יש תפקיד לכאב!
הגמרא במסכת שבת אומרת1:
אמר רבן שמעון בן גמליאל: מרחמין היינו על בהמה טהורה ביום טוב. היכי עביד? – אמר אביי: מביא בול של מלח ומניח לה בתוך הרחם, כדי שתזכור צערה ותרחם עליו. ומזלפין מי שליא על גבי ולד כדי שתריח ריחו ותרחם עליו. ודוקא טהורה, אבל טמאה – לא. מאי טעמא? – טמאה לא מרחקא ולדא, ואי מרחקא ולדא – לא מקרבא.
וברש"י:
מרחמין – מאהבין את ולדה עליה.
בול של מלח – מלא אגרוף, דכייב לה וזוכרת צער לידה, ומרחמה את הולד אם רחקתו.
מי שליא – שורין את השליא במים.
לא מרחקה – אין דרכה לרחק.
העולה מן הגמרא הוא, שהבהמה הטמאה מקרבת את ולדה מטבעה, אך אם קרה ריחוק, אין היא מקרבת אותו יותר. הבהמה הטהורה, לעומתה, יש ואינה מקרבת את ולדה באופן טבעי, אך ניתן לגרום לה לקרבו ושוב אינה מרחיקה אותו.
מה הגורם להבדל בין הבהמות השונות.
נראה שניתן להבין את הדברים ע"פ האמור בשער המצוות2:
ואמנם הטמאה… הם דינים קשים גמורים והחיצונים נאחזים בהם…. והטהורה היא… מבחינתם כאשר נתמתקו כבר…
הבהמה הטמאה קשורה לצד הטבעי שבעולם, ולכן הקשר בינה לבין ולדה נוצר באופן טבעי, ללא צורך בהתערבות מבחוץ. אולם מצב זה גורם שכאשר נוצר נתק בטבע, אין דרך לקרבו, שכן לבחירה, למעשים יזומים, אין חלק בעולמה של הבהמה הטמאה.
הבהמה הטהורה, לעומת זאת, קשורה יותר לצד העליון, הבחירי שבמציאות, ולכן פעמים שבצורה כזו נוצר גם הקשר בינה לבין הולד. צריך התערבות כדי ליצור קשר, אך כיון שזהו קשר שבא בבחירה, שאיננו רק טבעי, הרי שהוא חזק יותר ואיננו ניתק.
עם ישראל גם הוא איננו חי רק בצורה טבעית. הבחירה היא חלק מהותי מחייו של עם ישראל. לכן גם דברים שהרחקנו במהלך השנים, כמו חלקים מארץ ישראל, כמו התורה שאיננה קשורה כיום לכל עם ישראל, גם אותם ניתן להשיב אלינו ולקרבם. ומובטחים אנו שאחר שנקרבם מתוך בחירתנו, במעשים שאנו יוזמים ופועלים, יהיה זה קשר חזק שלא יתנתק שוב.
מהי הדרך לגרום לבהמה להתקשר לולדה?
הגמרא מציינת לנו שזה נעשה ע"י ייסורים. ע"י שמזכירים לה את צער לידתה, היא מתקשרת לולדה.
דבר זה מלמד אותנו על מהותם של הייסורים. תפקיד הייסורים לאדם ולעם הוא כדי לגרום להם לברר מחדש את זהותם, את הערכים שהם דבקים בהם, ולהתקשר מחדש אל ה'.
דבר זה עולה ממספר מקורות בדברי רבותינו.
המהר"ל אומר3:
… אבל ישראל להם דבקות עם השי"ת המקיים הכל, ובשביל כך כאשר ייסורים באים עליהם מסלק מהם החטא וע"י זה יש להם דביקות אל השי"ת… ואינם כלים בייסורים מפני הדביקות הזה, ואדרבה הייסורין נותנים להם קיום ועמידה, כי הייסורין הם באים להסיר את חטאם ואת פשעם.
כיון שבמהותו עם ישראל קשור אל הקב"ה, והחטא הוא מקרי וזמני אצלנו, הרי שהייסורים גורמים לו לברר מחדש את הקשר אל הקב"ה ולכן הם הקיום של עם ישראל.
ר' יעקב עמדין בסידור בית יעקב אומר:
'בכל עת צרה אין לנו מלך אלא אתה'. כן הוא המנהג לחבר המאמר הלז ברדיפת הלשון לקשור בכל עת עם 'אין לנו מלך אלא אתה'. ולכאורה יש לתמוה כי מה שבח לעבד הנכנע לפני רבו בעת דחקו וכשהוא צריך אליו. ואמר הנביא 'ובעת רעתם יאמרו קומה והושיענו' ויפתח אמר בתוכחתו לאנשי גלעד 'מדוע באתם אלי עתה כאשר צר לכם'. לכן באמת בימי חרפי (=צעירותי) היה נראה לי שיש להסמיכו למה שקדם רוצה לומר נמשך למעלה לאמרו 'פודה ומציל בעת צרה' ובכאן הייתי עושה הפסק. אמנם כשבאתי לכלל בינה אמרתי שאין צורך לשנות מנהג נועם הנגינה שודאי יש בו קילוס גם על זה הדרך כי אנו משתבחים שאפילו בעת צרה אין לנו מלך אחר אלא אתה לא כעובדי עבודה זרה שכתבו בהן 'והיה כי ירעב ויתקצף וקלל במלכו ובאלוהיו'. עוד יש לומר שהוא שבח כלפי מעלה שאפילו בעת צרה אין לנו מלך אחר אלא אתה ובהסתר פנים ממנו ומעמיד מלך קשה כהמן מכל מקום אנחנו תחת שבט מלכותו ית' כי גם בעת חמה שפוכה לה' המלוכה לא עזבנו ולא יטשנו ביד אדונים קשה לכלותינו ח"ו כי לעולם שמו הגדול נקרא עלינו מלך ישראל קדוש גואלו מיד חזק ממנו.
בעם ישראל, בניגוד לאומות העולם, גם בעת צרה וצוקה, אין לנו מלך מלבד ה'. הייסורים אינם גורמים לנו לבעוט, חלילה, אלא להיפך, להתקשר בקשר חזק ואמיץ יותר עם מלכנו ואלוהינו.
המדרש אומר4:
תני דבי ר' ישמעאל: בשעה שיצאו ישראל ממצרים למה היו דומין, ליונה שברחה מפני הנץ, ונכנסה לנקיק הסלע ומצאה שם הנחש מקנן, ונכנסה לפנים ולא היתה יכולה להכנס שעדיין הנחש מקנן, תחזור לאחורה לא תהי יכולה שהנץ עומד בחוץ, מה עשתה היונה התחילה צווחת ומטפחת באגפיה כדי שישמע לה בעל השובך ויבא ויצילה, כך היו ישראל דומים על הים, לירד לים לא היו יכולין שעדיין לא נקרע להם הים, לחזור לאחוריהם לא היו יכולין שכבר פרעה הקריב, מה עשו 'וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה", מיד (שמות י"ד) 'ויושע ה' ביום ההוא'. ר' יהודה בשם ר' חמא דכפר תחומין, משל למלך שהיתה לו בת יחידה והיה מתאוה לשמוע שיחתה מה עשה הוציא כרוז ואמר כל עמא יפקון לקמפון, כשיצאו מה עשה רמז לעבדיו ונפלו לה פתאום בליסטין והתחילה צווחת אבא אבא הצילני, אמר לה אילו לא עשיתי לך כך לא היית צווחת ואומרת אבא הצילני, כך כשהיו ישראל במצרים היו המצריים משעבדין אותם והתחילו צועקין ותולין עיניהם להקב"ה, הה"ד (שמות ב') 'ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו וגו", מיד 'וישמע אלהים את נאקתם' שמע הקב"ה לתפלתן והוציאן ביד חזקה ובזרוע נטויה, והיה הקב"ה מתאוה לשמוע קולן ולא היו רוצין, מה עשה הקב"ה חיזק לבו של פרעה ורדף אחריהם, הה"ד (שמות י"ד) 'ויחזק ה' את לב פרעה מלך מצרים וירדוף וגו", וכתיב 'ופרעה הקריב', מהו הקריב, שהקריב את ישראל לתשובה, כיון שראו אותם תלו עיניהם להקב"ה ויצעקו לפניו, שנא' 'וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה" כאותה צעקה שצעקו במצרים, כיון ששמע הקב"ה אמר להם אילולי שעשיתי לכם כן לא שמעתי את קולכם, על אותה שעה אמר 'יונתי בחגוי הסלע, השמיעני' את הקול אין כתיב כאן אלא קולך, שכבר שמעתי במצרים, וכשצעקו בני ישראל לפני הקב"ה מיד 'ויושע ה' ביום ההוא'.
הקב"ה מתאווה לקולנו, וכשאנו לא קוראים אליו באים הייסורים ומזכירים לנו את אבא שבשמים.
הייסורים הם הדרך לגרום לאדם ולעם ישראל לצאת מקליפתו, משגרת חייו השאננה, ולחפש את זהותו ואת אלוקיו.
בזמננו זה נראים הדברים קרובים שבעתיים.
אכן עת צרה וצוקה היא לעם ישראל. אנו חווים ייסורים קשים ברמה הלאומית. אולם, ייסורים אלה גורמים לנו לחפש את זהותנו. רבים בעם ישראל מבקשים לברר מחדש את יהדותם, את הקשר שלהם לקב"ה, ואת מהותו של עם ישראל.
בזמנים כאלה נשוב ונאמר,
"בכל עת צרה וצוקה – אין לנו מלך אלא אתה".
1 קכ"ח ע"ב.
2 פרשת שמיני.
3 נצח ישראל פי"ד.
4 שיר השירים רבה, פרשה ב', פס' י"ד, ב'.