כל מצוה ומצוה תכונה מיוחדת לה, שכנסת ישראל מתענגת עליה. עלינו החובה להסתכל בפנימיות המצוה. בסעיפיה וסעיפי סעיפיה זורם זרם של מעיינות קודש. הסוד של אדון כל עולמים גנוז בכללותה של תורה ומבהיק בסעיפיה של כל מצוה (דברי הרב זצ"ל בלימודו בספר המצוות בליל חג השבועות, מועדי הראי"ה, עמ' תצ"ח).

* * *

"כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום, לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא... כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" (דברים ל', י"א-י"ד).

וכלל כל המצוות תלוי בשלושה דברים: בפה, בלב ובידיים, רצה לומר אברים שבהם פועל האדם, בפה שהוא כלי ההוראה, רצוני לומר, שמלמד ומורה דרכי השם ומצוותיו לאחרים, והוא שנצטווינו "ושננתם לבניך", "ולמדתם אותם את בניכם", מלבד מה שנצטווינו בעצמנו בדיבור בהם והוא אמרו "ודברת בם". וממנו (מן הפה) פתח החכמה כדכתוב (תהלים מ"ט): "פי ידבר חכמות והגות לבי תבונות", ואמרו במדרש "מפיו דעת ותבונה" (משלי ד'), שהוא נותן פתחון פה לאדם שנאמר "מי שם פה לאדם" (שמות ד').
ובלב שהוא כלי הבחינה שנצטווינו בה דכתיב (דברים ד') "וידעת היום והשבות אל לבבך וגו'" ובו נבחן בכוונות התורה ומצפוניה.
והידיים, שנצטווינו במעשה, הכולל חלק אחד גדול מן המצוות.
והוא אמרו (דברים ל'): "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" והם כנגד החכמה והתבונה והדעת. החכמה כנגד הפה ככתוב (משלי ל"א): "פיה פתחה בחכמה", והתבונה כנגד הלב המתבונן ומוציא דבר מתוך דבר, וכתוב (תהלים מ"ט): "והגות לבי תבונות", והדעת כנגד הידיים, רצוני לומר כלי המעשה שמגלים ומודיעים הציור שצייר הלב, וכתוב (שמות ל"ו): "כל איש חכם לב אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה לדעת לעשות".

עוד יהיה נרמז בעיקר עבודה בלב, לרמז שיש עבודה בלב, רצוני לומר במחשבת הלב ובהסכמו, אבל אין עבודה זו בפועל. ולהבין זה צריך להקדים מה שאמר ר' מאיר (אבות פ"ו מ"א), כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ולא עוד כו', ויש להקשות מה הם הדברים הרבים שזוכה להם, ואין לומר אלו שחושב אחר כך, כל העולם כולו כדאי כו', דאלו דקא דחשיב, הם קאי על ולא עוד. אלא הענין הוא, הקב"ה נתן תרי"ג מצוות ובאלו התרי"ג מצוות נשלם דמות וצלם האדם בסוד רמ"ח אברים ושס"ה גידים. ולכאורה יתבהל האדם כי מי הוא זה ואי זה הוא הנשלם בכל התרי"ג, כי יש ויש הרבה מצוות שהם בחלק הנמנע אצלו לקיים ואפילו משה רבינו ע"ה לא קיימם, כגון מצוות הנוהגים בכהנים וכל תורת כהנים מי שאינו כהן, ומצות יבום או חליצה לא נזדמן לידו, גם דיני מחזיר גרושתו והוצאת שם רע וכיוצא בהן הרבה, ואם כן לא נשלם דמות וצלם שבו, חלילה וחלילה. אלא הענין הוא, כל העוסק בתורה לשמה, הכוונה, משל למלך שכותב כתב לבני מדינתו מה לעשות ומה למנוע מלעשות, והם פותחים הכתב לעשות רצון המלך, דהיינו כל אחד ואחד יעשה מה ששייך לו, זה הולך ולוחם וזה בונה פלטירין וזה גובה המכס, כל אחד עושה מה שאפשר לעשות וזה נקרא עובד המלך, כי עושה מה שאפשר לו לעשות ואלו היה באפשרי לו לעשות יותר מזה אז היה עושה, אז מעלה עליו כאלו עשה הכל. כן אנחנו עבדי ה', התורה היא הכתב שכתב הקב"ה לבני מדינתו, דהיינו אנחנו אומה ישראלית, ואנחנו פותחים זה הכתב, לקיים כל מה שכתוב, כל אחד מה שאפשר לו, על כן אנחנו עבדי ה', אם אנחנו עוסקים בתורה לשמה, דהיינו כדי שנדע מה שהזהירנו הקב"ה ומה שציוונו, ואנחנו לומדים לשמור ולעשות ולקיים, אז אם מקיים כל מה שאפשרי לו לקיים מעלה עליו כאלו קיים הכל, כי הקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה. ובפ"ק דברכות (ו' ע"א) בפסוק "'אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וגו' ולחושבי שמו', מאי 'ולחושבי שמו', אמר רב אסי חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה". ובזה יתורץ גם כן במה שנמנו וגמרו תלמוד גדול שמביא לידי מעשה (קדושין מ' ע"ב), והקושיא מפורסמת בזה המאמר, כי נודע התכלית הוא גדול מהפעולות הקודמות המביאות להתכלית, ומאחר שהתכלית הוא המעשה, נמצא המעשה גדול. וכבר כתבו מה שכתבו, גם אני כתבתי על זה תירוצים במקומו. אמנם לענין זה נראה לי לפרש דהכי קאמר, התלמוד מביא לידי מעשה, כלומר שהלומד והעוסק לשמה וחושב לקיים, מביא כאילו היה קיים זה המעשה, מאחר שמצדו לא היה בצר, באם היה באפשר לו לקיים, וזה שסיים ר' מאיר זוכה לדברים הרבה, כלומר, זוכה לדברים הרבה דהיינו יותר ממה שעשה מקבל שכר כאילו עשאם, מאחר שמצד מחשבתו שבלב היה מוכן לקיימם אם היה באפשרי לו וזו העבודה היא עבודה בלב, כי לא באה לכלל עבודה בפועל.

ואולי הוא (הסנפיר) גם כן גורם טהרתו, ואף על פי שהוא לבדו אינו גורם טהרה.

נלע"ד דהפירוש הוא דעניני ידיעות נמצאים הרבה בתורה שאין בהם הלכה ו"יפה שיחתן של עבדי אבות כו'" ואם כן, אם היה כתוב קשקשת (בלבד) הייתי אומר שכח הטהרה מונח בקשקשת לבד, ובסנפיר לא משכח טהרה, (לכן) כתב רחמנא סנפיר, להודיענו הידיעה המופשטת שכח הטהרה מונח בשניהם וממילא ידענו שאין הסימנים ענינים הסכמיים, אלא שבהם מונחת הטהרה. ויש לבנות על ידיעה זו כמה רעיונות טובים שהם הם גופי תורה.

"תנן התם: כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת. ולא לכתוב סנפיר, אמר רבי אבהו וכן תנא דבי רבי ישמעאל יגדיל תורה ויאדיר". הנה תלמידי חכמים נמשלו לדגים שפרים ורבים ואמרו בחגיגה: "כמסמרות נטועים" - מה נטיעה זו פרה ורבה אף דברי תורה פרים ורבים. והעוסקים בסודות התורה צוללים במים אדירים ועמוקים והם קדושים וטהורים כמותם. ותנן קשקשים הקבועין בו, סנפיר הפורח בהן, ועתה אפרש הסוד. הקבועין רומז על מה שקיבל מרבו והוא בחינת חכמה, וסנפיר אשר מתפשט בהם בחינת הבינה שכל המוליד ובזה יגדיל תורה.

עד שלא תמלט שום שאלה שצריכים לה שלא אזכירנה, או אזכיר יסוד שממנו תילמד אותה השאלה בקלות בלי עיון רחוק. כי מטרתי בו גם הקיצור עם השלמות עד שיקיף הקורא בו כל מה שנמצא במשנה ובתלמוד וספרא וספרי ותוספתא ואף כל מה שגדרו הגאונים האחרונים ז"ל, ומה שביארו ופירשו בענייני אסור ומותר, וטמא וטהור, ופסול וכשר, וחייב ופטור, ומשלם ואינו משלם, ונשבע ופטור מלישבע. כללו של דבר שלא יהא צורך אחרי התורה לספר אחר זולתו כדי ללמוד ממנו דבר ממה שצריך בכל התורה בין מדאורייתא בין מדרבנן.
וכאשר כוונתי במחשבתי אל התכלית הזאת, תרתי בלבי על אופן חלוקת החיבור הזה וסידורו. האם אחלקהו כחלוקת המשנה ואלך בעקבותיה, או אחלק חלוקה אחרת... אז נתברר לי שחלוקתו הטובה ביותר תהיה שייעשה הלכות הלכות במקום המסכתות שבמשנה כך שייאמר בו הלכות סוכה הלכות מזוזה וכדומה ושאחלק כל כללות (קבוצה, וכן בהמשך) לפרקים והלכות כמו שעושה המשנה עד שיהיה דרך משל בהלכות תפילין פרק ראשון פרק שני וכו'. וכל פרק יהיה מחולק הלכות הלכות, כדי להקל ידיעתו על פה למי שירצה ללמוד ממנו דבר על פה. וברור שאם תהיה החלוקה כך אין ראוי לחלק דיני מצוה מסוימת עשה או לא תעשה בשתי כללויות, אלא כל החלוקה הדרושה בה תהיה בפרקים שבאותה הכללות. ופעמים תהיינה בכללות אחת מצוות מספר, אם מפני שיש להן עניין אחד הכוללן, או שתהיינה מצוות רבות למטרה אחת. למשל, כאשר אדבר על עבודה זרה ואקבע בפתיחת כללות זו: "הלכות עבודה זרה", הרי אדון בכללות הזו על כמה מצוות, מסית מדיח, מעביר למולך ומתנבא בשמה ועובד אותה, וזולתן מן המצוות השייכות לעניין עבודה זרה דוקא...
ולמען מטרה זו ראיתי שצריך למנות תחילה בהקדמת הספר מנין כל המצוות, עשה ולא תעשה, כדי שתכלול חלוקת הספר את כולן ולא תשאר מהן מצוה שלא נדבר על כל דיניה... כל זה כדי להשמר לבל ימלט ממני דבר שלא אדבר עליו, אבל כשאקיף אותן במנין המצוות אהיה בטוח מזה.

וכאשר התברר לי הענין הזה ועמדתי לחבר את הספר ולהזכיר את כל המצוות באופן סתמי ולמנותן בהקדמת הספר, תקפני צער שכבר נצטערתי בו זה שנים, והוא, שמנין המצוות כבר שגו בו בענינים שלא אוכל לתאר עוצם זרותם, כי כל מי שעסק במנינן או בחיבור ספר על משהו מן הענין הזה כולם נמשכו אחר בעל הלכות גדולות, ולא נטו מכוונותיו במנינן אלא נטיה מעטה, כאילו קפאו הדעות אצל דברי האיש הזה. ואפילו בעל ספר המצוות המפורסם, ראיתי שנתעורר על חלק קטן משגיאות בעל ההלכות, והיה קשה בעיניו למנות בקור חולים וניחום אבלים כפי שמנה בעל ההלכות, ומה שהיה קשה בעיניו הוא באמת קשה, אלא שהוא כתב מה שיותר קשה ממנו, ונמשך אחריו במה שהוא יותר מוזר, כמו שיתברר למי שיעיין בדברנו זה. וה' יתעלה יודע ועד, כי בכל עת שחשבתי על שגיאותיהם במה שמנו, שהם מונים מה שנראה בעיון ראשון שאין ראוי למנותו, ושנמשכו זה אחר זה בענין זה בלי התבוננות, גדל בעיני אסוננו, ונתאמת הכרח איומו יתעלה עלינו, "ותהי לכם חזות הכל כדברי הספר החתום אשר יתנו אותו אל יודע הספר לאמר קרא נא זה ואמר לא אוכל כי חתום הוא". וכן בכל עת ששמעתי את האזהרות רבות המספר שנתחברו אצלנו בארץ ספרד, נהפכו צירי עלי מחמת מה שראיתי מפרסום הדבר והתפשטותו. ואף על פי שאין להאשימם, כי מחבריהם פייטנים, לא חכמים, ואת חובתם מצד אמנותם, ערבות הדבור ויפי החריזה, כבר עשו בשלמות, אבל הדבר החרוז נמשכו בו אחר בעל הלכות גדולות וזולתו מן החכמים האחרונים.
וכאשר חשבתי בכך וידעתי את פרסום המנוי הזה שבידי העם, ידעתי כי כשאזכיר אני את המנוי האמיתי אשר ראוי למנותו, באופן סתום בלי ראיות, הרי הקורא הראשון שיקראהו יעלה בלבו שזה טעות, ותהיה לדעתו הוכחת הטעות, היותו הפך מה שכתב פלוני ופלוני, כי כך היא דעת רוב יחידי הסגולה בזמננו זה, שאין אמתת הדבר נבחנת בענינו אלא בהתאמתו לדברי מי שקדם, בלי לבחון את הדבר הקודם, וכל שכן ההמון. לכן ראיתי לנכון להקדים מאמר לפני החבור שהזכרתי והוא זה, אבאר בו מנין המצות והיאך ראוי למנותן, ואביא לכך ראיות מפסוקי התורה ומדברי חכמים בפירושיהם, ואקדים כללים שראוי לסמוך עליהם במנין המצוות. וכאשר יתלבן מנינן על פי המאמר הזה בראיה ברורה שאין בה ספק, תתברר לקורא אותו טעות כל מי שמנה הפך מה שמנינו אנחנו. ואין לי צורך להשיב לאדם מסוים ולא לברר טעותו, כיון שהתועלת והתכלית המכוונות במאמר זה תושגנה למבקשיהן בלי זאת, לפי שאני אבאר את המצוות כולן ומנינן מצוה מצוה, ואביא ראיה על כל מה שיש בו ספק, או מה שאפשר שישגה בו מי שאין לו בקיאות בדיני התורה, ואסלק שגיאתו ואבאר כל מה שיש בו ספק.
ואין כוונתי בחבור זה לפרט דיני איזו מצוה מן המצוות, אלא למנותן בלבד. ואם אפרש מהן משהו בשעת הזכרתן, הרי אפרשנו רק על דרך פרוש השם, כדי שיודע הציווי הזה או האזהרה מה הוא, ושם זה על מה הוא נאמר. וכאשר תושג ידיעת מנינן בראיות מן המאמר הזה, אז אזכירן באופן סתמי בפתיחת אותו החבור הכולל, כמו שאמרתי.

וזה שאמרת ידידי שדברים הרבה יש שם במנין המצוות (הקצר) שנסתפקו לך, ודאי כך הוא. ספר אחד יש לי שחיברתיו קודם חיבור זה שהוא משנה תורה, ואותו ספר קראתיו ספר המצוות, ביארתי בו מנין כל המצוות מצוה מצוה, והבאתי ראיות על כל מצוה שיש בה ספק מן ספרא או ספרי ומן התוספות ומן כל מקום בגמרא. ועשיתי בתחילתו ארבעה עשר פרקים יש בהם כללים גדולים ועיקרים רבים שהן כהררים שכל הדברים תלויים בהם, וכולם הקדמתי אותם להבין הדרכים שיתפוס אדם במנין המצוות עד שיעלו כהוגן ולא ימנה כדרך שמנו רבים שלא תפסו מדות שראוי להשען עליהם.
ואותו הספר חברתיו בלשון ערבי והרי הוא מצוי אצלכם בצור וכמה נוסחות הגיעו ממנו עד בבל ועד סוף המערב ובערי אדום וכבר הוא ידוע, אם ישנו אצלכם ממנו יסתלק כל ספק שיסתפק לך. וניחמתי הרבה על שחברתיו בלשון ערבי מפני שהכל צריכין לקרותו ואני מחכה עתה שאעתיק אותו ללשון הקודש בעזרת ש-ד-י.