פרשת השבוע פרשת אחרי מות הרב יהושע ויצמןכ"ב בניסן ה'תשס"ג

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: מנחם ויצמן.



היכן מופיעה הקדושה?


בפרשת השבוע מופיעה פרשת איסורי עריות1, אותה קוראים בתפילת מנחה של יום הכיפורים.
ננסה לעיין מעט בענין זה, לאור דברי הרמב"ם.
את דיני העריות פירט הרמב"ם בהלכות "איסורי ביאה", הכלולות בספר הקדושה. הרמב"ם נותן טעם לדבר זה2:

ספר חמישי. אכלול בו מצוות של ביאות אסורות, ומצוות של מאכלות אסורות, לפי שבשני עניינים האלו קידשנו המקום והבדילנו מן האומות בעריות ובמאכלות אסורות, ובשניהם נאמר 'ואבדיל אתכם מן העמים' (ויקרא כ', כ"ו), 'אשר הבדלתי אתכם מן העמים' (ויקרא כ', כ"ד). וקראתי שם ספר זה ספר קדושה.

במבט ראשון, נראה סידור זה של הרמב"ם תמוה. בספר הקדושה היינו מצפים למצוא הלכות העוסקות בדבקות, בקשר של האדם לקב"ה וכדו', כמו תפילה, תלמוד תורה וכדו', ולא הלכות העוסקות בדברים "נמוכים" כמו אכילה וביאות אסורות.
הרמב"ם מלמדנו להעמיק את הבנתנו בעניין הקדושה.
ההסבר שנותן הרמב"ם לקביעת הלכות אלו בספר הקדושה הוא "שבשני עניינים האלו קדשנו המקום והבדילנו מן האומות...". מעניין, שדברים אלו - של מאכלות וביאות, הם גם הדברים בהם אנו שותפים לעובדי הכוכבים, ולא להם בלבד אלא לכל יצור חי אשר על פני האדמה.
נראה, כי בהבחנה זו טמון המפתח להבנת הענין. קדושה איננה התרוממות נישאה של האדם אל מעבר לגופו, אלא להיפך. האדם הקדוש עושה את כל מעשיו בקדושה. אין זה מספיק להיות קדוש בתפילה, בתענית ובלימוד תורה. הקדושה חודרת ויורדת אל המעשים הפשוטים ביותר, היומיומיים ביותר והנמוכים ביותר. אדם קדוש אוכל בקדושה וחי חיי משפחה בקדושה.
הרמח"ל במסילת ישרים מאריך לבאר את מידת הקדושה, ודבריו קרובים לדברים שלמדנו מן הרמב"ם3:

והנה האיש המתקדש בקדושת בוראו אפילו מעשיו הגשמיים חוזרים להיות ענייני קדושה ממש, וסימניך אכילת קדשים שהיא עצמה מצות עשה, ואמרו ז"ל (ספרא): כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, ותראה עתה ההפרש שבין הטהור לקדוש: הטהור, מעשיו החומרים אינם לו אלא הכרחים, והוא עצמו אינו מתכוין בהם אלא על צד ההכרח, ונמצא שעל ידי זה יוצאים מסוג הרע שבחומריות ונשארים טהורים, אך לכלל קדושה לא באו, כי אילו היה אפשר בלתם, כבר היה יותר טוב. אך הקדוש הדבק תמיד לאלהיו, ונפשו מתהלכת בין המושכלות האמתיות באהבת בוראו ויראתו, הנה נחשב לו כאילו הוא מתהלך לפני ה' בארצות החיים עודנו פה בעולם הזה.
והנה איש כזה הוא עצמו נחשב כמשכן, כמקדש, וכמזבח, וכמאמרם זכרונם לברכה (ב"ר פפ"ב): ויעל מעליו אלהים, האבות הן הן המרכבה, וכן אמרו (רש"י בראשית ז): הצדיקים הן הן המרכבה, כי השכינה שורה עליהם כמו שהיתה שורה במקדש, ומעתה המאכל שהם אוכלים הוא כקרבן שעולה על גבי האישים, כי ודאי הוא שיהיה נחשב לעילוי גדול אל אותם הדברים שהיו עולים על גבי המזבח כיון שהיו נקרבים לפני השכינה, וכל כך יתרון היה להם בזה, עד שהיה כל מינם מתברך בכל העולם, וכמאמרם ז"ל במדרש כן המאכל והמשתה שהאיש הקדוש אוכל, עילוי הוא למאכל ההוא ולמשתה ההוא, וכאילו נקרב על גבי המזבח ממש.
והוא הענין שאמרו עליו ז"ל (כתובות ק"ה): כל המביא דורון לת"ח כאילו הקריב בכורים. וכן אמרו (יומא ע"א): ימלא גרונם של ת"ח יין במקום נסכים, ואין הדבר הזה שיהיו הת"ח להוטים אחרי האכילה והשתיה ח"ו שימלאו גרונם כמלעיט את הגרגרן, אלא הענין הוא לפי הכונה שזכרתי, כי הת"ח הקדושים בדרכיהם ובכל מעשיהם הנה הם ממש כמקדש וכמזבח, מפני שהשכינה שורה עליהם כמו שהיתה שורה במקדש ממש, והנה הנקרב להם כנקרב על גבי המזבח, ומילוי גרונם תחת מילוי הספלים (ספלים שהיו על גבי המזבח שהיו מנסכים לתוכם יין). ועל דרך זה כל תשמיש שישתמשו מדברי העולם אחרי היותם כבר דבוקים לקדושתו יתברך, הנה עילוי ויתרון הוא לדבר ההוא שזכו להיות תשמיש לצדיק, וכבר הזכירו ז"ל בענין אבני המקום שלקח יעקב ושם מראשותיו (חולין צ"א): אר"י מלמד שנתקבצו כולן והיתה כל אחת אומרת עלי יניח צדיק ראשו.
כללו של דבר ענין הקדושה הוא שיהיה האדם דבק כל כך באלהיו, עד שבשום מעשה אשר יעשה לא יפרד ולא יזוז ממנו יתברך, עד שיותר יתעלו הדברים הגשמיים אשר ישמשו לאחד מתשמישיו במה שהוא משתמש בהם, ממה שיורד הוא מדביקותו ומעלתו בהשתמשו מדברים גשמיים.

האדם הקדוש איננו "בורח" מן המעשים הגשמיים ואיננו מפחד מהם. דרגתו היא כה עליונה, עד שהיא משפיעה על כל חייו וכל מעשיו, וכולם מתקדשים ומתעלים. על כן דוקא המעשים הגשמיים הם המופיעים בספר הקדושה, שכן בהם נבחנת הקדושה של האדם והעם.

היסוד העולה מדברים אלו הוא, שכאשר דבר נכנס תחת גדר הקדושה הוא הופך כולו לקדוש. והדבר משפיע על כל הפרטים הכלולים בו.
עניין זה ניתן לראות בכמה תחומים.
ראשית, בפרשת השבוע. הכהן הגדול עושה, מלבד עבודת יום הכיפורים, אף את התמידים ושאר העבודות שנעשות ביום הכיפורים. וכבר הארכנו במקום אחר4 בביאור הענין שכיון שנקרא שם יום הכיפורים על היום, הרי שגם התמיד שבו - הוא תמיד של יום כיפור, ולכן הוא נעשה על ידי הכהן הגדול. ביום הכיפורים יש כח להפוך את כל העבודות שבו למעלתו.

הרב קוק זצ"ל מביא בירור שיש לברר ביחס לעניינו של עם ישראל5:

צורתם של ישראל צריכה להתברר, אם האנושיות הכללית של תוכן האדם עומדת היא בה בצביונה כמו שהיא אצל כל העמים, ועליה נבנתה הצורה הישראלית המיחדתה, או שמעקב עד ראש הכל הוא מיוחד. לבירור זה צריכים להשתמש במקורות שונים, תורניים, שכליים, הסתוריים, רזיים, הופעיים, שיריים, ולפעמים גם כן פוליטיים ואקונומיים. נראה הדבר שמקודם נערך הדבר שצורת האדם תשתלם בכללותה, ובתור תוספת ויתרון יגלה על האומה המיוחדת רוחה המפואר בהדרת קודש. אבל נתקלקלו הענינים ורוח האדם שקע כל כך בכלל, עד שלא היה החול יכול להעשות בסיס לקודש אלא אם כן יקלקל אותו, והוכרחה גלות מצרים לבא בתור כור הברזל, שצירפה את צד האדם שבישראל, עד שנעשה לבריה חדשה, וצורתו החולית נתטשטשה לגמרי. והוחל גוי פעם אחת על ידי הגרעין האנושי לצורה שמראש ועד עקב כולה ישראלית, יעקב וישראל.

השאלה היא, האם ישראל הם עם רגיל שנוספת לו קומה של רוח אלוקית השורה עליו, או שמא כולו מיוחד. מסקנת הרב היא, שלאחר גלות מצרים נוצר עם ישראל כחדש, ומראש ועד עקב כולו מיוחד. כיון שנקרא שם ישראל עליו, הרי שכל מה שכלול בעם ישראל הופך להיות ישראלי. גם הדברים שמצויים בעמים אחרים הרי שבהופיעם בעם ישראל הם הופכים את צורתם לקדושה.

דבר דומה רואים גם בארץ ישראל. מובא בשם הרצי"ה זצ"ל ביאור לפסוק "ארץ זבת חלב ודבש", שהמיוחד בחלב ובדבש הוא שאף שלכאורה צריכים להיות אסורים, הרי שהתורה התירה אותם. חלב - הרי הוא כאבר מן החי, והיה מקום לאוסרו. דבש, הרי הוא יוצא מן הדבורה, וישנו כלל: "היוצא מן הטמא - טמא", ואף על פי כן הוא מותר. יתרה מזאת, כתב הרא"ש6:

שהרי הדבש אם נפל בו חתיכה של איסור ואף על גב שהאיסור נימוח בתוך הדבש כיון שדרך הדבש להחזיר הדבר הנופל לתוכו דבש, כמו דבש דיינינן ליה ומותר.

דבר טמא הנופל לדבש אינו אוסר את הדבש כיון שכל דבר הנופל לדבש הופך להיות כדבש.
זהו כוחה של ארץ ישראל. אף דברים שכביכול הם טמאים - יש בארץ כח לטהרם. כיון שנכנסו לארץ ישראל, הרי שהם מקבלים שם קדושה עליהם ומתתקנים. גם מעשים שבחוץ לארץ הם בעייתיים ועלולים להיות אסורים, בעלייתם לארץ הרי הם מתקדשים וניתן למצוא בהם נקודת קודש ואף להשתמש בהם להתעלות.

פרשת עריות נותנת לנו מבט על מושג הקדושה, ועל היסוד החשוב כי כאשר דבר מתקדש, הרי הקדושה הופכת את כל שיש בו לקודש.




1 ויקרא י"ח.
2 חלוקת ההלכות לי"ד ספרים בפתיחת מנין המצוות שעל סדר ההלכות, המופיע בראש הי"ד החזקה.
3 פרק כ"ו.
4 שיחה ליום הכיפורים "עבודת כהן גדול ביום הכיפורים" המופיעה באתר.
5 אורות ישראל, ה', ח' (עמ' קנ"ה).
6 ברכות פרק ו' סי' ל"ה.


-------------------------------------------------------------------------------------------