כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר לימוד תרי"ג המצוות


מצוה ל"א - שילוח טמאים


מצוה ל"א היא שצונו לשלוח הטמאים מן המחנה, והוא אמרו יתעלה "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב". וזה המחנה הוא מחנה שכינה שחוצה לו לשכות העזרה, כמו שבארנו בתחלת סדר טהרות מפירוש המשנה. וכתוב בספרי "וישלחו מן המחנה" אזהרה לטמאים שלא יכנסו למקדש בטומאה. וכבר נכפל זה הצווי בלשון אחר והוא אמרו "וכי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה ויצא אל מחוץ למחנה", רוצה לומר מחנה שכינה. ולשון מכילתא "צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה", בעשה, ומנין בלא תעשה, תלמוד לומר "ולא יטמאו את מחניהם". ובספרי "ויצא אל מחוץ למחנה", מצות עשה.


פירוש המצוה

מצוה ל"א היא שצונו - כל בית ישראל - לשלוח הטמאים לסוגיהם מן המחנה - שהוא מקום קדוש, והוא אמרו יתעלה (במדבר ה', ב'): "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ". וזה המחנה הוא מחנה שכינה - הפסוק נאמר במדבר, ובמהדורת הרב קאפח ובמהדורת פרנקל הוסיפו: "ודומה לו לדורות העזרה", ובספרים שלנו: שחוצה לו לשכות העזרה, כמו שבארנו בתחלת סדר טהרות מפירוש המשנה - במסכת כלים, במשנת "עשר קדושות הן" (פ"א מ"ח).
וכתוב בספרי (נשא, א'): "וישלחו מן המחנה" אזהרה לטמאים שלא יכנסו למקדש בטומאה - שכן בביטוי "וישלחו" כלול גם האיסור להכנס. וכבר נכפל זה הצווי - שלא להיות במקדש בטומאה - בלשון אחר, והוא אמרו (דברים כ"ג, י"א): "כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה וְיָצָא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה", רוצה לומר במילה "למחנה" - מחנה שכינה. ולשון מכילתא לפנינו הוא בספרי זוטא (ה', ב'): "צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה", בעשה - הרי זו מצות עשה, ומנין שעובר גם בלא תעשה, תלמוד לומר "ולא יטמאו את מחניהם" - הרי זה לאו. ובספרי (כי תצא, מ"ה): "ויצא אל מחוץ למחנה" - האמור בבעל קרי, הרי זה מצות עשה.

מקורות המצוה בתורה
במדבר ה', א'-ד'

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ. מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם. וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְשַׁלְּחוּ אוֹתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.


ויקרא י"ג, מ"ו

כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ.


דברים כ"ג, י'-ט"ו

כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע. כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה וְיָצָא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה לֹא יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה. וְהָיָה לִפְנוֹת עֶרֶב יִרְחַץ בַּמָּיִם וּכְבֹא הַשֶּׁמֶשׁ יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה. וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְיָצָאתָ שָׁמָּה חוּץ. וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ. כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ.


שילוח טמאים או איסור כניסה?


בשני מקומות בי"ד החזקה הביא הרמב"ם דין שילוח טמאים.
האחד בהלכות בית הבחירה בפ"ז הי"א, הפותח במילים: "מצות עשה ליראה מן המקדש", והשני בהלכות ביאת המקדש פ"ג, העוסק בשילוח טמאים מן המקדש.
זו לשונו בהל' בית הבחירה:

שלש מחנות היו במדבר... וכנגדן לדורות... עשר קדושות הן בארץ ישראל וזו למעלה מזו, עיירות המוקפות חומה מקודשות משאר הארץ שמשלחין מתוכן את המצורעים ואין קוברין בתוכן מת... ירושלים מקודשת משאר העיירות המוקפות חומה, שאוכלין קדשים קלים ומעשר שני לפנים מחומתה... הר הבית מקודש ממנה שאין זבין וזבות נדות ויולדות נכנסין לשם...

ובהל' ביאת המקדש כתב:

מצות עשה לשלח כל הטמאים מן המקדש שנאמר "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש"... לפיכך משלחין את המצורע חוץ לשלש מחנות שהוא חוץ לירושלים, מפני שהוא מטמא בביאה, מה שאין הזב מטמא. ומשלחין זבין וזבות נדות ויולדות חוץ לשתי מחנות שהוא חוץ להר הבית, מפני שהן מטמאין המשכב והמושב אפילו מתחת האבן מה שאין המת מטמא... וכשם ששילוח טמאים מן המקדש בעשה כך אם נכנסו עוברים בלא תעשה, שנאמר "ולא יטמאו את מחניהם" זה מחנה שכינה.

יש להתבונן בהבדלי התוכן והסגנון שבין הלכות בית הבחירה ובין הלכות ביאת המקדש.
א. בהל' בית הבחירה כתב הרמב"ם שמצורעין משתלחין מעיירות מוקפות חומה ואילו בהל' ביאת המקדש כתב הרמב"ם שהם משתלחין מירושלים, ולא הזכיר עיירות מוקפות חומה.
ב. בהל' בית הבחירה כתב הרמב"ם שאין הטמאים נכנסים אל מקומות הקודש, כל מקום לפי מדרגתו, ובהלכות ביאת המקדש כתב הרמב"ם שהטמאים משתלחים ממקום הקודש. לדוגמא, בהל' בית הבחירה כתב:

הר הבית מקודש ממנה שאין זבין וזבות נדות ויולדות נכנסין לשם...

ובהל' ביאת המקדש כתב:

ומשלחין זבין וזבות נדות ויולדות חוץ לשתי מחנות שהוא חוץ להר הבית.

ג. בדוגמא הנזכרת, בהל' בית הבחירה קרא הרמב"ם למקום "הר הבית" בלבד, ואילו בהל' ביאת המקדש כתב:

חוץ לשתי מחנות שהוא חוץ להר הבית.



בהל' בית הבחירה מביא הרמב"ם הלכות אלו כחלק ממורא מקדש.
תוקף יראת הקודש היא על פי מדרגות הקדושה. ככל שמעלת הקדושה עליונה יותר, כך גדולה יותר הגבלת הכניסה של טמאים למקום. מדרגות הקדושה באות לידי ביטוי בדינים המיוחדים לכל מקום ומקום.
מצד מצות המורא מודגש האיסור להכנס בטומאה אל הקדושה. המצוה חלה על היחיד המצֻוה לירא מן המקדש. אף מדרגות הקדושה, כל אחת יש לה שם מיוחד והלכות מיוחדות. לא רק הריחוק מן המקדש קובע, כי אם הדינים המיוחדים, כגון מעשר שני בירושלים, וכהן גדול בקודש הקדשים1.

בהלכות ביאת המקדש נושא הפרק הוא מצות שילוח טמאים מן המקדש. עניינה של המצוה הוא שלא להביא טומאה למקום השכינה, כמו שנאמר (במדבר ה', ג'): "וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם".
המצוה היא על הציבור מצד אחריותו לקדושת המקדש. על כן כתב הרמב"ם "משלחין"2 בהלכות אלו, והכוונה היא על כלל ישראל.
המחנות הסובבים את המקדש הם בבחינת שומרים, וכל הקרוב יותר למקדש קדושתו גדולה ואיסור הכניסה אליו חמור יותר. בשמירה מן הטומאה, כל שטומאתו חמורה שילוחו חמור יותר ורחוק יותר. לכן מתאים לשון "חוץ לשלוש מחנות", "חוץ לשתי מחנות", שכן הדין נובע ממידת הריחוק ולא מן השם המיוחד - הר הבית או ירושלים.
בהלכות אלו אין מקום לעיירות המוקפות חומה, שאף שמשלחין מהן את המצורעים, לא משום קדושת המקדש הם משתלחים. על כן בהלכות אלו לא הזכיר הרמב"ם דין עיירות מוקפות חומה. בהלכות בית הבחירה הזכירן הרמב"ם כמעלה הראשונה בעשר הקדושות.

שני דינים, אפוא, בשילוח טמאים. האחד מצד מורא מקדש, והוא המצוה על היחידים, והשני מצד מצות "ולא יטמאו את מחניהם" והוא מצוה על הציבור3.
"שני דינים" אף בג' מחנות. האחד, בהלכות בית הבחירה, כל מחנה יש לו שם והלכות המיוחדים לו. לא רק שילוח טמאים קובע את מדרגת הקדושה, כי אם דינים מיוחדים כאכילת מעשר שני בירושלים וכניסת כהן גדול לקדש הקדשים. השני, בהלכות ביאת המקדש, מספר המחנות מן המקדש קובע את מצות השילוח, ולא השם הפרטי של המחנה.

"שני דינים" בקדושת המקום וקדושת הזמן
שתי בחינות יש אפוא בקדושת המחנות. האחת, שהקדושות הן זו למעלה מזו מצד הריחוק ממקום הקודש. השניה, שכל קדושה יש לה מציאות עצמית הקובעת לה שם ומדרגת קדושה.
כשם שהדברים נוהגים בקדושת המקום, כך הם נוהגים בקדושת הזמן.
זו לשון הרמח"ל ב"דרך ה'" (חלק ד' פרק ז' סעיף ה', ו'):

ואמנם גזרה החכמה העליונה להוסיף לישראל קידוש על קידוש, ונתנה להם ימי קודש מלבד השבת, שבהם יקבלו ישראל מדריגות ממדריגות הקידוש, אמנם כולם למטה ממדריגת השבת, השפעתו וקידושו.
והנה, כפי מדריגת השפעתם של הימים האלה, כן הוצרכנו לינתק מן העסק העולמי, וכפי זה איסור המלאכות בהם. והיינו יום הכפורים למעלה מכולם, ואחריהם ימים טובים, ואחריהם חולו של מועד, ואחריהם ראש חדש, ואין בו ביטול מלאכה אלא לנשים, ואחר כל זה חנוכה ופורים, שאין בהם ביטול מלאכה, אלא הודאה בחנוכה, ושמחה גם כן בפורים. וכל זה כפי ערך השפע הנשפע והאור המאיר ההוא.
ואולם מלבד הקידוש הזה הנשער במדריגותיו כפי מדריגת קדושת הימים, יש עוד ענינים פרטיים מיוחדים לכל זמן מזמנים אלה כפי ענינו. ושרש כולם הוא סדר שסדרה החכמה העליונה, שכל תיקון שנתקן ואור גדול שהאיר בזמן מהזמנים, בשוב תקופת הזמן ההוא, יאיר עלינו אור מעין האור הראשון, ותחודש תולדת התיקון ההוא במי שקבלו.
והנה על פי זה נצטוינו בחג הפסח בכל הענינים שנצטוינו לזכר יציאת מצרים, כי בהיות התיקון ההוא תיקון גדול מאד שנתקנו בו וכמו שזכרנו למעלה, הוקבע שבשוב תקופת הזמן ההוא יאיר עלינו אור מעין האור שהאיר אז, ותחודש בנו תולדת אותו התיקון, ועל כן נתחייבנו באותם הענינים כולם.
ועל דרך זה חג השבועות למתן התורה. וחג הסוכות לענין ענני הכבוד, אף על פי שאינו אותו הזמן בפרט, אלא שקבעה התורה חג זה לזכרון ענין זה, וכמו שכתוב, "כי בסוכות הושבתי וכו'". וכן חנוכה וכן פורים...

מועדי ישראל יש בהם שתי בחינות. האחת, שהם זה למעלה מזה בקדושה המתבטאת באיסור מלאכה. יום הכפורים אסור לגמרי במלאכה, ויום טוב מותר במלאכת אוכל נפש, וחול המועד מותר אף בדבר האבד ולצורך המועד, ובראש חודש הותרה מלאכה מלבד לנשים, וחנוכה ופורים מותרים במלאכה לגמרי.
והבחינה השניה היא המיוחד שבכל מועד. מצות בפסח, סוכה בסוכות, נרות בחנוכה ומגילה בפורים.
הרי שיש ענין יסודי במדרגות הקדושה שיש בהן שתי בחינות.

משמעותם של "שני דינים" בקדושת המחנות
עמקם ופנימיותם של ג' המחנות מתבארת בדברי האחרונים.
יש מהם שבארו את עומק מדרגות הקדושה זו למעלה מזו, ויש שבארו את עומק מדרגות הקדושה המיוחדות לכל מחנה.
הרמ"ק4 מביא את צורת ג' המחנות תוך שהוא מבאר את המושג אי"ק המובא בספרים5. ראשית דבריו הוא מביא דברי בעל שערי אורה האומר:

אי"ק - אם אין א' אין י' ואם אין י' אין ק' וזה בסוד כהן לוי וישראל.

ביאור לדבריו: כשלישראל יש מאה (ק') הוא נותן ללוי מעשר שהם עשר (י') והלוי נותן לכהן מעשר מן המעשר - אחד (א'). כשאנו בוחנים את הדברים מן הפנים אל החוץ, הכהן הוא הנקודה הפנימית האחת, שהיא פנימיות המעשר הניתן ללוי, שהוא פנימיות המאה של ישראל. וזו לשון הרמ"ק:

כי ערך האחד אל העשר כערך העשר אל המאה, וכמו שהעשר הם ענפים מכסים על השורש, כן המאה הם ענפים מכסים את שרשם שהם לבוש אל השרש.
וזהו סוד כהן לוי ישראל בסוד מחנה ישראל לבוש אל מחנה לויה, מחנה לויה לבוש אל מחנה כהונה דהיינו מחנה שכינה, וזהו סוד כהנים בעבודתם ולוים לשירם ולזמרם וישראל למעמדם.

בהבנה זו ג' המחנות הם באופן שהחיצון לבוש לפנימי ממנו. מדרגת הקדושה באה למחנה מצד היותו לבוש לנקודה הפנימית הנותנת לו את קדושתו, ועד לקדש הקדשים שהוא פנימיות הכל ושם מקור הקדושה.

דרך אחרת בהבנת ג' מחנות יש בדברי מהר"ל (נצח ישראל פרק ד'):

...ויש בהיכל האדם ג' מחנות, ובכל אחד קדושה. הכח האחד הוא בכבד, ונקרא כח טבעי, וממנו כחות ידועות, כח הזן והמגדל והמוליד, ודבר זה ידוע למי שעיין בדברים אלו. מחנה שניה הוא בלב, כח מיוחד וממנו כמה דברים, דהיינו נקימה ונטירה ושנאה וכמה דברים. מחנה שלישית במוח, וממנה המחשבה והזכרון והדעת. ואל זה נמשך צורת המקדש, שהיו גם כן בבית המקדש ג' מחנות, מחנה ישראל, מחנה לויה, מחנה שכינה. מחנה ישראל היא ירושלים. מחנה לויה הר הבית, כי שם נקרא מחנה לויה. מחנה שכינה העזרה וההיכל וקדש וקדשים.

בהבנה זו לכל מחנה יש תכונה מיוחדת וקדושה מיוחדת, ואין תכונתו נובעת מהיותו לבוש לפנימי ממנו. אף הרש"ר הירש בביאורו לתורה (במדבר ה', ב'-ג') מבאר את הפרשה בהבנה שלכל מחנה יש אופי המיוחד לו מצד עצמו, וזו לשונו:

אם נשוה עתה את משמעותם של שלושת סוגי הטמאים האלה, נראה שהם מקבילים לשלושת המחנות שהם משתלחים מהם. כבר ראינו שנגעי צרעת והדינים התלויים בהם הם אצבע אלהים המורה על השחתה חברתית. הרחקת המצורע נועדה לדאוג לטהרה חברתית, ומובן אפוא שהמצורע משתלח גם מחוץ למחנה ישראל.
זב וזבה קשורים לתחום הטהרה המינית, טהרת חיי המין היא החובה הראשונה המוטלת על כל אלה המבקשים להתעלות ברוחם ולהתקרב אל ה'. בתפיסת היהדות מעלה רוחנית אינה מעניקה חנינה על השחתה מוסרית, אלא כל הגדול מחברו בכשרון ובייעוד רוחני - גם הטהרה המוסרית הנדרשת ממנו היא חמורה יותר ומקיפה יותר... זו היא הרוח שהיתה מרחפת במחנה לויה, והיא המסומלת במצות שילוח זב וכו' ממחנה לויה...
אמיתה של תורה אומרת: "אין במות זכרך בשאול מי יודה לך" (תהילים ו'). לא המוות ולא הקבר הם חותמו של הקב"ה... האדם עצמו קרוב לה' עוד בחייו, בכח המוסרי של חירותו האלהית, שה' נפח באפיו... "כי לא שאול תודך מות יהללך" אלא "חי חי הוא יודך" (ישעיה ל"ח). זו הרינה היוצאת מתורת ישראל. האדם החי יודה לאלהים חיים, והוא ירחיק את מי שנטמא במת, ואת כל הטמאים הדומים לו כדוגמת מי שנטמא במגע שרץ ונבילה, כללו של דבר, כל מי שנטמא בטומאה הבאה לו מבחוץ על ידי מגע. את כל אלה הוא ירחיק מתחום מקדש ה'. טמא מת משתלח חוץ למחנה שכינה.

המצורע שייך לטומאה חברתית, ועל כן משתלח חוץ למחנה ישראל. זב, זבה, יולדת ונדה שייכים לתחום המשפחתי והמיני הנוגעים לצד האישי ועל כן משתלחים ממחנה לויה ("עתה הפעם ילוה אישי אלי", בראשית כ"ט, ל"ד). טמא מת שייך לעצם החיים והקשר לאלהים חיים, ועל כן משתלח ממחנה שכינה.

ואלו ואלו דברי אלהים חיים.





1 בהל' בית הבחירה קבע הרמב"ם שארץ ישראל אינה מכלל עשר קדושות זו למעלה מזו. בפיהמ"ש (כלים פ"א מ"ו) באר הרמב"ם שארץ ישראל מכלל הקדושות. נראה שכאן, כיון שמדובר על מורא המתבטא באיסור כניסה למקום קדוש, אין ארץ ישראל בכלל, שהרי אין איסור כניסה לארץ ישראל אפילו למצורעים. לכן אינה מכלל עשר הקדושות.
נראה שזה באור שאלת המשנה "ומה היא קדושתה", שכן אם אין איסור כניסה, במה מתבטאת הקדושה? והתשובה היא שמביאין ממנה עומר ושתי הלחם וביכורים שמגיעים אל המקדש. עשר הקדושות מתחילות בעיירות מוקפות חומה, שמשלחים מהם את המצורעים. כאן שייך לשון "משלחין", שכן מדובר במצורעים יושבי העיר, שאם נגעה בהם הצרעת משתלחין מן העיר. בענין זה פחות שייך לשון "אין נכנסין".
2 מלבד במחוסר כפורים, שכתב הרמב"ם שאינו נכנס לעזרה ויתבאר לקמן.
3 וכן כתב הרס"ג מצוה זו במנין הפרשיות המסורות לציבור (פרשה מ"ח), שכן הבין שזו מצוה המוטלת על הציבור.
4 פרדס רמונים שער כ"ג פרק א', אי"ק.
5 תיקוני זהר תקונא רביעאה (י"ט ע"א).





-------------------------------------------------------------------------------------------