אמר רבי אלעזר הכל מודים בעצרת דבעינן נמי 'לכם' מאי טעמא יום שניתנה בו תורה הוא... רב יוסף ביומא דעצרתא אמר: עבדי לי עגלא תלתא. אמר: אי לא האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא. רב ששת כל תלתין יומין מהדר ליה תלמודיה ותלי וקאי בעיברא דדשא ואמר: חדאי נפשאי חדאי נפשאי, לך קראי, לך תנאי. איני והאמר רבי אלעזר: אילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר 'אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי', מעיקרא כי עביד איניש אדעתא דנפשיה קא עביד.

עיקר מיהת כי עביד איניש, לנפשי עביד.

עבדי לי - היה מצוה לאנשי ביתו להכין לו סעודה.
אי לאו האי יומא - שלמדתי תורה ונתרוממתי הרי אנשים הרבה בשוק ששמן יוסף, ומה ביני לבינם.
ותלי - נשען.
חדאי נפשאי - שמחי נפשי.
לך קראי לך תנאי - בשבילך ולצורכך שניתי וקריתי.
איני - וכי אין הנאה בתלמוד תורה אלא ללומדיה לבדם אם לא בריתי של יומם ולילה, דהיינו תלמוד תורה, שכתוב בו (יהושע א') והגית בו יומם ולילה.

ביום חתונתו - זו מתן תורה.

הקדושה אינה נלחמת כלל נגד האהבה העצמית, הטבועה עמוק במעמקי נפש כל חי, אלא שהיא מעמידה את האדם בצורה עליונה כזאת, שכל מה שיותר יהיה אוהב את עצמו, ככה יתפשט הטוב שבו על הכל, על כל הסביבה, על כל העולם, על כל ההויה.
אין בתכונה של קבוץ צבורי בשום אופן אפשרות לנטיה של החלשת האהבה העצמית, ואיננה בה כי אם הירוס מוסרי, אם יזדמן, ורקבון פנימי, האוכל כל.
על כן אי אפשר כלל לדרוש שיהיה בעולם עם מוסרי, כי אם עם קדוש, עם שכל מה שיגביר את עצמו, כל מה שירומם את ערכו בפנים ובחוץ, כן ירומם ויגביר את האור והטוב בעולם.

ורב יוסף היה דרכו להביט על הפנימיות, ותלה גדולתו בגדולת "ההוא יומא דקא גרים", ואמר על אמו: "איקום מקמי שכינתא דאתיא", ואמר על עצמו: "לא תיתני ענוה דאיכא אנא", אע"פ שמצד החיצוניות נראה הדבר לגאוה חלילה, אבל בעל סגולה נפשית שכמותו ע"ה אמר זה בכל מילוי הקדושה והענוה האמיתית.