פרשת השבוע פרשת אמור הרב יהושע ויצמןאייר ה'תשס"א

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: שמחי שרון.


אמור אל הכהנים


שם הפרשה מלמד שיש באמירה לא רק אמצעי להעברת המידע, אלא דבר עצמי. ואמנם פרשיות רבות מתחילות ב"ויאמר" או "וידבר" ואינן נקראות על שם ראשיתן כי אינם אלא מילות קישור.
חז"ל דרשו בכמה אנפין את ענין האמירה.
עוד דנו המפרשים בכפילות של הפסוק: "אמור... ואמרת".
כמו כן חז"ל דרשו את סמיכות הפרשה לפסוק האחרון בפרשת קדושים העוסק באוב וידעוני1:

א"ר יהושע דסכנין בשם ר' לוי מלמד שהראהו הקב"ה למשה דור דור ושופטיו, דור דור ומלכיו, דור דור וחכמיו, דור דור ומנהיגיו, דור דור ומשניו, דור דור ושוטריו, דור דור ופרנסיו, דור דור וחומסיו, דור דור וגזלניו, דור דור ונביאיו, והראהו שאול ובניו נופלים בחרב, אמר לפניו: מלך ראשון שיעמוד על בניך ידקר בחרב?! אמר לו הקב"ה: ולי אתה אומר? אמור אל הכהנים שהרג שהם מקטרגים אותו שנאמר: "ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן".

והוא מדרש פליאה שצריך להבינו שנראה מהפסוק "אמור אל הכהנים" כאילו הדגש הוא על הכהנים, שהם האשמים במיתת שאול.

א. האמירה-ענין עצמי

יש שני ענינים באמירה. האחד הוא אמצעי להעברת המחשבות והשני הוא ענין עצמי בדיבור, הקובע את הדבר בנפשו של האדם2.
ומבואר ענין זה ב"שם משמואל"3:

ולפי"ז יובן הטעם מה שהכהנים נצטוו שלא להטמא למתים. דהנה מדתו של אהרון אוהב שלום ורודף שלום ומשים שלום בין איש לרעהו ובין איש לאשתו, ואיש ואשתו הם חומר וצורה, וגוף ונפש הם מכונים בשם איש ואשתו כידוע בספרים ובזוה"ק, והיינו שכמו שהיתה מדתו לעשות שלום בין איש לרעהו הייתה מדתו ג"כ לעשות שלום בין שני חלקי האדם כנ"ל, והיינו שבדיבורו ובחן שפתיו משך את ליבם של ישראל לאביהם שבשמים עד שגם החומר נמשך אחר השכל ונעתק טבעו לטוב.

ומביא סיפור על האדמו"ר מקוצק:

ועפ"י אשר סיפר הצדיק ר' פייבלי מגריצא זצ"ל שפעם אחת דיבר את כ"ק זקיני זצללה"ה בלשון מאוים: מה אתה אומר? כסף?! זה אני שונא בתכלית. והיו נקבעים הדברים האלה בלב הצדיק ר' פייבלי זצ"ל עד כעבור איזה חודשים שהי' כסף נמאס בעיניו ולא הי' יכול להביט בו כלל.


אף בציווי על הכהנים אצלנו, האמירה תפקידה לקבוע את היחס הנכון כלפי המציאות.
וכדברי הרב זצ"ל ב"אורות הקדש"4:

המות הוא חזיון שוא, טומאתו היא שקרו, מה שבני אדם קוראים מות הרי הוא רק תגבורת החיים ותעצומתם. מתוך השקיעה התהומית בקטנות, אשר יצר לב האדם השקיע אותו בה, הרי הוא מצייר את תגבורת החיים הזאת בצורה מדאיבה וחשוכה, שהוא קוראה מות.
מתעלים הם הכהנים בקדושתם מהקשבה שקרית זו, שאי אפשר להמלט ממנה כל זמן שהממשל הכזבי כל כך שולט בעולם, כי אם בהעברת העינים מהמחזה המביא את רשמי ההטעאה הללו אל הנפש, "על כל נפשות מת לא יבא", "לנפש לא יטמא בעמיו".

והרי כאן לא רק נצטוו הכהנים, אלא יש בציווי קביעת יחסם אל החיים והמוות, שצריכים להתיחס אל החיים כמציאות שבה עצמה יש בחינת נצח, והמוות אינו רק חידלון החיים כי אם תגבורת החיים והכל המשך אחד יש לו.
והנה הכהנים במציאותם נותנים יחס נכון לחיים ולכחות החיים ולכן הכפילות "אמור... ואמרת", כדי להבין שכאן האמירה אינה רק ידיעה בעלמא, כי אם קביעות הדברים בנפש ועל כן גם שם הפרשה: "אמור" - ללמדך שהאמירה כאן היא ענין עצמי ושם הקובע מקום לעצמו.

ב. איסור אוב וידעוני והיתר אורים ותומים


נראה על פי מה שכתב הרמב"ם בכמה עניינים שהתורה לא ביטלה את הדברים שהיו נהוגים בעולם אלא נתנה אותם בצורה מעודנת יותר. לדוגמא השתמשה התורה במנהג להקרבת קורבנות אדם, ועידנה אותו ע"י קרבנות בעלי חיים.
ובעומק הענין י"ל שאמנם מה שעשו הגויים לא בכדי עשו, ונקודת אמת קטנה יש בכל תנועה והתורה הקדושה נוהגת על פי אותה נקודת האמת.
וכן בענייננו, הרי יש מציאות של שאלת עתיד ואף בזה יש נקודת אמת, והתורה לא ביטלה זאת לגמרי, כי אם קבעה גדרים מסוימים שנתנה רשות רק לכהנים להשאל באורים ותומים, ונשאלין רק למלך ולמי שהציבור צריך לו וכדומה. ויש בזה אמירה גדולה שעיקר כחו של אדם צריך להיות מופנה לחיים ולהבנתו את ההווה ושלא ישאל מה שלמעלה ממנו לגבי העתיד.

ג. מלכות ישראל


על קביעת מלך לישראל אמרה התורה5:

כי תבא אל הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך וירשתה וישבתה בה ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבתי שום תשים עליך מלך...

עם ישראל בוחר מלך שינהיג אותו וילחם מלחמותיו. התכונה הנדרשת לכך היא קשר עם החיים המעשיים וראייתם בדרך השכלית.
באופן טבעי יש למלך התנגדות לעניינים של "מיסטיקה" ושל דברים על טבעיים. על כן הכרית שאול את האובות ואת הידעונים.
אף את נב עיר הכהנים לא הסס שאול להכרית כיון שראה בהם מורדים במלכות ששואלים באורים ותומים, שזו דרך שנוגדת באופן מהותי את גישת המלכים הפועלת בדרך רציונאלית.
ב"פרשת דרכים"6 מבואר שזו היתה מחלוקת בין סנהדרין לדואג אם נשאלין לכל מי שהציבור צריך לו או רק למלך, ששאול (ודואג) סברו שרק למלך, והסנהדרין סברו שגם למי שהציבור צריך לו, ללמדנו ששאול רצה להפקיע לגמרי את הציבור מהאורים ותומים.
ולימוד גדול יש משאול, שהנסיון להקים ממלכה על בסיס לכאורה רציונאלי בלבד ועל פי הנראה במציאות מוביל בסוף לדבר ההפוך. שהרי שאול שהכרית את האובות והידעונים והאורים ותומים, נזקק בסוף ימיו לבעלת האוב. וסיבת הדבר שכיון שאמת יש בדברים אלו ונתנה התורה את הדרך להשתמש בהם, הרי מי שינסה לבטלם לגמרי יכשל. כעין מה שאמרו "כל שהוא רחמן על אכזרים לסוף נעשה אכזר על רחמנים"7 ו"כל שהוא אכזר על רחמנין סוף שהוא נעשה רחמן על אכזרים"8 ולמדו זאת משאול שרחם על אגג ולבסוף הרג את נב עיר הכהנים. ועל אותו משקל מי שהרג את נושאי האורים ותומים נזקק לבסוף לבעלת האוב.

ד. הבנת דברי משה ותשובת ה'


ונבאר עתה את מדרש הפליאה בו פתחנו.
משה רבינו מזדעזע כשמראה לו הקב"ה שהמלך הראשון של ישראל ידקר בחרב. האם זו שכרה של ממלכתיות ורצון לחיות כאומה בריאה?
והקב"ה עונה לו: "אמור אל הכהנים" והיינו שמהכהנים נוכל ללמוד מה ששאול לא ידע. הכהנים בעצם מציאותם ותפקידם מלמדים אותנו את היחס הנכון בין חיים מעשיים ורציונאליים לבין שימוש בכלים רוחניים כאורים ותומים.
המלך הראשון "הסתער" על מלכותו וחשב שהכל בידיו ואינו נזקק לכלים רוחניים, והכהנים מקטרגים עליו.
"אמור אל הכהנים" על מנת שיקבעו בלבם את היחס הנכון בין כחות החיים השונים.




1 ויקרא רבה פרשה כ"ו, ז'.
2 וכמו בהקדש שחל באמירה בלבד כך כל אמירה קובעת הדבר, וכמו שמתבאר בדין אמירה בקידושין ועוד.
3 שם משמואל פרשת אמור תרע"א ד"ה "ולפי"ז יובן הטעם מה שהכהנים".
4 "אורות הקדש" חלק ב', "החיות העולמית" - "חזיון המוות" (פסקה מ', עמ' ש"פ).
5 דברים י"ז, י"ד-ט"ו.
6 "פרשת דרכים" דרוש י"ג.
7 ילקוט שמעוני שמואל א' - פרק ט"ו - רמז קכ"א.
8 מדרש שמואל פרשה י"ח.


-------------------------------------------------------------------------------------------