מועדים שבועות הרב יהושע ויצמןד' בסיון ה'תשס"ג

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: מנחם ויצמן.



מה קרה במתן תורה?


הגמ' במסכת פסחים1 דנה האם יום טוב נועד "לכם", כלומר - לאכילה ושתיה ושמחת יום טוב, או שיום טוב הוא "לה'" - מיועד ללימוד תורה. בהמשך לדיון זה אומרת הגמרא:

אמר רבי אלעזר הכל מודים בעצרת דבעינן נמי 'לכם' מאי טעמא יום שניתנה בו תורה הוא... רב יוסף ביומא דעצרתא אמר: עבדי לי עגלא תלתא. אמר: אי לא האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא. רב ששת כל תלתין יומין מהדר ליה תלמודיה ותלי וקאי בעיברא דדשא ואמר: חדאי נפשאי חדאי נפשאי, לך קראי, לך תנאי. איני והאמר רבי אלעזר: אילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר 'אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי', מעיקרא כי עביד איניש אדעתא דנפשיה קא עביד.

ובגרסת רבינו חננאל:

עיקר מיהת כי עביד איניש, לנפשי עביד.

רש"י:

עבדי לי - היה מצוה לאנשי ביתו להכין לו סעודה.
אי לאו האי יומא - שלמדתי תורה ונתרוממתי הרי אנשים הרבה בשוק ששמן יוסף, ומה ביני לבינם.
ותלי - נשען.
חדאי נפשאי - שמחי נפשי.
לך קראי לך תנאי - בשבילך ולצורכך שניתי וקריתי.
איני - וכי אין הנאה בתלמוד תורה אלא ללומדיה לבדם אם לא בריתי של יומם ולילה, דהיינו תלמוד תורה, שכתוב בו (יהושע א') והגית בו יומם ולילה.

יש להבין את דברי הגמרא. ביום מתן תורה היינו מצפים שהאדם יעסוק בתורה יותר מביום אחר, ואיך זה שדוקא "יום שניתנה בו תורה" מוביל לאכילה ושתיה?
מעשיהם של ר' יוסף ור' ששת מעוררים תמיהה אף הם - וכי זו המעלה בלימוד התורה, שהאדם הפרטי מתעלה ושמח בה? אף תירוץ הגמרא אינו ברור - האם העובדה שהאדם למד לצורך עצמו היא דבר חיובי?!
נראה, שבגמרא זו טמונה הבנה מעמיקה של משמעות מתן תורה.
המשנה2 אומרת:

ביום חתונתו - זו מתן תורה.

משמעות הדברים היא, שמתן תורה יצר קשר בין הקב"ה והעולם, כשם שחתונה יוצרת קשר בין האיש והאישה.
קודם החתונה - חי האיש את חייו והאישה את חייה, אלא שהם נפרדים ומנותקים זה מזה. ביום החתונה - נוצר קשר ביניהם, ומאז הם קשורים זה לזה וחיים זה עם זה.
קודם מתן תורה - היה עולם רוחני - התורה קדמה לעולם והקב"ה היה משתעשע בה גם קודם שניתנה תורה לישראל. עולם גשמי היה קיים גם כן, אלא ששני עולמות אלה היו נפרדים ומנותקים זה מזה.
החידוש הגדול של מתן תורה הוא שמעתה ישנו קשר בין שני העולמות, והם קשורים זה לזה וחיים זה עם זה יחד.
יום מתן תורה יישב את הסתירה שהיתה, כביכול, בין הגשמיות לרוחניות ובין האדם הפרטי לכלל. התורה היא המחברת ביניהם.
עצרת, יום שניתנה בו תורה, נחוג על ידי אכילה ושתיה, כי שמחת האדם הגשמית, כביכול, מעידה על חיבורו לתורה ולעולם הרוחני, חיבור שנוצר ביום מתן תורה.
שמחתם של ר' יוסף ור' ששת בלימוד התורה שלהם תובן על פי דברי הרב קוק זצ"ל בפיסקא הנקראת "מגמת מוסר הקודש"3:

הקדושה אינה נלחמת כלל נגד האהבה העצמית, הטבועה עמוק במעמקי נפש כל חי, אלא שהיא מעמידה את האדם בצורה עליונה כזאת, שכל מה שיותר יהיה אוהב את עצמו, ככה יתפשט הטוב שבו על הכל, על כל הסביבה, על כל העולם, על כל ההויה.
אין בתכונה של קבוץ צבורי בשום אופן אפשרות לנטיה של החלשת האהבה העצמית, ואיננה בה כי אם הירוס מוסרי, אם יזדמן, ורקבון פנימי, האוכל כל.
על כן אי אפשר כלל לדרוש שיהיה בעולם עם מוסרי, כי אם עם קדוש, עם שכל מה שיגביר את עצמו, כל מה שירומם את ערכו בפנים ובחוץ, כן ירומם ויגביר את האור והטוב בעולם.

אין סתירה בין האהבה העצמית, שהיא תכונה עמוקה הקיימת אצל כל אדם ואדם, ובין הרצון להיטיב עם העולם כולו, ולדאוג לקיומם של שמים וארץ בלימוד התורה.
ככל שהאדם מרומם את עצמו יותר, ואוהב את עצמו יותר, כך מתפשטת אהבה זו למעגלים רחבים יותר, ומיטיבה לכל היקום.
על כן שמח ר' ששת בלימוד תורה, ואין בכך סתירה לעובדה שהתורה מחזיקה ומקיימת את הבריאה כולה, אדרבה, עיקר לימודו, כפי שמביא רבינו חננאל, הוא לנפשו, לעצמו, ומתוך כך, מאירים הדברים לעולם כולו.
הרב קוק קושר את דבריו של ר' יוסף בסוגיא זו, למידתו הכללית של ר' יוסף4:

ורב יוסף היה דרכו להביט על הפנימיות, ותלה גדולתו בגדולת "ההוא יומא דקא גרים", ואמר על אמו: "איקום מקמי שכינתא דאתיא", ואמר על עצמו: "לא תיתני ענוה דאיכא אנא", אע"פ שמצד החיצוניות נראה הדבר לגאוה חלילה, אבל בעל סגולה נפשית שכמותו ע"ה אמר זה בכל מילוי הקדושה והענוה האמיתית.

רב יוסף, המביט אל פנימיות הדברים, יודע כי שמחתו על התרוממותו מתוך לימוד התורה איננה נובעת ממבט אגואיסטי, אלא מן הקשר המיוחד שבין הגשמי והרוחני, בין הפרטי והכללי, קשר שנוצר ביום מתן תורה וחוזר ומתגלה מחדש בכל שנה ביום חתונתו של הקב"ה עם ישראל והעולם.




1 ס"ח ע"ב.
2 תענית פ"ד משנה ח'.
3 אורות הקודש ג', מוסר הקודש, עמ' י"ג.
4 אגרת תקנ"ה, אגרות הראי"ה כרך ב' עמ' קפ"ח.


-------------------------------------------------------------------------------------------