פרשת השבוע פרשת בחוקותי הרב יהושע ויצמןכ' באייר ה'תשס"ג

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: מנחם ויצמן.



אין עוד מלבדו

בסיום פרשת התוכחה נאמר1:

אלה החקים והמשפטים והתורת אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה.

דרשו על כך חז"ל בספרא:

אלה החוקים והמשפטים והתורות. החוקים אילו המדרשות. והמשפטים אילו הדינים. והתורות מלמד ששתי תורות ניתנו להם לישראל אחד בכתב ואחד בעל פה. אמר ר"ע וכי שתי תורות היו להם לישראל והלא תורות הרבה ניתנו להם לישראל. זאת תורת העולה. זאת תורת המנחה. זאת תורת האשם. זאת תורת זבח השלמים. זאת התורה אדם כי ימות באהל.

הרב קוק זצ"ל באגרותיו הבין שישנה כאן מחלוקת תנאים2:

תורתו של רבי עקיבא מקושרת בקשרי הכתרים של האותיות, ופליג על תנא קמא דספרא דאמר תורה שבעל ותורה שבעל פה הן שתי תורות, כ"א הכל תורה אחת.

כלומר - תנא קמא בספרא מבין שישנן שתי תורות, ור' עקיבא מבין שישנה תורה אחת.

ננסה להבין מעט מדברי חז"ל אלה.
מה פירוש הדבר שישנן שתי תורות? הרי צודק, לכאורה, ר' עקיבא כי אם נאמר שאין תורה אחת בלבד, ניתן לחלק את התורה להרבה תורות, כל מצוה ומצוה לפי עניינה, ומדוע אמרו חכמים כי ישנן שתי תורות?
נראה, כי שתי התורות אינן רק שני ספרים שונים. מציאותן של שתי תורות לישראל מלמדת כי ישנם שני מקורות שמהם אנו מקבלים את דבר ה'.
תורה שבכתב ניתנה לישראל מאת ה', ותורה שבעל פה צומחת ומתפתחת מתוך המפגש עם העולם.
כשם שאנו מסתכלים בתורה ומנסים להבין מתוכה את רצונו של ה' מאיתנו, כך עלינו להתבונן בבריאה ובברואים ולדלות מתוכם את דבר ה' הבוקע ועולה מתוך המציאות.
דוגמא לכך ניתן למצוא בביטוי המופיע מספר פעמים בגמרא: "סברא היא, למה לי קרא". דבר שמובן בהגיון בריא לכל אדם, הרי ברור שזהו רצונו של ה', ואין צורך בפסוק כדי לומר זאת.
אחד הדינים המרכזיים ביותר בדיני ממונות, "המוציא מחבירו עליו הראיה", נלמד מסברא: "דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא"3 ובתרגום לשפה מדוברת - "כואב לך? לך לרופא!". משפט זה אין מקורו בבית המדרש, אלא בשוק, באנשים הפשוטים. זוהי דוגמא לכך שצורת חשיבה שמקורה בעולם, גם היא "תורה", גם היא מבטאת את דבר ה'. זוהי דוגמא לתורה שבעל פה.
שתי התורות שניתנו לישראל פירושן שעלינו להתבונן ולהעמיק בדברי התורה המסורה לנו מדור לדור, ויחד עם זאת עלינו להתבונן בעולם, בצורת החשיבה המקובלת בכל דור, בערכים הפשוטים וברורים לכל אחד בכל דור, ולנסות להבין מתוך כך את רצונו של ה' מאיתנו בדור.
זוהי דעת תנא קמא, האומר כי "שתי תורות ניתנו להם לישראל".
ר' עקיבא לעומת זאת, סובר שהכל תורה אחת. גם דברים שנראה כאילו באו מן העולם, מדברי חכמים שהתחדשו בדור מן הדורות, רמוזים וגנוזים בכתרי האותיות של התורה, ומקורם הוא בתורה שבכתב. לא יתכן שיהיה דבר מחוץ לתורה שבכתב, אלא כל הדברים שאנו למדים, מחדשים ומקיימים, כולם באו מדבר ה' אלינו, כולם מקורם בעולם עליון מאיתנו ולא בעולמנו זה4.
אף כי נראה שלפנינו מחלוקת, ניתן לומר כי "אלו ואלו דברי אלוקים חיים", וכל דעה מדברת במישור אחר של העולמות הרוחניים.

להבנת הדברים נביא מדברי הרב קוק זצ"ל ביחס למחלוקת שניסרה בעולם היהדות עם התעוררות תנועת החסידות5.
יש האומרים, כי הבריאה נפרדת מן הבורא, ועומדת לעצמה, והחיבור ביניהם מתבטא בכך שהבריאה מקבלת את חיותה מן הבורא.
מנגד, יש האומרים, כפי שמובא בספרי החסידות, ש"אין עוד מלבדו", והכל הוא אלוקות. מה שנראה לנו כבריאה, כדבר נפרד מן הבורא, הוא רק מצד השגתנו המצומצמת והקטנה, אך מצד האמת אין דבר חוץ מן הבורא בעולם.
שוב, לפנינו מחלוקת, אך הרב, תוך ניתוח התרומה של כל שיטה לעולם התורה, מראה דרך כיצד ניתן לקיים את שתי השיטות6:

המחשבה בענין האלוהות, בשני הצדדים שלה, דהיינו הצד האחד, בצורה המדברת על דבר הבורא והבריאה מכל אחד בפני עצמו כאילו הוא נושא לעצמו, אלא שהם מחוברים יחד מתוך שהבורא מחיה את הבריאה והבריאה מקבלת חיים מהבורא, והצד השני שאין שם שום מציאות של בריאה כלל, והשם בריאה הוא רק מושאל מצדנו, אנו נבראים אנחנו רק מפני צמצום השגתנו, ובאמת הכל הוא בורא, אלהים, אבל הכל הוא ענין אחר ותוכן אחר, שאין לו שום ערך אל התגלות חלקית, ואלהים הוא דוקא הכל, ולא חלק מצד שהוא חלק - המחשבה הזאת פועלת, בכל צד מצדיה, פעולה מיוחדת על רוח האדם.
ההגיון והחשבון באים מצד המחשבה של הערכת העולם והבריאה לשני ענינים. אמנם השירה ומשאות הנפש באים מההסתכלות השניה, של מציאת האפסיות של הכל חוץ מהאלהים, ומלאת כבוד אלהים בכל. המוסר, הוא ענף מורכב מהגיון ושירה במיזוג נכון. כשיחסר ממנו כח אחד, לא יוכל לעמוד. על כן, כאשר על פי ההדרכה של המחשבה הראשונה, של החילוק שבין המחשבה על דבר האלהים ועל דבר העולם, מתגלה התאר של צדקת אלהים, של גודל המוסר המופיע לנו על פי המחשבה ביחש אל האלהים, והמוסר הזה מתמלא בחוקיו בהגיון וחשבון, כשאחר כך באה המחשבה השניה על דבר האלוהות, שצדקתו והדרת המוסר המתמלא מזכרונו כבר נקבע יפה בנשמה, מתגברת השירה על ידי ההצטיירות העליונה, המלהיבה,של אין עוד מלבדו, ומוסיפה היא פרי ברכה גם להמוסר.
אבל אם בראשית המחשבה, לא תסתמן כי אם מצידה האחד של אין עוד מלבדו, לא היה שום מקום לשום ציור מוסרי ביחש האלוהות לפעול עלינו. אין אנו יכולים להכיר ערך מוסרי ביחש לעצם אחד מצידו לעצמו, כי אם ביחש מאחד לאחרים. אף על פי שהרוממות הזאת של המחשבה, היא מתעלה על כל החזיון של ערך המוסר כולו, כמו שהיא מתעלה על כל המחשבות והגבולים, מכל מקום האדם איננו יכול לתפוש מחשבה רוממה מערכו המוגבל בכל מלוא הודה, וערכי המוסר לעולם נדרשים שיהיו ניעורים וחוזרים וניעורים בכל הליכות החיים, עד אשר נוראה היא הסכנה שתוכל להתפשט מהתגברות המחשבה השניה על הראשונה. אלא שגם בהתגברותה של המחשבה הראשונה, שכנפיה קצוצות, יוכל גם כן רוח האדם לשקוע, ועל ידי השיקוע יוכל לאבד חמודות רבות.
על כן אין תרופה אחרת כי אם לסדר את הרעיון באופן כזה, שתהיה המחשבה הראשונה מלבישה לעולם את השניה, ולא יגלו לעולם כי אם הראשונה בתור לבוש לשניה, העליונה ממנה...

התרופה שמציע הרב כדי לקיים את שתי השיטות היא: "שתהיה המחשבה הראשונה מלבישה לעולם את השניה".
הגוף מלביש את הנשמה, והנשמה מופיעה בעולם בתוך הגוף. אנו נפגשים עם הגוף, ועוסקים בכלי הגוף, אך יחד עם זאת אנו יודעים כי הוא לבוש לנשמה אלוקית רוחנית, וידיעה זו משפיעה עלינו ביחסינו עם האדם, המופיע לפנינו בגוף. הלבוש הוא הצורה בה אנו נתקלים בהבנת האלוקות, ודרכה אנו יודעים כי קיימת הבנה פנימית ועמוקה יותר, שאיננה מופיעה בגלוי בעולם המעשה.
בעולמנו שלנו אנו מבינים כי הבריאה נפרדת מן הבורא ועומדת לעצמה, וכך אנו חיים ומקיימים מצוות ועוסקים במוסר תוך מלחמה ברע שקיים בתוכנו, ומחזקים את הטוב שבעולם. עם זאת, אנו יודעים שבעומקם של דברים, בהתבוננות על הדברים בעולמות עליונים - הכל אלוקות, ואין כלל רע בעולם. ידיעה זו איננה מופיעה בגלוי בעולם, שכן היא עלולה למנוע את תיקון המידות והמלחמה ברע, אך היא קיימת בנסתר ומשפיעה את השפעתה על התרוממות הנפש והתעלותו של האדם מתוך העולם הזה, מתוך ההבנה שגם בו יש תוכן אלוקי.
כך גם בענין שתי התורות. בעולמנו שלנו אנו יודעים כי קיימות שתי תורות. גם העולם הוא מקור העומד לעצמו וניתן ללמוד ממנו את דבר ה'. עם זאת, דעה זו מלבישה את הדעה הפנימית והעליונה יותר, הרואה את הדברים כפי שהם בעולמות העליונים. שם באמת הכל בא ממקור אלוקי, ואין יכולת לדבר על מקור נביעה אחר לדבר ה'.
יחד עם התבוננתנו בעולם, וחיפושנו אחר דבר ה' הנובע מן הבריאה, אנו יודעים כי צורת הסתכלות זו היא לבוש להבנה פנימית עמוקה יותר, הרואה בַּכֹּל תורה שבכתב, ועומדת ומכרזת "אין עוד מלבדו".




1 ויקרא כ"ו, מ"ו.
2 ח"ב אגרת תרפ"ט.
3 בבא קמא מ"ו ע"ב.
4 עיין בתיקוני זוהר (תיקון י"ט דף ל"ח ע"א) שדרשו חז"ל "מים עליונים אורייתא דבכתב, מים תחתונים אורייתא דבע"פ", ובתיקון מ' (דף פ' ע"ב) אומר בשיטת ר' עקיבא האומר: "כשתגיע למקום אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים" - "...ולית הפרשה בין מים דכולא יחודא חדא דאלין אנון מסטרא דאילנא דחיי דאיתמר ביה "ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם", אבל אילנא דעץ הדעת טוב ורע אינו בפירודא".
5 אף כי הרב לא מדבר במפורש על החסידות וההתנגדות, נראה שכלפי תנועות אלו מכוונים דבריו של הרב.
6 שמונה קבצים, קובץ א', ס"ה.


-------------------------------------------------------------------------------------------