מוסר עזבנו את נשמת התורה הרב יהושע ויצמןכסלו ה'תשס"א

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיחת מוסר מפי ראש הישיבה. סיכם: מנחם ויצמן.



שיחת מוסר - אגרת תפ"ג, "עזבנו את נשמת התורה…"


פתיחה

בעיתות של משבר ומצוקה לעם ישראל, כשמחפשים פתרון למצבנו הקשה, שבים אנו לאגרת של הרב שנכתבה באווירה די דומה, ושם מוצאים אנו הדרכה כיצד להתמודד במצבים אלו.
אגרת תפ"ג נכתבה בשנת תרע"ג (-עוד לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה), וכבר אז מתריע הרב על כך שללא "תשובה גדולה" לא נוכל למצוא מזור למכתנו האנושה.

(למעונינים באגרת: האגרת מופיעה בסוף המסמך בגלל אורכה).

א.
הרב מדבר על מכה אנושה ממנה סובל הדור.
מהי התרופה הכללית שמציע הרב למכתנו? מה גרם את נפילתנו?

"עזבנו את נשמת התורה…"

אין מדובר כאן על עזיבת התורה אלא על עזיבת נשמת התורה1. מהי הבעיה בעזיבת נשמת התורה? האם יש כאן רק עניין סגולי שלימוד סתרי התורה מביא את הגאולה2, או שיש כאן עניין שניתן להבין אותו וממילא לפעול בכיוון הנכון.

עזיבת נשמת התורה היא עזיבת הנשמה בכלל. מי שמסתכל רק על הצד החיצוני שבתורה, ובוחן כל דבר בעיניים רציונאליות בלבד, מסתכל כך גם על שאר הדברים בעולם: על האדם, על העם, על הארץ ועוד. לא ניתן להבין את הקשר בין עם ישראל לארצו בכלים רציונאליים, וגם בתורה – לא ניתן להבין שיש בה מעבר לחוקים האוסרים על האדם כמה מעשים ללא התבוננות פנימית. דברי חז"ל הגורסים שהתורה היא שמותיו של הקב"ה אינם מובנים בהתבוננות על התורה כספר חוקים בלבד.
ניתן להעמיק יותר: עזיבת נשמת התורה הופכת את התורה לחלקים שונים ונפרדים, וגורמת לכך שהתורה עוסקת רק בחלק מהחיים ולא בכל החיים. התורה שבכתב מוגבלת בהיקפה, ואף התורה שבעל-פה משנכתבה הינה מוגבלת וקצובה, וממילא ניתן להגדיר נושאים בהם עוסקת התורה ונושאים בהם התורה לא עוסקת.
רק ההבנה שיש נשמה לתורה מלמדת שהתורה כוללת הכל ואין דבר שאינו נכלל בתורה. עזיבת נשמת התורה הותירה חלקים מהמציאות מחוץ לתורה, והם נידונים מעתה בהסתכלות של כפירה. נושאים כגון מדינה, בטחון, מדיניות וכדו' נראים כאינם שייכים לתורה והם נידונים בסברות חילוניות. אין אדם מעלה בדעתו שנושאים אלה הם חלק מהתורה ויש לתורה אמירה ברורה בקשר להם.

גם אצל האדם הפרטי הדברים דומים. אדם ממוצע שמתלבט בשאלות קיומיות על חייו, פונה לחפשם בהודו ולא עולה על דעתו לבדוק בתורה אם יש בה תשובות לשאלותיו.

האם אין התורה מדברת על האדם, שאיפותיו, רצונותיו וכוחות נפשו? כל הדברים האלה נותרו מחוץ לתורה בשל עזיבת הנשמה, והם נתונים לשליטת כוחות מחוץ לתורה.


ב.

"דווקא בעת משבר גדול וסכנה עצומה, צריכים לקחת את המעולה שבתרופות, רדיקלים אנו מוכרחים להיות, בפשרות למחצה לשליש ורביע מאומה לא נתקן"


בעת מצב קשה לא ניתן להמשיך לפעול כרגיל ולחשוב כרגיל, צריכים חשיבה חדשה על כל הערכים היסודיים. לצערנו, גם אחרי כמעט מאה שנים, עדיין נשארת קריאת הרב רדיקלית ועדיין מי שנענה לאתגר שאגרת זו מציבה בפנינו נדרש לחשיבה חדשה ביחס לתורה.

חז"ל מגדירים את כתיבת התורה שבעל-פה כהפרת התורה3, כי כתיבת התורה הפכה את התורה למשהו מוגדר וקצוב וכל דבר שאינו כתוב במפורש לא נחשב תורה. דבר זה גורם לכך, שאדם שנפשו שואפת לגדלות אינו מוצא את סיפוקו בתורה. אין סעיף בשו"ע שמדבר על תיקון העולם, על צדק חברתי ושוויון זכויות. רק הבנה של נשמת התורה נותנת מקום לכל האידיאלים מתוך התבוננות רוחנית.

יש אמנם הבדלה בין קודש לחול, אך גם לחול יש מקום בתורה – אין דבר במציאות שאין לו מקום בתורה. תפיסה זו לגבי התורה היא זו שאנו צריכים לשאוף אליה, דווקא בעיתות משבר.


ג.

"כל מי שיש אומץ בלבבו, כח בעטו ורוח ה' בנשמתו, קרוא הוא לצאת אל המערכה ולצעוק הבו אור"

התפקיד שלנו הוא לבקש את האור. רק כשיש דרישה מלמטה ישנה השפעה של האור מלמעלה. "אין כפיה ברוחניות" – אי אפשר לכפות על האדם השגות רוחניות. החזרה לנשמת התורה – להארת התורה – חייבת לבוא מלמטה, ואז גם למעלה תהיה התעוררות. הכוח לפעול ולשנות נתון בידינו, ויש לנו את הכוח. ניתן לראות זאת בצד השלילי וללמוד מכאן לענייננו. את צה"ל הוציאו מלבנון 600 לוחמים. מה נתן להם את הכוח נגד צבא שנחשב חזק ביותר? האמונה בצדקת דרכם. ומידה טובה מרובה ממידת פורענות. אמונה בצדקת הדרך, בכוחו של עם-ישראל, בתפקידנו בעת הזאת, גם אם תקיף ציבור מצומצם יחסית באומה, יכולה לחולל שינויים גדולים ביותר.


ד.

"... מלאכת שמים הגדולה של ביעור רוח הטומאה מן הארץ"


בספר "קול התור", פרק א' (עמ' קס"ח במהדורת הרב כשר) מובא:

"ייעודו הכללי של משיח בן יוסף הוא בשלושה דברים: גילוי רזי תורה, קיבוץ גלויות וביעור רוח הטומאה מן הארץ."


בקול התור מבואר בהרחבה עניינו של משיח בן יוסף, שהוא ההכנה הגשמית למשיח בן דוד. אחד הדברים המבוארים שם שדברי חז"ל על מותו של משיח בן יוסף אינם מוחלטים וניתן להצילו על ידי מעשינו ותפילותנו. הגר"א שתלמידו כתב את הספר "קול התור", הרבה להתפלל על משיח בן יוסף ואף חיבר תפילה מיוחדת לשם כך.
מיהו משיח בן יוסף?
הרב זצ"ל זיהה את משיח בן יוסף כתקופה, ולא כאדם פרטי, והסביר שהציונות, בניינה המעשי של הארץ והקמת המדינה הם המבטאים את עניינו של משיח בן יוסף. מובן, אם כן, מדוע מותו של משיח בן יוסף הוא כה חמור. השאלה שעומדת למבחן היא: האם כדי להתקדם לשלב הבא בגאולתם של ישראל, צריך השלב הקודם להיהרס, דבר הכרוך במשבר חמור וכואב לעם ישראל, או שאפשר להתקדם בדרך התפתחותית משלב לשלב, ולהאיר את הבנין המעשי באור רוחני ללא צורך בהריסתו.
חשוב להבין כי התשובה לשאלה זו נתונה בידינו. במעשינו ובתפילותינו אנו יכולים לשנות את המצב ממשבר חמור ללידה גדולה.
נראה, שלכך רומז הרב בדבריו על "ביעור רוח הטומאה". בחזרה לנשמת התורה אנו ממלאים את תפקידו של משיח בן יוסף, ולכן זוהי התרופה הגדולה למכתנו האנושה.

ה.

"בעת כזאת אנחנו חייבים להפגין על הגדול שבחסרונות. אין אני מדבר כעת על דבר הפרוגרומות הפרטיות, איך באים לסדר סדרי לימוד וסדרי מחשבה, סדרי ספרים, סדרי ישיבות ערוכות… כל אלו העצות פרטיות ילכו ויתיצרו, אחרי שהעיקר יוכר, אחרי שכל השאלה תהיה על דבר האמצעים והסדרים"


הרב מדגיש, שחסרונן של תכניות מסודרות ללימוד נשמת התורה אינו צריך לרפות את הידיים מעצם הדרישה. הצד המעשי יבוא לידי ביטוי רק כאשר הדרישה תהיה חזקה ורצינית. חשוב עצם הרצון לגלות את האור שבתורה, לשאוף להבין את עמקי סודותיה, ואז גם תימצא הדרך להגשים רצונות ושאיפות אלה בצורה מעשית ומסודרת.




1 הרצי"ה זצ"ל מציין בהערות לזוהר בהעלותך, קנ"ב ע"ב, והוא מובא כאן בתרגום הסולם (מובא גם בתפא"י למהר"ל פי"ב):
ועל כן הסיפור הזה שבתורה היא לבושה של תורה. מי שחושב שאותו הלבוש הוא תורה ממש ואין בו דבר אחר, תיפח רוחו, ולא יהיה לו חלק לעולם הבא. משום זה, אמר דוד "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך". והיינו להביט מה שמתחת ללבושה של תורה.
בוא וראה, יש לבוש הנראה לכל, ואילו הטפשים שרואים אדם לבוש יפה, שנראה להם הדור בלבושו, אין מסתכלים יתר ודנים אותו על פי לבושו ההדור. וחושבים את הלבוש כגוף האדם, וחושבים גוף האדם כמו נשמתו.
כעין זה היא התורה, יש לה גוף, והוא מצוות התורה הנקראת גופי תורה. גוף הזה מתלבש בלבושים שהם סיפורים של עולם הזה. הטפשים שבעולם אינם מסתכלים אלא בלבוש ההוא, שהוא סיפור התורה ואינם יודעים יותר, ואינם מסתכלים במה שיש תחת הלבוש ההוא. אלו שיודעים יותר אינם מסתכלים בלבוש, אלא בגוף שהוא תחת הלבוש ההוא. עבדי המלך העליון, אותם שעמדו בהר סיני, אינם מסתכלים אלא בנשמה שבתורה, שהוא עיקר הכל, תורה ממש. ולעתיד לבא, עתידים להסתכל בנשמה של הנשמה של התורה.
2 עיין אורות, אורות התחיה, ס"ד (עמ' צ"ה).
3 גיטין, ס' ע"א.











אגרת תפ"ג


ב"ה, עה"ק יפו ת"ו. ך"ה טבת תרע"ג
עתרת שלו' וברכת עולמים, לכבוד ידיד נפשי הרב הגאון החו"ב סוע"ה, איש האשכולות הוגה דעות, וממולא בדעת ויראת ד' טהורה מו"ה יהודה לייב זעלצער שליט"א.
אחדשה"ט באהבה טהורה ונאמנה,
מאמרו היקר הגיעני, ובעוצם טרדותי המרובות עברתי עליו, ונהניתי מאד מסגנונו הספרותי, העשוי בטוב טעם, ומדעותיו הצודקות בכללות דבריו. מאמרים וספרים כאלה הם בודאי בדורנו אחת מהרטיות היותר טובות למכתנו האנושה. אמנם לעולם לא נוכל להתעלם מהתרופה הכללית הכוללת את הכל, ושעזיבתה היא שגרמה לנו את נפילתנו, והוא הדבר מה שאני בעניי ובמר נפשי רגיל לקרא, לשנות ולשלש מאות ואלפים פעמים, עזבנו את נשמת התורה. וזאת היא הצעקה הגדולה המקפת בעזה דורות רבים, מימי הנביאים, הסופרים והחכמים, גדולי הדורות הראשונים והאחרונים. גדולי הכשרון שבנו, פנו להם בעיקר אל הצד המעשי שבתורה, וגם שם רק במקצועות מיוחדים, עבדוהו והרגילוהו בחינוך, והצד ההרגשי, ויותר מזה הצד העיוני, ומה שלמעלה ממנו ובא אחריו ממילא, הקדשי ההופעי, שבו הגאולה והישועה גנוזה, אותו עזבו לגמרי, ולגס-רוח ומשוגע יחשב גם מי שבא ותובע את העלבון הגדול הזה, מרועי האומה. הקול הגדול של חוקרינו האלוהיים, של חסידינו העליונים, של המקובלים הטהורים באי בסוד ד', קדושי המבט ואדירי הרצון, חוכי ישועה וצופי גאולה, היה לקול קורא במדבר. ועד כה, אחרי אשר כל כך הוכינו, אחרי אשר הכפירה מגיחה עלינו מעברים, בעביה המנוולים בשחרותם המזוהמה, השמד כקטב ישוד לחטוף ממנו אלפים נפשות בכל שנה, ובקרב המחנה שהתורה והאמונה היא דגלה, שמה ושערוריה צלמות ואין סדרים, אין חפץ ברור ולא אידיאל מחוור ומסודר. עוד המחשבה חזקה היא ש"בסגולות" ירפאו את שברנו, ב"סגולות" שהנשמה אינה מתמלאה מהן, כל זמן שאין ממלאים אותה במה שהיא ההכרח היותר נמרץ לסיפוק חייה. בשום אופן לא תקום ולא תהיה עצה, המורדת בקול ד' הקורא מתוך מעמקי נשמותיהם של קדושי עליונים מני אז ועד עתה. לתשובה גדולה אנחנו נקראים, לתשובה מאהבה ולכל מכשיריה, דוקא בעת משבר גדול וסכנה עצומה, צריכים לקחת את המעולה שבתרופות, רדיקלים אנו מוכרחים להיות, בפשרות למחצה לשליש ולרביע מאומה לא נתקן. האמונה אבדה, הולכת ומתדלדלת, מפני שהופרה תורתה, אין דורש ואין מבקש. האורתודוקסיה במלחמתה השלילית כעת משפיקה את עצמה בהבלי שוא ובדמיונות כוזבים, שהחיים והמציאות מחריבים אותם, ומחריבים עמם את נושאיהם. לא זאת היא נחמתנו מה שהצד האפיקורי שבעמנו, הוא יותר צפוי להרס וכליון. צרת רבים כזאת אינה חצי נחמה, כי-אם צרה כפולה. ההוראה באצבע שנראה על ליקויים של חושבי המחשבה שבאומות, לא יתנו לנו עז וחיים, כשאלה הם רק דברים שליליים. ולמה נלך בדרכים רחוקים, בעוד שהדרך הכבושה והישרה לפנינו היא. כל התורה בפירושיה הרוחניים כולם, צריכה היא להתעלות אצלנו. כל מי שיש אומץ בלבבו, כח בעטו ורוח ד' בנשמתו, קרוא הוא לצאת אל המערכה ולצעוק הבו אור. מחזה אחר, לגמרי אחר, היינו רואים בדורנו, אלמלי נתנדבו חלק רשום מבעלי הכשרון, הממולאים בתורה ובשכל טוב, לעבוד את כרם ד' בתוכו פנימה, לעסוק בטהרתם של מושגי האמונה והעבודה, בבירורן של הדיעות בעניני האלהות, הנבואה, רוח הקודש, הגאולה והצפיה לתשועה, תשועת האומה ותשועת העולם, תיקוני הנשמות של היחידים ושל הרבים, תיכון הרוחות של הדורות העוברים, העתידים, וההוה על גביהם. גבורה אחרת היתה פורחת ועולה בעדר ד' הנפוץ. הוד נורא ועליון היה מתפרש ומתגלה על המון רב של חכמי תורה, וזוהר עליון היה משתפך מהם על האומה כולה ועל העולם כולו. הספרות המתדלדלת, ההולכת ומתחשכת, מתנוולת ומתטמאת, במובנה החדש בישראל ובעולם, היתה לה תקומה ופדיון על ידינו, על ידי הגיונותינו הענקיים, ע"י הבעותינו הברורות שהיו ראויות להיות יסודות לחיי עמים רבים, להוציאם ממחשכים לאור, והרשעה והסכלות, האויליות שבאמונות הדופיות, היו הולכים ומתבערים, ואנחנו היינו המתחילים במלאכת-שמים הגדולה של ביעור רוח הטומאה מן הארץ, ושל התחלת הופעת תיקון עולם במלכות אל עולם. ועל זה אנו נתבעים ולזה נוצרנו. ובכל זמן שאנו נדדים, נשחטים ונטבחים, כצבאות וכאילים, על אשר אין אנו מכירים את תפקידנו, באים אנשים קטנים ומצומצמים, ומרפאים אותנו ברפואות קרות מכל המינים ואת סם-החיים העיקרי, אותו מניחים בקרן זוית. אלה מתוך טמטום הלב וקטנות-אמנה, ואלה מתוך גאוה וחסרון-ידיעה, ועוד הפעם חושבים שהגדלת תורה והאדרתה, כשתהיה באותו המובן הצר והיבש, שלא היה בכחו להחזיק את עמדתנו מעת אשר השתערו רוחות קולטוריות, והמון תביעות רוחניות נגדנו, שזו תהיה גם כעת התרופה הכוללת לכל מכאובותינו הרבים. לא יחשדני כבוד חביבי, ואקוה ששום אדם לא יחשדני, במיעוט אהבה, חלילה, לתורה המעשית, להתמדת לימודה ולהרחבתה בפלפול וסברא, בחריפות ובקיאות. אבל בעת שהדבר בא עד לידי הפרת תורת אמת, תורה דלעילא, עד לכדי הדעכת נשמת הנשמה, עד כדי החלשת כח המחשבה, ועד כדי הבאת מעמד החיים הרוחניים שלנו, ושל כל העולם כולו התלוי בנו, למצב של פרפור ועילוף נורא, "והעם לא שב עד המכהו ואת ד' צ' לא דרשו", ואם יבא אחד ויאמר שישועתנו מונחת היא בנשמתה של תורה, בהגדלתה והאדרתה העליונה והאמיתית, יבאו כל הטוענים מעברים וימטירו עליך מבול של השגות: מה אתה חפץ, בקבלה, במוסר, בחקירה, בפילוסופיה, בדרשנות, בספרות, בשירה, הלא כל אלה פשטו את הרגל, ולא נתנו לנו את מה שהבטיחו בעת שהתחילה תסיסתם, וטענות כאלה מספיקות כבר להחניק את קול ד' הקורא בנו מקרב מעמקי נשמתנו וממלא העולמים כולם, דרשוני וחיו, - בעת כזאת אנו חייבים להפגין על הגדול שבחסרונות. אין אני מדבר כעת ע"ד הפרוגרמות הפרטיות, איך באים לסדר סדרי לימוד וסדרי מחשבה, סדרי ספרים, סדרי ישיבות ערוכות, שבעצם דאגתן להרחבתה של תורה במובנה הפשוט, תהיינה משמשות לנו למגדלי עז ומבצרים לרוח ד', שמהם יצאו גבורי אל, כימי עולם. כל אלה העצות הפרטיות ילכו ויתיצרו, אחרי שהעיקר יוכר, אחרי שכל השאלה תהיה על דבר האמצעים והסדרים.
צר לי מאד שאי-אפשר לי כעת להרחיב דברים, וק"ו לכתוב איזה מאמר מסודר לכבוד ספרו של כת"ר, שהנני רואה אותו בתקוה של חטיבה חשובה בע"ה. אמנם הבעתי קצת מאנחתי לפני לב טהור ובעל דעה נכונה כהדרת כבוד חביבי. ויהי רצון מלפני אבינו שבשמים, לחזק את ידי העמלים עם הציבור לשם שמים, ולאמץ את רוח כל אשר זיק אור ד' בוער בלבבו, לקום יחד באגודה אחת להאיר אור ד' על עמו, ותפקידה של ארץ ישראל, בתור גיא חזיון, יוכל רק בתכונה זאת לצאת מתוך המחשכים הרבים אשר יסבוה.
והנני בזה חותם בעתרת ברכה לכת"ר וכא"ל, יחזק ד' כחו ופועל ידו ירצה.
כנה"ר ונפש ידי"ע דוש"ת ומכבדו מקרב לונ"ח,

הק' אברהם יצחק ה"ק.



-------------------------------------------------------------------------------------------