פרשת השבוע פרשת חוקת הרב יהושע ויצמןג' בתמוז ה'תשס"ג

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: מנחם ויצמן.



קו פרשת המים


פרשת חוקת "טבולה" כולה במים. תחילתה של הפרשה ב"מי חטאת", המטהרים את טמאי המת, בהמשך מופיע עניין "מי מריבה", ולקראת סיום הפרשה מופיעה "שירת הבאר". ננסה להבין את עניין המים, וקישורם לפרשה ולתקופתה.

המהר"ל1 מסביר את שמו של משה, שנקרא כך "כי מן המים משיתהו":

ואומר אני כי שם משה הוא הוראה על עיקר ענין משה ומעלתו, אשר הוא מסולק ומוסר מן המים. וזה כי המים אין להם צורה עומדת קיימת כמו שהתבאר למעלה אצל 'כל הבן הילוד היאורה תשליכהו' ע"ש, כי שם הארכנו בזה. וכאשר תדע זה תדע לך כי מעלת משה רבינו ע"ה מעלת הצורה לפי שהיה נבדל במעלתו מן החומר כי השכלים הנבדלים הם צורה בלבד, ומי שהוא קרוב אל מעלת השכלים הוא קרוב אל הצורה, ולכך היה משה רבינו ע"ה ענין צורה בלבד מבלי חומר, והמים הם הפך, כי המים אין להם צורה גמורה ולכך נקראים תמיד בלשון רבים, ולא תמצא לשון יחיד במים לפי שכל אחדות מכח הצורה המאחד את הדבר והמים הם בלי צורה גמורה, ולפיכך המים שהם בלי צורה מקוימת בלשון רבים, והיה משה הפך להם שהוא צורה נבדלת...

הקדמונים חילקו את המציאות לשני בחינות: חומר וצורה.
החומר הוא חומר הגלם. הצורה כשמה היא הופעת החומר בצורה מסוימת. הצורה היא בעצם היצירה, נתינת הרוח בתוך החומר והיא נותנת לחומר את צורתו ואת שמו המיוחד לו.
המים הם חומר, בלא צורה, ואילו משה הרי הוא צורה בלא חומר. משה הוא הפוך מעניין המים. כפי שנראה, עניין זה עובר בענייניה של הפרשה.
נפתח בפרשת "מי מריבה". בזוה"ק2 מובא:

'ויך את הסלע במטהו פעמיים' שאם לא היה מכה בו לא היו טורחים ישראל והתנאים והאמוראים בתורה שבעל פה, שהיא סלע, אלא נאמר בו 'ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו' בלי טרחה. והיה מתקיים בהם מה שכתוב 'ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמור דעו את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם' והיה יוצא מימה של תורה ברור בלי קושיה ומחלוקת ופסק.

חז"ל במבטם הפנימי רואים את המעמד המיוחד של משה מול הסלע, כמעמד היסטורי העתיד לקבוע את דרך חייהם ודרך לימודם של ישראל. נראה שחז"ל רואים כך את הפרשה כיון שהיא פותחת את ההכנה לכניסת ישראל לארץ.
בפתחה של כל תקופה חדשה קיימת ההזדמנות לחזור אל המגמה הראשית, לתקן את המציאות ולהתחיל בחיים חדשים מתוקנים ושלמים. ההיסטוריה מלמדת שמעולם היתה הבחירה בדרך הקשה החל מגן עדן וחטא אדם הראשון דרך מתן תורה וחטא העגל ועד לכניסה לארץ ולחורבן הבית.
גם בפרשת 'מי מריבה' היתה "הזדמנות" שהוחמצה.
יש להבין מה היה חטאו של משה, ומדוע נגזר עליו שלא יכנס לארץ?
חיי עם ישראל בארץ ישראל כרוכים בשקיעה והתמסרות לחיים חומריים. "כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ..." "וכי תבא מלחמה בארצכם...". ההתעסקות בפרנסה פרטית ובנכסי האומה בכללה, הצורך בהגנה מאויבים וכדומה, כל אלו מביאים את העם להיות קשור אל הארציות של ארץ ישראל.
תפקיד ההנהגה הרוחנית היא לתת צורה להתעסקות חומרית זו, דהיינו לתת משמעות רוחנית ודרך חיים המרוממת את האדם מעל כל המעשים ומביאה להתעסקות החומרית על פי דרכה של תורה.
מיוחדת היא הנהגת ארץ ישראל ביכולתה ובכשרונה לחבר בין הצד החומרי לבין הצד הרוחני.
ה' ציוה להוציא מים מן הסלע בדיבור, ואילו משה הכה כדי להוציא מים.
משה הבין שיש להכות בחומר כדי שיוכשר להיות בסיס להתעלות רוחנית, ובלי הכאה ישאר החומר במקומו ולא יוכל להתעלות.
אולם, בארץ ישראל הדרך היא חיבור ללא הכאה, בדרך של דיבור, בכך שהרוחניות מוליכה את החומריות בדרך הנכונה.
על כן נגזר על משה שלא ייכנס לארץ, שכן הנהגתו ודרך חיבורו בין הצורה והחומר איננה מתאימה להנהגת ארץ ישראל.
לאור דברים אלה ננסה להבין אף את עניין פרה אדומה - מי חטאת. אף פרשיה זו מהווה חלק מן ההכנות לכניסה לארץ. הדברים מבוארים על פי מה שכתב הרב קוק זצ"ל3:

כל מה שמקיף את המציאות בכל הדרגותיה, בהשפעה רוחנית מוסרית וקדושה, צריך לטהרה יותר גדולה. המקדש וקדשיו כוללים את רוממות אצילות ההשכלה ואת תחתית טהרת הדם הבשר, הדמיון והרגש, ובשביל אלה השלבים התחתיים, המקושרים לכללות הכל באגוד חי, נדרשת היא הטהרה המדויקת. ההשפעה העליונה לבדה, המכוונת אל הדעת, וממלאה בזה את תפקידה, בתקוה שממעין הרוחני יטהר הכל, היא אינה צריכה כל כך לפרטי טהרה מעשית, "הלא כה דברי כאש נאם ד' - מה אש אינו מקבל טומאה אף דברי תורה אינם מקבלים טומאה".
החסידות האחרונה פנתה אל הרגש והדמיון יותר מאל השכל והמעשה, ובשביל כך העירה הרבה את תביעת הטהרה הבשרית. לכתחלה בימי עזרא היתה המגמה לקשר את ישראל אל הקודש המקדש, גם בצד התחתיתי שהוא אחד מדרכי החנוך הכלליים של האומה, והובלטה הטהרה.
הגלות דלדלה את הכחות הרגשיים והציוריים, יחד עם גבורת החיים והמנוחה האסתתית ונשארה השפעת השכל, בדליגתה הרוחנית, מצורפת אל המעשה. מקום השלבים הרוחנים הממוצעים: הרגש והנטיה הבשרית נשאר פנוי, "אין לנו שיור רק התורה הזאת". יצאה הדיקנות של הטהרה מכלל החובה, ונשארה קשורה בצפיה אידיאלית, במושג של קדושה וחסידות ליחידים, עד שבאה החסידות האחרונה וחפצה לשתלה בהמון. כמובן יש כאן גרעין בריא שצריך הגבלה ופתוח, ביחוד ראוי הוא להתגדל ביחד עם תחיית האומה בארץ ישראל בחבור ההגדלה של השקוע ברוחניות, מצמאון בריא ומדעה קבועה ומסויימת להבראות את כל האומה ואת שורש נשמתה בכל תכונת החיים שלה, שהטהרה הבשרית היא אחת מגבורותיה. "כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע. כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה, ויצא אל מחוץ למחנה לא יבא אל תוך המחנה", ועל כולם אמור: "כי ד' אלהיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת אויביך לפניך, והיה מחנך קדוש, ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך". בכל מקום שהגבורה העממית הישראלית מתגברת, מיד מוכרחת לבא תגבורת הטהרה הבשרית והרגשית, עם כל תבונתה, ולהזדוג עמה, וכל אלה הנם מכינים בסיס למעמד חי אורגני, הכולל את התחיה כולה, מראשית ההפשטה העליונה עד אחרית עליזת החיים ורעם גבורתם. "ונתתי צבי בארץ חיים".

הרב מתאר את השתלשלות מושג הטהרה בעם ישראל, לאור עקרון יסודי אחד: ככל שדבר חודר יותר לתוך המציאות - לדם ולבשר, לגבורה העממית וכדו' - כך נדרשת יותר טהרה. על כן, קודם התעוררות התחיה הלאומית בארץ ישראל, שעוררה את גבורת הגוף הישראלית והחיבור לחומר ולאדמה, התעוררה באומה תנועת החסידות שהדגישה את עניין טהרת הגוף - על ידי טבילה במקווה.
כדי להכנס לארץ ישראל, ולחיות בה חיי חומר בצורה נכונה, יש להתחזק בעניין הטהרה, ועל כן פותחת הפרשה בענין "מי חטאת" - עם תחילת ההכנות לארץ ישראל מפרטת התורה פרשת הטהרה.
דבר נוסף, הבולט ביותר בהלכות הכנת המים לטהרה, הוא עניין היסח הדעת. משניות רבות במסכת פרה עוסקות בשאלה כיצד לשמור על המים, שלא יסיח האדם את דעתו מהם במהלך השאיבה, הכנסת האפר וכדו'. נראה, שאף עניין זה נוגע למשמעותם של המים.
המים הם חומר בלא צורה, ודעתו של האדם - היא הנותנת צורה למים. כדי שיוכלו המים לטהר, עליהם לקבל צורה - לקבל תוכן ומשמעות. צורה זו מגיעה בכך שהאדם נותן את דעתו על המים הנותנים להם צורה.
יש המדייקים בלשון הכתוב: "ויקחו אליך פרה אדומה" - מדוע יש לקחת את הפרה אל משה? משה, שהיה, כדברי המהר"ל, צורה בלי חומר, אליו נלקחים הפרה והמים כדי לתת להם צורה, כדי שדעתו של משה (שהוא בחינת דעת, כמובא בספרים) תתן למים את צורתם.
נראה, שאף שירת הבאר נוגעת לעניין זה, ומלמדת אותנו את הדרך הנכונה למתן צורה לחומר. חז"ל דרשו את שירת הבאר על מתן תורה, וכך אומרת הגמרא4:

אמר רב מתנה מאי דכתיב 'וממדבר מתנה' אם משים אדם עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו תלמודו מתקיים בידו ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו... מאי דכתיב 'וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות ומבמות הגיא', אמר ליה אם אדם משים עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו תורה ניתנה לו במתנה, וכיון שניתנה לו במתנה נחלו אל שנאמר 'וממתנה נחליאל', וכיון שנחלו אל עולה לגדולה שנאמר 'ומנחליאל במות', ואם מגיס לבו הקדוש ברוך הוא משפילו שנאמר 'ומבמות הגיא', ואם חוזר בו הקדוש ברוך הוא מגביהו שנאמר 'כל גיא ינשא'.

התורה היא הצורה לחומר - היא הנותנת רוחניות וקדושה לאדם. כיצד ניתן לזכות לכך? על ידי התבטלות. כאשר מבטל האדם את עצמו ואת ישותו, כאשר איננו מדגיש את צורתו המיוחדת אלא נהיה כמים, אשר אין להם צורה, אז זוכה שהתורה תתן לו את צורתה, ובזכות זה יתגדל ויתרומם.
הרמב"ם בסוף ספר הטהרה מסביר כיצד זוכה האדם לטהרת הלב5:

כשם שהמכוין לבו לטהר כיון שטבל טהור ואף על פי שלא נתחדש בגופו דבר, כך המכוין לבו לטהר נפשו מטומאות הנפשות שהן מחשבות האון ודעות הרעות כיון שהסכים בלבו לפרוש מאותן העצות והביא נפשו במי הדעת טהור, הרי הוא אומר 'וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם'.

כדי לזכות לטהרה - יש להתבטל אל המים, וכדי לזכות לטהרת הלב, יש להתבטל במי הדעת, ומתך כך לזכות לדעת שתשרה על האדם.
בכך חוזרים אנו לתחילת הפרשה, העוסקת בטהרה כחלק מן ההכנה לכניסה לארץ.
המים, המופיעים בפרשה פעמים רבות, מהווים מרכיב מרכזי בהבנת עניינה של התקופה ושל הדרך לחיבור נכון בין החומר והצורה, הקודש והחול.




1 גבורות ה' פרק י"ח.
2 תיקוני זוהר, תיקון כ"א, דף מ"ד ע"א בתרגום הסולם.
3 אורות התחיה פסקה ל"ה.
4 עירובין נ"ד ע"א.
5 הלכות מקוואות, פרק י"א הל' י"ב.


-------------------------------------------------------------------------------------------