ככה בונים עם
בפרשת השבוע אנו קוראים על ברית בין הבתרים, הכוללת את שעבוד עם ישראל במצרים1:
ויאמר לאברם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה. וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכש גדול.
המילים האחרונות "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", מעוררות שאלה ידועה: מדוע כה חשוב להזכיר, כבר לאברהם, כי זרעו יצא לאחר שעבוד מצרים ברכוש גדול?
השאלה מתעצמת בכך שענין זה חוזר עוד מספר פעמים. בהתגלות הסנה, בפעם הראשונה בה ה' מבשר למשה על גאולת מצרים, נאמר2:
ונתתי את חן העם הזה בעיני מצרים והיה כי תלכון לא תלכו ריקם. ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב ושמלת ושמתם על בניכם ועל בנתיכם ונצלתם את מצרים.
וכן בדברי ה' על מכת בכורות3:
דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב.
מדוע ענין הרכוש כה חשוב?
נאמרו בענין זה דברים רבים. ננסה לעיין מחדש בנושא זה לאור דברי הרב קוק זצ"ל על הדרך בה נוצר עם ישראל4:
צורתם של ישראל צריכה להתברר, אם האנושיות הכללית של תוכן האדם עומדת היא בה בצביונה כמו שהיא אצל כל העמים, ועליה נבנתה הצורה הישראלית המיחדתה, או שמעקב עד ראש הכל הוא מיוחד. לבירור זה צריכים להשתמש במקורות שונים, תורניים, שכליים, הסתוריים, רזיים, הופעיים, שיריים, ולפעמים גם כן פוליטיים ואקונומיים. נראה הדבר שמקודם נערך הדבר שצורת האדם תשתלם בכללותה, ובתור תוספת ויתרון יגלה על האומה המיוחדת רוחה המפואר בהדרת קודש. אבל נתקלקלו הענינים ורוח האדם שקע כל כך בכלל, עד שלא היה החול יכול להעשות בסיס לקודש אלא אם כן יקלקל אותו, והוכרחה גלות מצרים לבא בתור כור הברזל, שצירפה את צד האדם שבישראל, עד שנעשה לבריה חדשה, וצורתו החולית נתטשטשה לגמרי. והוחל גוי פעם אחת על ידי הגרעין האנושי לצורה שמראש ועד עקב כולה ישראלית, יעקב וישראל.
מלכתחילה היה צריך להיות ישראל ככל העמים, בתוספת ישראלית-אלוקית. אך כיוון שהעולם ירד, ועם ככל העמים לא יכול להיות בסיס לקודש, כי החול מקלקל את הקודש, ירדו ישראל למצרים – לכור היתוך – היוצר אומה חדשה, שכולה ישראלית. הצורה שבה נוצר עם ישראל היא על ידי הריסת הקומה הישנה, הרגילה, ובנית קומה חדשה, עליונה יותר.
כיצד נדע האם עם ישראל אכן נבנה בצורה עצמית חדשה?
הביטוי לכך הוא ביכולת לקלוט דברים מן החוץ. כל עוד לא נבנתה צורה עצמית מהותית לישראל, הרי שכל דבר הבא מבחוץ – הורס: "עד שלא היה החול יכול להעשות בסיס לקודש אלא אם כן יקלקל אותו".
כאשר עם ישראל יכול לקלוט חומרים – גשמיים ורוחניים – מבחוץ, הרי זה ביטוי לכך שישנה עצמיות ישראלית, שכל דבר הנקלט אל תוכה הופך לחלק ממנה ומתעלה יחד עימה.
למה הדבר דומה? לזרע הנזרע באדמה ונרקב, וכשמתחיל לצמוח מחדש בתור עץ – הריהו קולט אל תוכו חומרים מן הסביבה ומשתמש בהם לצמיחתו. יכולת הקליטה מן החוץ ללא הריסת העצמיות – היא ביטוי לכך שנבנה עם בעל ערך עצמי נעלה.
זהו עניינו של הרכוש הגדול שישראל נוטלים ממצרים. אין מדובר כאן בתאוות ממון חלילה, אלא בבירור בנית האומה הישראלית: האם היא כבר עומדת לעצמה, ויכולה לקלוט את רכוש מצרים ולהעלותו, ולא לרדת כתוצאה מהחיבור איתו.
בברית בין הבתרים מתגלה ה' לאברהם ומתווה את דרך בנית האומה. לאחר שנפלגו האומות, ונקבע שיהיה עם אחד שישא את שם ה' בעולם – נבחר אברהם למשימה זו, וה' כורת איתו ברית הקובעת כיצד יעשה הדבר. כבר בשלב זה מודיע ה' לאברהם כי יהיה צורך בכור היתוך, ולא יבנה עם ישראל ככל העמים, וכבר בשלב זה מודיע ה' לאברהם, כי לאחר כור ההיתוך – יצא עם ישראל ברכוש גדול. לאחר גלות מצרים יבנה עם שמהותו ועצמיותו שלמים, והוא מוכשר לקלוט את רכוש האומות ולהעלותו לגבוה.
כשם שנכונים הדברים באומה בכללה, נכונים הם גם בכל אדם ואדם. העושר, היופי, העוצמה החיצונית – כל אלו עלולים להזיק לאדם הנמצא בשלבי הבניה של אישיותו. הם עלולים להסיט אותו ממטרתו ולהוריד אותו ממעלתו.
אולם, לאחר שבנה האדם את אישיותו, והוא חש כי עצמיותו חזקה וברורה, כל דבר אשר יקלוט מבחוץ – העושר, היופי וכדו' – יוסיפו לו וירוממו אותו: "הנוי… נאה לצדיקים ונאה לעולם"5.
1 בראשית ט"ו, י"ג-י"ד.
2 שמות ג', כ"א-כ"ב.
3 שמות י"א, ב'.
4 אורות, ישראל, ה', ח' (עמ' קנ"ה).
5 אבות ו', ח'.