פרשת השבוע פרשת כי תבא הרב יהושע ויצמןי"ד באלול ה'תשס"ב

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: מנחם ויצמן.



"בשמחה תמיד"


מהי שמחה?
לרמב"ם ישנה תשובה ברורה לשאלה זו, המבוארת מספר פעמים בספר הי"ד החזקה:
א. בהל' יום טוב1:

שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כולם אסורים בהספד ותענית, וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו שנאמר (דברים ט"ז) 'ושמחת בחגך וגו'', אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו.
כיצד הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו, והאנשים אוכלין בשר ושותין יין שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין, וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל (דברים ט"ז) 'לגר ליתום ולאלמנה' עם שאר העניים האמללים, אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו, ועל אלו נאמר (הושע ט') 'זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם', ושמחה כזו קלון היא להם שנאמר (מלאכי ב') 'וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם'.

השמחה היא לשמח אחרים.
ב. בדרך דומה כותב הרמב"ם בהל' מגילה וחנוכה2:

מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האמללים האלו דומה לשכינה שנאמר (ישעיהו נ"ז) 'להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים'.

ג. בהל' דעות3:

הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם, והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שוה ואינה קרובה לא לזו ולא לזו, לפיכך צוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד ומשער אותם ומכוין אותם בדרך האמצעית כדי שיהא שלם בגופו...
...ולא יהא מהולל ושוחק ולא עצב ואונן אלא שמח כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות.

השמחה היא סבר פנים יפות כלפי הזולת. נראה, שכאן למד הרמב"ם את הגדרת השמחה מן המשנה. בפרקי אבות ישנן שתי משניות דומות. באחת4 נאמר: "והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות", ובשניה5 נאמר: "והוי מקבל את כל האדם בשמחה". הרי ששמחה וסבר פנים יפות הם מושגים מקבילים.
אנו רואים שהרמב"ם באופן עקבי מגדיר את השמחה בכך שהיא מביאה את האדם לשמח אנשים אחרים.

נראה, שאת משמעות העניין ניתן ללמוד מהלכה נוספת ברמב"ם, הקשורה לפרשת השבוע.
בוידוי מעשר, כאשר האדם מציין שנהג במעשר ככל הכתוב בתורה, נאמר: "עשיתי ככל אשר ציויתני"6. רש"י במקום מביא את דרשת הספרי "ששָֹמחתי ושִֹמחתי בו". הרמב"ם בהביאו הלכה זו, כותב7:

עשיתי ככל אשר צויתני ששמח ושימח בו שנאמר ושמחת בכל הטוב.

הרמב"ם מוסיף על חז"ל את המקור מן הפסוק8 "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך ולביתך אתה והלוי והגר אשר בקרבך". תוספת זו תמוהה ביותר, שכן פסוק זה נאמר בפרשת ביכורים, וכיצד למד ממנו הרמב"ם דין בפרשת ביעור ווידוי מעשרות?
ראוי לציין שהפסוק "ושמחת בכל הטוב וגו'" הוא סיומה של פרשת ביכורים וסמוך לו באה פרשת וידוי מעשרות. על כן למד הרמב"ם ש"עשיתי ככל אשר ציויתני" היינו לשמח אחרים כמצוה הבאה קודם לפרשה זו.
ועדיין יש להעמיק בדבר, מדוע "אשר ציויתני" היינו לשמח אחרים, ומה פשר הקשר בין ביכורים לוידוי מעשרות במצוה מיוחדת זו - לשַמח.

נעיין מעט בעניין הביכורים.
נאמר במשנה9:

עשר קדושות הן ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות ומה היא קדושתה שמביאים ממנה העומר והבכורים ושתי הלחם מה שאין מביאים כן מכל הארצות.

קדושתה של ארץ ישראל מוגדרת בכך שמביאים ממנה, בין השאר, ביכורים.
הביכורים הם ביטוי לכך שהארץ קדושה, שכן חיובם קשור לעובדה שהפירות מחוברים לארץ, שלא כמו המעשרות, שחיובם חל בעת המירוח בגורן, ולא כמו החלה, שחיובה חל בזמן עשיית העיסה. כך אומרת המשנה10: "כיצד מפרישין הבכורים? יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה, אשכול שביכר, רמון שביכר, קושרו בגמי ואומר: הרי אלו בכורים". הביכורים מופרשים בתוך השדה, כשהפירות עדיין מחוברים לארץ.
הביכורים הם, אפוא, ביטוי לכך שאת הארץ אנו מעלים לגבוה, שכן הכל שייך במקורו לקב"ה.
הנאמר בוידוי מעשרות: "עשיתי ככל אשר ציויתני", מבטא את יחסו השלם של האדם אל דבר ה'.
יסוד ההבדל בין ההשקפה החומרנית מתירנית לבין השקפת התורה על העולם היא שהעולם החומרי-מתירני אומר: החיים הם על מנת לקבל מהחיים כמה שיותר, והעולם התורני-אמוני אומר: החיים הם על מנת לתת ולרומם את המציאות כמה שיותר. לכן במצות הביכורים שענינה בחינת נתינה לגבוה של החומר והארץ, אנו מצווים גם לשמח את הלוי והגר כי השמחה האמיתית היא זו שפורצת מהפנים היותר פנימי של האדם אל החוץ היותר חיצוני.
וכן בוידוי מעשרות בו מודגש הציווי האלוקי, "עשיתי ככל אשר ציויתני", שרק מכוחו אנו יכולים להתרומם להשקפה של נתינה והשפעה על העולם. בלא הציווי היינו רק מקבלים ומושפעים, וזיכה אותנו הקב"ה בתורה ובמצוות שמכוחם אנו הופכים להיות נותנים ומשפיעים.
לכן הפסוק המיוחד הזה "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך ולביתך אתה והלוי והגר אשר בקרבך" נמצא בתווך, בין פרשת ביכורים לוידוי מעשרות, ללמדנו שהעלאת העולם לגבוה ועשיית המצוות האלוקיות אחד הם, והם מביאים לשמֹח ולשַמח אחרים.
מכאן מבין הרמב"ם, כי בכל מקום בו יש ציווי על שמחה - בין ביום טוב ובפורים ובין בקבלת כל אדם בשמחה - הכוונה להשפעת השמחה כלפי חוץ, אל הסובבים אותנו.




1 ו', י"ז - י"ח.
2 ב', י"ז.
3 א', ד'.
4 א', ט"ו.
5 ג', י"ב.
6 דברים כ"ו, י"ד.
7 הל' מעשר שני ונטע רבעי י"א, ט"ו.
8 דברים כ"ו, י"א.
9 כלים א', ו'.
10 ביכורים ג', א'.


-------------------------------------------------------------------------------------------