מועדים פורים הרב יהושע ויצמן

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד על פי שיחה מפי ראש הישיבה.


"לעשות אותם ימי משתה ושמחה"


הצגת הסוגיות והקשיים

א. הגמרא במגילה (דף ד' ע"א) אומרת:

אמר רבי יהושע בן לוי: חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום, שנאמר "אלוהי אקרא יומם ולא תענה, ולילה ולא דומיה לי". סבור מינה: למקרייה בליליא, ולמיתנא מתניתין דידה ביממא. - אמר להו רבי ירמיה: לדידי מיפרשא לי מיניה דרבי חייא בר אבא: כגון דאמרי אינשי: "אעבור פרשתא דא ואתנייה". איתמר נמי, אמר רבי חלבו אמר עולא ביראה: חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום, שנאמר "למען יזמרך כבוד ולא ידום, ה' אלוהי לעולם אודך".
רש"י:
ולשנותה ביום - זכר לנס, שהיו זועקין בימי צרתן יום ולילה.
אקרא - במזמור למנצח על אילת השחר הוא, שנאמר על אסתר, כדאמרינן במסכת יומא (כט, א) למה נמשלה אסתר כאילת כו'.
סבור מינה - בני הישיבה, ששמעו שמועה זו בלשון הקודש ולשנותה ביום, היו סבורין דהאי ולשנותה לשון שונה משנה הוא.
למיתני מתניתין דידה - משניות של מסכת מגילה.
אעבור פרשתא הדא ואתניה - אסיים פרשה זו ואשנה אותה פעם שניה.
ביראה - דמן בירי.
יזמרך כבוד - ביום, ולא ידום בלילה, והאי קרא במזמור ארוממך ה' כי דליתני דרשינן בפסיקתא במרדכי ואסתר והמן ואחשורוש, וקריאת מגילה שבח הוא, שמפרסמין את הנס, והכל מקלסין להקדוש ברוך הוא.

גם בדף כ' ע"א דנה המשנה ובעקבותיה הגמרא בנושא זמן קריאת מגילה:

משנה: אין קורין את המגילה ולא מלין ולא טובלין ולא מזין וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד שתנץ החמה וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר:
גמרא: מנלן, דאמר קרא "והימים האלה נזכרים ונעשים", ביום אין בלילה לא, לימא תיהוי תיובתא דרבי יהושע בן לוי דאמר רבי יהושע בן לוי חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום, כי קתני אדיום.

וקשה: 1. כיצד הבינו תלמידי ריב"ל שחיוב קריאת מגילה הוא בלילה, וביום יש ללמוד את המשניות של מסכת מגילה, הרי משנה מפורשת אומרת שקריאת המגילה היא דווקא ביום?
2. תרוץ הגמ' "כי קתני אדיום", אינו מתרץ את הקושיא, שכן מפשט לשון המשנה משמע שרק ביום יש חובה לקרוא את המגילה, ולפי דברי ריב"ל, שיש חובה גם בלילה, היתה צריכה המשנה לומר: "אין קורין את קריאת היום...", וא"כ דברי ריב"ל עדיין צריכים ביאור.
3.הגמ' בדף כ' הביאה פס' המלמד על קריאת המגילה ביום: "והימים האלה נזכרים ונעשים", בשונה מהפס' שהביא ריב"ל : "אלקי אקרא יומם ולא תענה...".
נראה, שיש להביט במבט מעמיק יותר על היחס בין דברי ריב"ל לדברי המשנה, כפי שיתבאר בהמשך.

ב. התוספות בדף ד' (ע"א ד"ה "חייב") דנים בחיוב ברכת הזמן (שהחיינו) בקריאת המגילה של יום:

אומר ר"י דאע"ג דמברך זמן בלילה חוזר ומברך אותו ביום דעיקר פרסומי ניסא הוי בקריאה דיממא וקרא נמי משמע כן דכתיב "ולילה ולא דומיה לי" כלומר אע"ג שקורא ביום חייב לקרות בלילה והעיקר הוי ביממא כיון שהזכירו הכתוב תחילה וגם עיקר הסעודה ביממא הוא כדאמר לקמן (דף ז' ע"ב) דאם אכלה בלילה לא יצאה יד"ח והכי נמי משמע מדכתיב "נזכרים ונעשים" ואיתקש זכירה לעשיה מה עיקר עשיה ביממא אף זכירה כן.

וקשה כפי שהקשה בספר "שולי האדרת":

והדברים צריכים ביאור, דמה ראיה מסעודה? דהתם ילפינן (לקמן ז' ע"ב) מ"ימי משתה ושמחה", שאם אכלה בלילה - לא יצא ידי חובתו, אבל מגילה כיוון שחייב לקרות בלילה - א"כ הוי עיקר חיוב כמו ביום, וכיוון שאמר זמן בלילה - שוב א"צ לומר ביום, דהוי כסוכה, שאומר בלילה על הגעת זמן ושוב אינו חוזר ואומר.

עוד יש להבין בתוס', מה פירוש "עיקר מצוותה ביום", שאם יש חיוב ביום ובלילה, כיצד מודדים מה עיקר ומה טפל?

ג. הריטב"א בדף ז' ע"א כתב, זו לשונו:

"מגבת העיר - לאותה העיר, ואין מדקדקין בדבר" - ופירשו בירושלמי, שכל הפושט ידו ליטול - יתנו לו. לומר שנותנין לכל אדם, ואין מדקדקין אם הוא עני וראוי ליתן לו, שאין נתינה זו מדין צדקה גרידתא, אלא מדין שמחה, שהרי אף לעשירים יש לשלוח מנות.

ודבריו צ"ע, מה הראיה מעשירים, שדינם מדין "משלוח מנות", לעניים, שנותנים להם מדין "מתנות לאביונים"?

ד. בירושלמי מגילה פ"א ה"ד, למדו שאין סעודת פורים בשבת, שנאמר "לעשות אותם ימי משתה ושמחה":

את ששמחתו תלויה בבית דין יצא זה ששמחתו תלויה בידי שמים.

יש מהאחרונים שפרשו, שכוונת הירושלמי היא שאין עושים סעודת פורים בשבת משום שאין מערבין שמחה בשמחה, וקשה הסבר זה בפשט המילים בירושלמי.

ה. הרמב"ם כתב בהלכות מגילה פ"ב הי"ז, וז"ל:

מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה שנאמר (ישעיהו נ"ז) להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים.

הקשה בספר "הר המלך", מה מקורו של הרמב"ם לדברים אלו, ואם הם ללא מקור כפי שכתב שם הכס"מ, שראויים הדברים למי שכתבם, דרכו של הרמב"ם לומר "יראה לי", וכאן לא כתב כך, וצ"ע.

שמחת פורים ושמחת יו"ט

בענין מצוות פורים, נאמר במגילה (ט', כ'-כ"ב):

ויכתב מרדכי את הדברים האלה וישלח ספרים אל כל היהודים אשר בכל מדינות המלך אחשורוש הקרובים והרחוקים. לקים עליהם להיות עשים את יום ארבעה עשר לחדש אדר ואת יום חמשה עשר בו בכל שנה ושנה. כימים אשר נחו בהם היהודים מאויביהם והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים.

ובתורה (דברים ט"ז, י"ד), בענין שמחת יו"ט, נאמר:

ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך.

נראה שההבדל הוא, שביו"ט המצוה על האדם להיות שמח, ובפורים המצוה על הימים, לעשותם ימי שמחה. הגדרת ההבדל היא, שביו"ט היום מצד עצמו הוא יום שמחה, ומצוה על האדם לשאוב משמחת היום ולשמוח. לעומת זאת בפורים אין שמחה ביום מצד עצמו, אלא שמצוה על האדם ליצור את השמחה, ע"י מצוות היום.
הגדרה זאת מדוקדקת היטב אף בדברי הרמב"ם, שבהל' יו"ט (פרק ו' הלכה י"ז) כתב:

שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כולם אסורים בהספד ותענית, וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו שנאמר (דברים ט"ז) ושמחת בחגך וגו'.

ובהל' מגילה (פרק ב' הלכה י"ד):

מצות יום ארבעה עשר לבני כפרים ועיירות ויום חמשה עשר לבני כרכים להיות יום שמחה ומשתה ומשלוח מנות לריעים ומתנות לאביונים.

עפ"י הגדרה זו, מובן היטב הדין שמובא בירושלמי, שאין לעשות סעודת פורים בשבת, כיון שבפורים צריך ליצור את השמחה, ובשבת השמחה קיימת ועומדת בידי שמים ואינה תלויה במעשי האדם. לכן סעודת פורים תתקיים רק ביום "ששמחתו תלויה בבית דין, יצא זה ששמחתו תלויה בידי שמים".
נראה שמכאן מקור לדברי הרמב"ם1 שמצוה להרבות במתנות לאביונים יותר ממשלוח מנות. ונראה שהבין הרמב"ם שמטרת מצוות היום היא לעשות את היום ליום שמחה, וא"כ כיון "שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים", הרי שבמצות מתנות לאביונים יש להרבות יותר ממשלוח מנות, כיון שעושה שמחה יותר מכל.
יסוד לדברים יש לראות בדברי האר"י, שהביאו הרבי מליובביץ' ב"לקט חידושי תורה על הרמב"ם", וז"ל:

והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור, שעל ידי זכירת היום חוזרים ונעשים כל הענינים כמו בפעם הראשונה.

ונראה להוסיף במהות עשיית השמחה בפורים, ע"פ דברי התנחומא (פרשת נח, ג'), ש"כפה עליהם הר כגיגית" נאמר על תורה שבעל פה2, והיינו שפורים, "הדור קבלוה בימי אחשורוש", הוא חג מתן תורה שבעל פה, וכיון שתורה שבעל פה ענינה שמתחדשת על ידי עם ישראל בכל דור ודור, כדברי הטור (או"ח סי' קל"ט):

וחיי עולם נטע בתוכנו היא תורה שבעל פה.

הרי שעם ישראל שמחדש את התורה שבעל פה, הוא שמחדש ועושה את שמחת קבלתה בכל שנה ושנה. לאור האמור לעיל מובן היטב הריטב"א שמוכיח ממשלוח מנות למתנות לאביונים, שענין מצוות אלו הוא מדין שמחה, שכן כל המצוות ענינן לעשות את שמחת היום, ומבואר הדבר היטב בגירסת השטמ"ק בב"מ (דף ע"ח ע"ב), שהביא את הריטב"א בלשון זו:

שאין יום זה מדין צדקה בלבד אלא מדין שמחה ומנות.

מקרא מגילה

נראה ששני פנים יש במקרא מגילה. האחד הוא משום הודאה ופרסומי ניסא, והשני משום "לעשות אותם ימי משתה ושמחה".
ריב"ל דן במקרא מגילה מצד ההודאה ופרסום הנס, וחידושו הוא שצריך לפרסם ולהודות ביום ובלילה, בעת שמחה ובעת צרה, כעין "מזכירין יציאת מצרים בלילות" (ברכות י"ב), וכן עולא3.
וזו סיבת קריאת המגילה בלילה, ועל זה אומרים את ברכת הזמן.
אבל המשנה דנה בקריאת מגילה מהצד השני, והוא "לעשות אותם ימי משתה ושמחה", "והימים האלה נזכרים ונעשים", שקריאת המגילה שביום עם סעודת היום - עושים את היום ליום משתה ושמחה, וזה גדר מיוחד לפורים, שאנו עושים את הימים לימי שמחה, ולא שהימים הם ימי שמחה מצד עצמם, ועל כן אנו נוהגים בהם שמחה.
נמצא, שקריאת המגילה בלילה, כל ענינה הוא פרסומי ניסא, ובקריאת המגילה ביום מצטרפים שני הפנים, פרסומי ניסא ועשית שמחה. המשנה, שדנה בקריאת המגילה מצד עשית השמחה, לא מתיחסת לקריאת הלילה כלל, כיון שצד זה אינו קיים בקריאת הלילה. ומובן מדוע המקור לקריאת המגילה שונה בדברי ריב"ל והגמרא בהסבר המשנה, שכן ריב"ל הביא מקור לפרסום הנס, ולמשנה הביאה הגמרא מקור על עשית השמחה, שאינה אלא ביום.
ברכת הזמן הנאמרת ביום, אינה, אפוא, על פרסום הנס, כפי שהקשה בספר "שולי האדרת" שאם טעם אחד הוא לקריאת הלילה והיום, לא צריך לברך פעמיים ברכת הזמן, כסוכה, שמברכים בלילה ולא חוזרים ומברכים ביום, אלא ברכה זו היא על עשית השמחה ביום, ומבחינה זאת קריאת היום עיקר, שכן צד זה לא קיים בקריאת הלילה, שאינה אלא משום פרסומי ניסא.





1 הרמב"ם לא הביא את הדין שמובא בירושלמי להלכה, ונראה שלא פסק כך כיון שלשיטתו אין מצוה לשמוח בשבת, אלא רק ביו"ט.
2 וז"ל המדרש: "לפי שלא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא על התורה שבע"פ שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית (שמות ל"ד) ואמרו חז"ל לא כתב הקב"ה בתורה למען הדברים האלה ולא בעבור הדברים האלה ולא בגלל הדברים אלא על פי הדברים וזו היא תורה שבע"פ שהיא קשה ללמוד ויש בה צער גדול שהיא משולה לחשך שנאמר העם ההולכים בחשך ראו אור גדול (ישעיה ט') אלו בעלי התלמוד שראו אור גדול שהקב"ה מאיר עיניהם באיסור והתר בטמא ובטהור, ולעתיד לבא ואוהביו כצאת השמש בגבורתו (שופטים ה'), ולא קבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהם הקב"ה את ההר כגיגית שנאמר ויתיצבו בתחתית ההר (שמות י"ט) ואמר רב דימי בר חמא א"ל הקב"ה לישראל אם מקבלים אתם את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם, ואם תאמר על התורה שבכתב כפה עליהם את ההר והלא משעה שאמר להן מקבלין אתם את התורה, ענו כלם ואמרו נעשה ונשמע מפני שאין בה יגיעה וצער והיא מעט אלא אמר להן על התורה שבע"פ שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות והיא עזה כמות וקשה כשאול קנאתה, לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקב"ה בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו שנא' ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך (דברים ו')."
3 ועיין ברש"י שדקדק בהבדל בין ריב"ל לעולא, שבדברי ריב"ל כתב: "זכר לנס, שהיו זועקין בימי צרתן יום ולילה". והיינו שבזמן הנס צריך לזכור שהיו זועקין ביום ובלילה, וזה גופא חלק מהנס, ולכן יש לזכור את הזעקה, שהיא הביאה לנס, ואף בזמן שמחה יש לזכור את הצרות ואת הזעקה עליהן. ובדברי עולא כתב: "וקריאת מגילה שבח הוא, שמפרסמין את הנס והכל מקלסין להקב"ה". והיינו זכירת הסיום של סיפור המגילה הוא עיקר, ואינו זכר לזעקה אלא שבח על ההצלה. ועוד יש לומר בדברי עולא, שהביא את הפסוק "לעולם אודך", ובמדרש ויקרא רבה פרשה כ"ח ובפסיקתא בפרשת העומר דרשו מכאן שמרדכי היה עסוק בקריאת שמע, כשבא אליו המן להרכיבו על הסוס, ולא הפסיק, שנאמר: "לעולם אודך". ופירושו, שאצל מרדכי לא חל שינוי ביחוד ה' בין זמן הצרה הגדולה לבין תחילת גאולתו, ולא הפסיק בקריאת שמע לאומרה בכוונה אחרת, אלא הכל מהלך אחד: היום והלילה, הטובה והצרה.


-------------------------------------------------------------------------------------------