הכנסת אורחים

הרב יהושע ויצמן
ט״ו במרחשוון ה׳תשס״ב
 
01/11/2001

הכנסת אורחים

הגמרא במסכת שבת אומרת1:

משנה: מפנין אפילו ארבע וחמש קופות של תבן ושל תבואה מפני האורחים ומפני בטול בית המדרש.
גמרא: אמר רבי יוחנן גדולה הכנסת אורחין כהשכמת בית המדרש, דקתני מפני האורחין ומפני בטול בית המדרש. ורב דימי מנהרדעא אמר יותר מהשכמת בית המדרש, דקתני מפני האורחין והדר ומפני בטול בית המדרש. אמר רב יהודה אמר רב גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה, דכתיב 'ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר וגו' '.

וברש"י:

מפנין – אם צריך למקומן להושיב שם אורחים להסב בסעודה, או תלמידים לדרשה, ולא חיישינן לטרחא דשבת.

עוד קודם שנדון בדברי הגמ' עצמם, יש מקום ללמוד מדרך הלימוד של ר' יוחנן את המשנה. כאשר ר' יוחנן קורא את המשנה, הרי שהוא רואה בה, מלבד דינים והלכות, גם הדרכה מוסרית. ר' יוחנן אינו פותח את הדיון בסברות האיסור וההיתר של פינוי הקופות, אלא בהערה מוסרית העולה בדרך אגב מן המשנה. ישנה כאן דוגמא מוחשית לכך שבלימוד הגמרא אנו צריכים, מעבר ללימוד הדברים עצמם, לחפש את הרובד שבו התורה פועלת עלינו. מה המפגש של דברי התורה עם האישיות שלי עושה לי.
ישנה כאן דוגמא איך חיים את התורה. לימוד התורה לא נעשה רק עם הראש אלא צריכים לחיות את הדברים שלומדים ומתוך כך לקבל הדרכות מדברי התורה.
* * *
דברי האמוראים על חשיבותה של הכנסת אורחים מלמדים אותנו, שאין ערך גדול ללימוד התורה של האדם אם אין הוא נעשה מתוך רגישות לזולת. לימוד תורה אינו התפתחות אישית – אינטלקטואלית, רוחנית ומוסרית של האדם. לימוד התורה של האדם הפרטי נעשה מתוך היותו איבר מאיברי האומה, מתוך הקישור לכלל ישראל ולא כפרט בודד. "אשר בחר בנו מכל העמים" ואח"כ "נתן לנו את תורתו".
כאשר בא אורח, שמרגיש זר במקום החדש, לא מכיר את צורת החיים וכדו' ואדם איננו רגיש לכך – גם תורתו אינה תורה.
חשיבותה הגדולה של הכנסת אורחים נובעת מהיותה מצוה המחדדת את הצורך ברגישות רבה לזולת – איך הוא מרגיש במצבו, ואיך אני יכול לעזור לו. זהו חיבור של האדם לכלל. בלי הרגישות האדם נשאר יחיד, פרט, אטום לסביבה.
"גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה" – אברהם אבינו עומד ומדבר עם הקב"ה המתגלה אליו, ותוך כדי כך הוא רואה שלשה אנשים באים. אולי אין להם אוכל. אולי הם טעו בדרכם. במצב כזה לא שייך להמשיך לדבר עם השכינה. אברהם מבין שאם איננו רגיש לזולתו הוא אינו יכול לקבל פני שכינה. לכן הוא מבקש "אל נא תעבור מעל עבדך", ולאחר שיטפל באורחים וימלא את חובתו הבסיסית כאדם, יוכל לחזור ולדבר עם הקב"ה. אברהם מבין שללא יחס נכון אל הסביבה – הוא אינו יכול לדבר עם הקב"ה. הדיבור עם הקב"ה אינו נעשה כאדם פרטי אלא כנציג של המציאות, של הסביבה, ואם האדם מנותק מסביבתו, הרי שאינו ראוי לדבר עם השכינה.

הגמרא בבבא מציעא אומרת2:

אמר רב יהודה אמר רב כל מה שעשה אברהם למלאכי השרת בעצמו עשה הקדוש ברוך הוא לבניו בעצמו, וכל מה שעשה אברהם על ידי שליח עשה הקדוש ברוך הוא לבניו על ידי שליח.
'ואל הבקר רץ אברהם' – 'ורוח נסע מאת ה' '.
'ויקח חמאה וחלב' – 'הנני ממטיר לכם לחם מן השמים'.
'והוא עומד עליהם תחת העץ' – 'הנני עומד לפניך שם על הצור'.
'ואברהם הולך עמם לשלחם' – 'וה' הולך לפניהם יומם'.
'יוקח נא מעט מים' – 'והכית בצור ויצאו ממנו מים ושתה העם'.

העובדה כי דברים שעשה אברהם בעצמו נעשו לזרעו ע"י הקב"ה, מלמדת כי מלבד נתינת האוכל והמקום לאורחים חשוב היחס. הקב"ה מעריך את יחסו של אברהם לאורחים וגומל בכך לזרעו.
בהכנסת אורחים, כמו בכל נתינה לזולת, מעבר לעצם הנתינה חשוב היחס. נחוצה ההרגשה הטובה לאדם שלא נמצא במקומו הטבעי, שמרגיש זר ובודד.
מי שנותן יחס נכון לסובב אותו, זוכה ליחס דומה מהקב"ה לו ולזרעו.


1 שבת דף קכ"ו ע"ב – קכ"ז ע"א.
2 בבא מציעא דף פ"ו ע"ב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן