן בי"ד החזקה (הל' בית הבחירה פ"ז ה"א) הביא הרמב"ם את הביטוי "לא מן המקדש אתה ירא" וכו'.
דרשו חכמים בגמרא (יבמות ו' ע"א):

..."ואת שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו" למה לי, מיבעי ליה לכדתניא, יכול יתיירא אדם ממקדש, תלמוד לומר "את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו", נאמרה שמירה בשבת ונאמרה מורא במקדש, מה שמירה האמורה בשבת, לא משבת אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר על השבת, אף מורא האמורה במקדש, לא ממקדש אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר על המקדש, ואי זו היא מורא מקדש, לא יכנס אדם בהר הבית במקלו וכו'.
רש"י: נאמר שמירה בשבת ומורא במקדש - והקישן הכתוב בפסוק אחד. לא משבת אתה מתיירא - דלא כתיב ביה מורא.

הדרשה תמוהה, שהרי אם לא נאמר מורא בשבת ונאמר מורא במקדש, כיצד אפשר ללמוד בהיקש לבטל מורא מן המקדש?
והקושיא חמורה עוד יותר. כיון שנאמר מורא במקדש, והוקש מקדש לשבת, מדוע לא נדרוש 'כשם שיש לירא מן המקדש כן יש לירא מן השבת'?
עוד יש להתבונן ולברר כיצד עלינו להתייחס למקורות בהם משמע שיש מורא לשבת1.
בתיקוני זהר תקונא תשיעאה:

בראשית - יר"א שב"ת.

המילה "בראשית" כוללת בתוכה את המילים "ירא שבת". וכן הוא שם בתקונא עשרין וארבע:

בראשית - יר"א שב"ת, ובה שבתותי תהי דחיל... כגוונא דא צריך בר נש נטירו דשבת דלא לאפקא מרשות היחיד ויעול ברשות הרבים... ועלייהו אתמר "את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו".

נראה לומר, שאדרבה מדרשת הספרא והגמרא ביבמות משמע שיש מורא לשבת, אלא שענינו הוא שלא מן השבת מתייראין אלא ממי שפקד על השבת. והיכן נאמר מורא בשבת2?
בפרוש הרמב"ן לשמות, על הפסוק "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (שמות כ', ז'), כתב:

...ואמת הוא גם כן כי מדת זכור רמזו במצות עשה והוא היוצא ממדת האהבה והוא למדת הרחמים... ומדת שמור במצות לא תעשה והוא למדת הדין ויוצא ממדת היראה, כי הנשמר מעשות דבר הרע בעיני אדוניו ירא אותו.

נשוב, לאור מקורות אלו, לבאר את הדרשה בספרא ובגמרא.
נאמרה שמירה בשבת - ושמירה רומזת למדת היראה. וכיון שמורא שבת נאמר בלשון שמירה, הרי זה בא לומר שיראת השבת היינו שמירת מצוותיה ובמיוחד מצוות לא תעשה שמקורן במידת היראה.
ונאמר מורא במקדש - והוקש מורא מקדש לשמירת שבת שאף היא מבחינת היראה באה. ההיקש מלמדנו שכשם שמורא שבת שענינו שמירת מצוותיה של השבת, לא מן השבת אתה ירא אלא ממי שפקד על השבת ונתן לנו את מצוותיה, כך מורא מקדש לא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שפקד על המקדש וצונו לנהוג בו במדת היראה3.
ואמנם, מיד אחר דרשה זו בא ההמשך "אי זו היא מורא לא יכנס בהר הבית וכו'".

ג. אבוהון דכולהו מורא
בסוף הלכות שחיטה כתב הרמב"ם (פי"ד הט"ז):

וכשמכסה לא יכסה ברגלו אלא בידו או בסכין או בכלי כדי שלא ינהוג בו מנהג בזיון ויהיו מצוות בזויות עליו, שאין הכבוד לעצמן של מצוות אלא למי שצוה בהן ברוך הוא, והצילנו מלמשש בחושך וערך אותנו נר ליישר המעקשים ואור להורות נתיבות היושר, וכן הוא אומר "נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי".

יש לבאר את דברי הרמב"ם על פי מה שכתב במורה נבוכים בטעם כיסוי הדם (ח"ג פמ"ו), שבא להרחיק מעובדי עבודה זר שהיו אוכלים את הדם בדרך עבודתם. לפי זה היה ראוי לכאורה לכסות דוקא בדרך בזיון להראות הריחוק שיש לנו מדרכם, אלא שכיון שאין הכבוד לעצמן של מצוות אלא למי שצוה בהן ברוך הוא, לכן עלינו לנהוג כבוד בכיסוי הדם.
ומנין לנו שאכן הכבוד אינו לעצמן של מצוות אלא למי שצוה בהן?
נראה שהמקור לכך הוא מורא מקדש4 (יבמות ו' ע"ב):

לא ממקדש אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר על המקדש.

המורא והכבוד משמשים יחדיו בשמירת המצוות ככתוב (דברים כ"ח, נ"ח):

אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת הַכְּתוּבִים בַּסֵּפֶר הַזֶּה לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ.

על כן כשם שלמדנו שאין לירא מן המקדש אלא ממי שהזהיר על המקדש, כן גם אין לכבד את המצוות עצמן, אלא את מי שצוה עליהן, שהרי הוקשו המורא והכבוד זה לזה בפסוק אחד.
מורא מקדש משמש אפוא מקור ובנין אב למורא מצוות בכלל, דהיינו מורא ממי שצוה על הדבר.
יתכן שזה המקור לדברי הרמב"ם בסוף הלכות מעילה (פ"ח ה"ח):

ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף ענינם כפי כחו, ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה אל יהי קל בעיניו ולא יהרוס אל ה' פן יפרוץ בו, ולא תהא מחשבתו בו כמחשבתו בשאר דברי החול.
בוא וראה כמה החמירה תורה במעילה, ומה אם עצים ואבנים ועפר ואפר, כיון שנקרא שם אדון עולם עליהם בדברים בלבד נתקדשו וכל הנוהג בהן מנהג חול מעל בה, ואפילו היה שוגג צריך כפרה, קל וחומר למצוה שחקק לנו הקב"ה שלא יבעט אדם בהן מפני שלא ידע טעמן ולא יחפה דברים אשר לא כן על ה' ולא יחשוב בהן מחשבתו כדברי החול.

ובירושלמי ברכות פ"ט ה"ה אמרו:

עשה מאהבה ועשה מיראה, עשה מאהבה שאם באת לשנוא דע כי אתה אוהב ואין אוהב שונא, עשה מיראה שאם באת לבעט דע שאתה ירא ואין ירא מבעט.

ונראה בביאורו שאם באת לשנוא, היינו לנהוג מנהג בזיון בדברים שלכאורה הם שנואים כדם הצריך לכיסוי, תדע שאתה אוהב ומכבד המצוות מפני מי שצוה עליהם. ואם באת לבעט, היינו לזלזל במצוות שאין טעמם נראה לך, דע שאתה ירא ואז לא תגיע חלילה לבעיטה.













1 ועיין עוד בתקונא עשרין ותמניא. ובירושלמי דמאי פ"ד ה"א בארו המשנה: "הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות ושכח לעשרן שואלו בשבת ואוכל על פיו. ר' ביבי בשם רבי חנינא: אימת שבת עליו והוא אומר אמת". וכן פסק הרמב"ם בהלכות מעשר פי"ב ה"א: "...אוכל על פיו באותה שבת, ואפילו היו לו פירות אחרות מתוקנין מאותו המין, מפני שאימת שבת על עמי הארץ ואינו עובר בה עבירה".
2 הרב מרגליות כתב בספרו "ניצוצי זהר" על זהר יתרו פ"ח ע"ב (ורמזו בתיקוני זהר תיקון ט'), על פי הגמרא בתענית ח' ע"ב: "ואמר רבי יצחק שמש בשבת צדקה לעניים, שנאמר 'וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא'", ופרש"י: "יראי שמי - שומרי שבת" - "והנה בפסוק זה לא מוזכר שבת, אלא דיראי שמי היינו יראי שבת", וכך הוא בזוה"ק יתרו שם: "מהו שבת, שמא דקודשא בריך הוא, שמא דאיהו שלים מכל סטרוי", ועל כן יראי שמי היינו שומרי שבת היראים משמו של הקב"ה שהוא שבת.
3 הרמב"ם בהלכות בית הבחירה שינה מלשון הספרא וכתב "לא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שצוה על יראתו", ולא כמקור "אלא ממי שפקד על המקדש", ונראה שכוונתו לפרש כמו שפרשנו שמדבר על מצות היראה שהיא המקבילה לשמירת שבת הבאה ממדת היראה.
4 עי' מקורות וציונים ברמב"ם מהדורת פרנקל, סוף הלכות שחיטה.





-------------------------------------------------------------------------------------------