מוסר הנטוע והמעופף הרב יהושע ויצמןכ"א באלול ה'תשס"ב

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: מנחם ויצמן.



הנטוע והמעופף


ננסה לעיין מחדש בפרק הראשון, בפתיחת ספר תהילים.

אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב.

ישנם כאן שלושה עניינים: הלך, עמד וישב, וננסה להבין את עניינו של כל אחד.
"לא הלך בעצת רשעים": הליכה אחר עצה פירושה הליכה בדרך אידיאולוגית. ישנן גישות בעלות אידיאולוגיה של רשעות, כמו הקומוניזם שהתבסס על כפירה וכדו', ואנשים רבים מתפתים ללכת בעצה זו.
כאן משתמש דוד המלך בביטוי הליכה, כיון שאלו דברים שאדם הולך אחריהם ונמשך אליהם בגלל נקודת האמת שבהם, בגלל שהם באים לענות על חוסרים הקיימים במציאות הנוכחית, בגלל שהם עונים על שאלות שיש לאדם.
צריך להיזהר לא להיסחף אחר אידיאולוגיות הגורפות אחריהן את כל העולם, אך בעצם הן מפיצות רשעות - כמו אידיאולוגיות מסוימות של חופש וכדו'.

"ובדרך חטאים לא עמד": פעם בא לפני ה"חפץ חיים" בחור יהודי שגוייס לצבא הרוסי ושאלה בפיו: בצבא יהיה עליו לאכול מאכלות אסורות, ואם לא יאכל - לא יוכל להתקיים, כיצד עליו לנהוג? ענה לו ה"חפץ חיים": אתה יכול לאכול מאכלות אסורות, אבל אל תמצוץ את העצמות...
ישנם דברים שמותר ואף צריך לעשות, אך אסור לעמוד בהם, אסור לקלוט אל תוכך את האוירה, את ההנאה שבדברים.
החלק הזה בפסוק מדבר על צרכי האדם ותאוותיו. כאן ישנה דרך שמותר ללכת בה, אך צריך להזהר שלא להתעכב בדרך יותר מדי. לפעמים צריך ללכת ברחוב, אבל אסור לעמוד שם.
אדם הולך לצבא - זהו עניין חיובי וחשוב, אך עליו להזהר שלא לעמוד בכל מיני מקומות בצבא - ניבולי פה, לשון הרע וכדו' - לא להפוך לחלק מהצבא גם בתחומים האלה.
אדם רוצה לרכוש מקצוע, ולכן הוא לומד באוניברסיטה. אם רצון הבורא הוא שהאדם יעבוד, הרי שזהו חיובי וראוי, אך שוב, צריך להזהר לא לעמוד - לא להיכנס לאוירה החברתית והתרבותית ולהיהפך לחלק ממנה.

"ובמושב לצים לא ישב": נראה שחלק זה של הפסוק מדבר על ענייני תרבות שאסור לשבת בהם, ולתת להם להתיישב בנפש.
הזכרנו את הגמרא במסכת עבודה זרה1:

תנו רבנן: ההולך לאיצטדינין ולכרקום, וראה שם את הנחשים ואת החברין, בוקיון ומוקיון ומוליון ולוליון, בלורין סלגורין - הרי זה מושב לצים, ועליהם הכתוב אומר: 'אשרי האיש אשר לא הלך וגו' כי אם בתורת ה' חפצו', הא למדת, שדברים הללו מביאין את האדם לידי ביטול תורה.

רש"י:

לאיצטדינין - מקום שמנגחין את השור.
ולכרקום - מצור ועושין שם שחוק וליצנות.
את הנחשים - מנחשים ומכשפים.
ואת החברים - לוחשי נחשים.
בוקיון מוקיון לוליון סלגריון - כולן מיני ליצנים הן.
הא למדת - מדסמיך ליה כי אם בתורת וגו' מכלל דאזיל להכי לאו בתורת ה' חפצו.

יש שמקשים, מדוע נקטה הגמ' לשון: "מביאין את האדם לידי ביטול תורה", וכי השהות עצמה בהופעה של מוקיון אינה ביטול תורה? האם כל הבעיה היא שהוא מביא לידי ביטול תורה, בעתיד?
נראה, שאכן במושב ליצים ישנן שתי בעיות. בעיה אחת היא בזבוז הזמן וההשחתה של האדם. אך ישנה גם בעיה של ביטול תורה, שמתגלה דווקא כאשר האדם, לאחר שראה את המוקיון, ניגש ללימוד תורה. אז, כאשר הוא לומד, זה ביטול תורה. הא כיצד? הרב קוק כותב באורות התורה2:

והנה כל הלומד תורה הוא מוציא מהכח אל הפעל את מציאות חכמתה מצד נפשו, ובודאי אינו דומה האור המתחדש מצד חיבור התורה לנפש זו לאור הנולד מהתחברותה לנפש אחרת, ואם-כן הוא מגדיל התורה ממש בלמודו.

והיינו שלימוד התורה אינו רק הקלדה של הדברים, אלא יצירה חדשה הנולדת מחיבור דברי תורה לנפש.
מי שיש לו נפש של מוקיון, גם האור שנולד מהתחברות התורה עמו הוא אור מוקיוני... והתורה המופיעה דרך אדם זה, רדודה ומוטעית.
השאלה היא מי נפגש עם התורה שהוא לומד, אישיות ערכית ורצינית, או אישיות מוקיונית. התורה היוצאת ממפגש כזה היא חסרה, ולכן זהו ביטול תורה.
יש המרגישים שאינם "מתחברים" ללימוד תורה. וכי ניתן להתחבר אל התורה עם נפש מלאה במוקיונות?
כאשר אדם יושב במושב ליצים, הליצנות מתיישבת בנפשו והופכת לחלק מהאישיות שלו, וזה מביא לידי ביטול תורה, כי התורה לא נכנסת למקומות כאלה.

דוד משבח את מי שנשמר מללכת אחר אידיאולוגיות זרות, נשמר מלעמוד במקומות של תאוות, ונשמר מלשבת במקומות בילוי ותרבות לא ראויים.
מה כן צריך האדם לעשות?
"כי אם בתורת ה' חפצו" - זו האידיאולוגיה שבה הוא הולך.
"ובתורתו יהגה יומם ולילה" - תורתו - שלו - זו האישיות שלו, והעולם התרבותי שלו.
מול מושב ליצים עומד "ובתורתו יהגה". במושב ליצים התורה מפסידה, כיון שהיא לא מתפתחת כראוי, כיון שהחלק אותו הוא אמור לחדש בתורה אינו מתחדש בצורה כזו. מול זה עומד אדם ש"בתורתו יהגה", שאת חלקו ואת אישיותו הוא מוצא בתורה. בספר "נעים זמירות ישראל" על ספר תהילים3 מובאת הסכמה של הרב אונטרמן זצ"ל, ובה ישנה הערה חשובה:

מתוך חביבות הספר הנני לרשום כאן הערה אחת קלה. בפרק הראשון שבתהלים לאור הנסיון שלפנינו בהליכות בני אדם, הכתוב מדמה כאן את הצדיק ל"עץ שתול על פלגי מים" ולעומת זה מצייר את הרשע "כמוץ אשר תדפנו רוח", יש בדברים האלה עומק של הסתכלות, בהבדל היסודי שבין הנפש הצדיק ונפש הרשע.
הצדיק אשר "בתורת ה' חפצו וגו'", נראה לכאורה כאילו הוא תמיד משועבד בחייו לעקרונים וצווים ומוגבל מאוד בחופש הפעולה שלו. וכמה לועגים החטאים והלצים לאורח חיים כזה ומוצאים שהוא כמו שולל את החירות שבאדם וכובל את ידיו וחופשי בעיניו לעשות ככל העולה על רוחו. אולם לאמתו של דבר המצב מהופך מן הקצה אל הקצה. הצדיק הוא "כעץ השתול על פלגי מים" וכמו שאין השרשים התחובים בעומק הקרקע מגרעים את כחו של האילן אלא להפך, נותנים לו חיות וליח לגדל פרותיו ולשלוח פארותיו לכל צד ולעמוד איתן נגד כל רוח סערה, כן גם הצדיק המשורש בתורתו. שרשיו אינם מכבידים עליו ואדרבא הם המעניקים לו את כל הדרוש לגידולו והפראתו. העוסק בתורה הוא בן חורין אמיתי כמו שפרשו חז"ל מהכתוב "חרות על הלוחות אל תקרי חרות אלא חירות".
ולאידך גיסא הסתכל ברשע ותראה בעליל כי משולל הוא את העצמיות ואת החרות האמיתית, כי נדחף הוא מצד לצד ע"י הרוחות השונים המשתנים חליפות. איש כזה הריהו "כמוץ אשר תדפנו רוח", אשר גם הוא מלא תנועה תמיד, אבל לא תנועה עצמית אלא הכרחית בדחיפה הזורקת אותו כבכף הקלע. בזמננו אנו שומעים דברי לעג ליראי ה' באותו הכוון שהם מוגבלים בחופש. כדאי לשנן ולהסביר לצבור את שני הציורים של העץ הפורח ושל המוץ הנדחף ברוח, לא מעט אנו רואים מאלה שהחליפו את האידיאלים מזמן לזמן, מקודם ציוניות, אח"כ סוציאליזם ושוב בין לאומיות ומגיעים עד לסף ההתבוללות המוחלטת, אין לך ציור יותר מתאים ממוץ הנדחף ברוח, כי אל כל אשר יהיה הרוח ללכת הם נדחפים ונסחפים לשם. לעומת זה נפשנו תגיל לראות בקרבנו דמותם של אנשים אשר בתורת ה' חפצם, העומדים משורשים ומעורים היטב בקרקע הפוריה על פלגי מים, הם מוציאים פרים בעתם ועליהם לא יבול. והם בני חורין אמיתיים, המחזיקים בדעותיהם ואמונתם למרות כל מיני לחץ ועל אף כל הזרמים השליליים שבחיים.
והנה שוב אותה ההרגשה כי הדברים כאילו נאמרו בזמננו ומכוונים לבני דורנו כי קיימים הם לעד ולנצח נצחים.

יש המחפשים את עצמיותם, ולכן מתנתקים ממקורותיהם. האמת היא הפוכה. החיבור למקור נותן את היכולת לפרוח ולהתפתח ולגלות את העצמיות, והניתוק למקור הופך את האדם למוץ, אשר "רואה עולם" ומבלה בטוב ובנעימים את חייו, אך אין לו מעצמו כלום, כולו תלוי בכיוון הרוח. הדרך היחידה להגיע ל"תורתו", לכך שהאדם יגלה את עצמיותו, היא קישור ל"תורת ה'".
כאשר אדם מבין שהעולם לא מתחיל ממנו, שהוא חלק משרשרת ארוכה, אז הוא יכול לגלות מי הוא.
רק זרע שנטוע ומחובר למקורות הנביעה יכול להתפתח, ואז לא משנה באיזה מקום יהיה, איזה חומרים יקלוט - הוא יגלה את עצמיותו. כשנוטעים תפוח למרות שהוא קולט חומרים שונים מסביבתו הוא נשאר תפוח. דוקא הנטיעה מבליטה את היכולת להישאר נאמן לעצמיותך בכל סביבה ובמפגש עם מציאויות שונות.
מי שמנותק מן המקורות איננו חופשי, איננו עצמי, אלא עף ברוח. אין לו אחיזה במציאות, אין לו יכולת להכות שורש, לפרוח ולהתפתח.
מי שנשמר מעצת רשעים, דרך חטאים ומושב ליצים, ונוטע עצמו בתורת ה', יזכה לכך ש"בתורתו יהגה יומם ולילה" - זו תהיה תורה שלו, שתגלה את עצמיותו. מי שבוחר לשבת במושב ליצים, יהיה כמוץ אשר תדפנו רוח, יהיה מנותק וחסר עמידה, יהיה תלוי ברוחות המנשבות כדי למצוא את דרכו.
"על כן לא יקומו רשעים במשפט" - לרשעים אין קיום, כיוון שהם מנותקים מן המקור, ודרכם אובדת ברוח.




1 י"ח ע"ב.
2 פ"ב פסקה א'.
3 לר' יצחק גרטשנקורן, מייסד וראש העיר בני-ברק.


-------------------------------------------------------------------------------------------