כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר לימוד תרי"ג המצוות


מצוה י"ד - ציצית


מצוה י"ד היא שציוונו לעשות ציצית, והוא אמרו יתעלה (במדבר ט"ו, ל"ח): "ועשו להם ציצית ונתנו על ציצית הכנף". ואינה נמנית בשתי מצוות, ואף על פי שהעיקר אצלנו (מנחות פ"ד מ"א) "התכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת", שהרי נאמר בספרי (ספרי זוטא פרשת שלח, ל"ט): "יכול שהן שתי מצוות, מצות תכלת ומצות לבן, תלמוד לומר 'והיה לכם לציצית', מצוה אחת היא ואינה שתי מצוות". וזו אין הנשים חייבות בה כמו שהתבאר בראשון מקידושין (ל"ג ע"ב). וכבר התבארו משפטי מצוה זו בפרק ד' ממנחות.

פירוש המצוה

מצוה י"ד היא שציוונו לעשות ציצית כשלובשים בגד הראוי לכך והוא אמרו יתעלה "ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת". ואף שיש כאן שני ציוויים שונים - "ועשו להם ציצית" - זה חוטי הלבן, "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת" - זה חוט התכלת, מכל מקום במנין המצוות הכל נחשב למצוה אחת ואינה נמנית בשתי מצוות נפרדות, מצות לבן ומצות תכלת ואף על פי שהעיקר אצלנו לפסוק הלכה כרבנן במחלוקתם עם רבי במנחות ריש פרק התכלת (ל"ח ע"א), ולכן התכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת וכל אחד מהם יכול להופיע לחוד, ואם כן היה ראוי שנחשוב את מצות ציצית בשתי מצוות שאינן תלויות זו בזו, בכל זאת למצוה אחת תחשב שהרי נאמר בספרי, יכול שהן שתי מצוות נפרדות במנין המצוות, האחת מצות תכלת והשניה מצות לבן, תלמוד לומר "והיה לכם לציצית", וזה כולל גם את הלבן וגם את התכלת שהרי פסוק זה נאמר אחרי הציווי לעשות את הלבן והתכלת, ואם כן ראינו שהתורה חשבה את שניהם מצוה אחת היא ואינה שתי מצוות. וזו אין הנשים חייבות בה מפני שהיא מצות עשה שהזמן גרמה שכן כסות לילה פטורה מן הציצית כמו שהתבאר בראשון מקידושין. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בפרק ד' ממנחות שהוא פרק התכלת.

...וציונו להתעטף בציצית


כתב הרמב"ם (ציצית פ"ג הי"א):

אף על פי שאין אדם מחויב לקנות לו טלית ולהתעטף בה כדי שיעשה בה ציצית, אין ראוי לאדם חסיד שיפטור עצמו ממצוה זו, אלא לעולם ישתדל להיות עטוף בכסות המחויבת בציצית כדי שיקיים מצוה זו, ובשעת התפלה צריך להזהר ביותר.

פשוט הוא שמצות ציצית היא מצוה קיומית, שהמקיימה מקיים מצוה, אך אינה מצוה חיובית שחייב אדם להכניס עצמו לחיוב המצוה, ורק מדת חסידות היא להתחייב במצוה זו (ועי' הל' יסודי התורה פ"ה הי"א).
ולכאורה יש להקשות, ממה שכתב הרמב"ם בספר המצוות בסוף מצוות העשה, בסכמו סוגי מצוות עשה:

ומהם מצוות מתחייבות בהכרח בכל זמן ובכל מקום ובאיזה ענין שיהיה כגון ציצית ותפילין ושמירת שבת ונקראו המצוות שהן מזה המין, מצוות הכרחיות, מפני שהם מתחייבות לכל איש שהגיע לפרקו מישראל בהכרח בכל זמן ובכל מקום ובכל ענין.

והעיר הרב קאפח זצ"ל (עמ' קע"ח הע' 25), שהרי אם אינו עטוף בבגד עם ארבע כנפות אינו חייב בציצית, כלשון הרמב"ם שהבאנו, ומדוע תחשב ציצית למצוה הכרחית.
עוד הקשו מלשון הרמב"ם (שבועות פ"א ה"ו):

שלישית (דוגמא שלישית לשבועת שוא) שנשבע לבטל את המצוה, כיצד, כגון שנשבע שלא יתעטף בציצית, שלא ילבש תפילין ושלא ישב בסוכה בחג הסוכות ולא יאכל מצה בלילי הפסח או שיתענה בשבתות ובימים טובים וכן כל כיוצא בזה.

וכן בפ"ה הי"ח שם כתב, בבארו חיוב שבועה כשכולל האיסור או המצוה עם דבר הרשות: "כגון שנשבע שלא ישב בצל סוכה לעולם או שלא יעלה עליו בגד שנה או שנתיים", וכן משמע שם בהלכה י"ט שהנשבע לבטל מצות ציצית נקרא נשבע לבטל המצוה.
יש לציין שבמקור במסכת שבועות (כ"ט ע"א) וכן בספרא (פרשה ט') לא מוזכרת כלל דוגמא של מצות ציצית, רק סוכה ותפילין, והרמב"ם הוסיפה מעצמו, ויש להבין מדוע זה נקרא לבטל את המצוה.
ונראה לישב שיטת הרמב"ם בשבועות על פי מה שכתב התשב"ץ בתשובה (ח"א ק'). התשב"ץ נשאל על אחד שנשבע שלא יפטור יבמתו ודעת השואל היתה שהנשבע שלא ליבם או שלא לחלוץ שהשבועה חלה עליו ואינו נקרא נשבע לבטל המצוה, שכן אם נשבע שלא ייבם הרי אפשר לו בחליצה, ואם נשבע שלא לחלוץ הרי אפשר לו בייבום.
ועל זה כתב התשב"ץ:

לכאורה נראה שאם נשבע שלא ייבם דלא חלה עליה שבועה דמושבע ועומד הוא... ואפשר לדמות זה למי שנשבע שלא יטעם כלום ביום טוב לר' אליעזר דסבירא ליה או כולו לשם או כולו לכם, ואמרינן (ביצה ט"ו ע"ב) דלדידיה שמחת יום טוב רשות היא, ואפילו הכי משמע ודאי שהנשבע שלא יטעום כלום הוי נשבע לבטל המצוה... הכי נמי גבי מצות יבמין אף על גב דמצותה מן המובחר ליבם, כיון דאי לא בעי ליבומי רמיא עליה מצות חליצה לא מקריא הרעה דרשות ולא חלה עליה שבועה... אלא ודאי כל שיש בעשיית הדבר כשעשוהו מצוה, אף על גב דמצי פטר נפשיה מינה, הוי נשבע לבטל את המצוה.

וטעמו של התשב"ץ נראה, שנשבע לבטל המצוה, זה בנשבע נגד רצון התורה, שעל רצון התורה הוא מושבע ועומד מהר סיני, ואין הקב"ה חפץ בשבועתו המנוגדת לרצון התורה. ולכן אפילו שיכול לפטור עצמו בכל מיני אופנים מן המצוה, מכל מקום בנשבע לבטל הוי שבועה לבטל המצוה.
וכן נראית דעת הרמב"ם בהדיא במצות ציצית, שזו מצוה שרצון התורה שיקיימה, ולכן גם נקראת מצות ציצית מצוה הכרחית, וכלשון הרמב"ם:

תמצא המצוות ההכרחיות שישים מהם, ובתנאי שיהיה האיש שאמרנו שחייב באלו השישים מצוות הכרחיות, שיהיה ענינו כענין שרוב בני אדם בו, והוא שיהיה עומד בבית במדינה ויאכל המאכלים הידועים למין האדם רוצה לומר הלחם והבשר ויעשה סחורה עם בני אדם וישא אשה ויוליד בנים.

נמצאת למד שהגדרת חיוב מצוה זו כך הוא: אף שבכל רגע פרטי אינה מצוה חיובית, מכל מקום באופן כללי רצון התורה שיהא אדם מקיימנה והיא מצוה הכרחית, והמבטלה לגמרי מבטל מצות עשה ומתוך כך הנשבע לבטלה נשבע לבטל את המצוה. וכן שנינו בספרי סוף פרשת שלח: "כל המבטל מצות כנף מהו אומר (איוב ל"ח) 'לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה'".

בדברים שאמרנו יש ליישב שאלת המפרשים על מטבע שטבעו חכמים בברכה זו, "להתעטף בציצית". לפי מה שאמרנו מבואר, שאמנם מצות ציצית היא מצוה חיובית וחייבים להתעטף בציצית וזה רצון התורה ולפי זה נקבע מטבע הברכה.





-------------------------------------------------------------------------------------------