מוסר והרבה נחת מהילדים הרב יהושע ויצמן ה'תשס"ג

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: מנחם ויצמן.



... והרבה נחת מהילדים


בספר משלי ישנם ארבעה פסוקים הבנויים במבנה שיש מקום לעיין בו1:

יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך.
באין חזון יפרע עם ושמר תורה אשרהו.
בדברים לא יִוָסֶר עבד כי יבין ואין מענה.
חזית איש אץ בדבריו תקוה לכסיל ממנו.

ישנן כאן שתי יחידות שבכל אחת שני פסוקים, שבהם ישנו ביטוי החוזר על עצמו - מוסר וחזון. נראה שהכתוב מעמיד כאן שתי צורות חינוך זו מול זו - הבן מול העבד.
אדם רוצה שבנו יתן מעדנים לנפשו - יעריך את מה שהוא עושה לו ויהיה בקשר טוב איתו. כיצד מגיעים לזה? על ידי שמייסרים את הבן. אתה רוצה נחת? עליך לייסר את בנך. "יסר בנך - ויניחך". לכאורה, היינו מצפים שההיפך יהיה הנכון. אם תתן לבנך מעדנים - הוא יתן לך, ואם תייסר אותו, הוא ייסר אותך בחזרה.
נראה, שישנו כאן עומק גדול בדברי הכתוב, הנוגע לרבדים פנימיים בנפש האדם. בחובת הלבבות2 מובא משל המסביר מדוע אנשים אינם מודים לה' על הטובות שהוא עושה עמם:

ומשלם (=נמשלו אנשים אלה) בזה לתינוק, שמצאו איש אחד מאנשי החסד במדבר, וחמל עליו ויאספהו את ביתו ויגדלהו, ויאכילהו, וילבישהו, ויתנדב עליו בכל הטוב לו, עד שהשכיל והבין אופן דרכי טובתו. ואחר כן שמע האיש ההוא על אסיר, שנפל ביד שונאו והגיעהו אל תכלית הצער והרעב והעירום ימים רבים, ונכמרו רחמיו על צערו, ופייס לשונאו, עד שהתירו ומחל לו את דמיו, ויאספהו האיש אל ביתו, והיטיב לו במקצת הטוב אשר היטיב בו לתינוק, והיה האסיר מכיר בטובת האיש עליו ומודה עליה יותר מן התינוק שגדל בה, מפני שיצא מענין העוני והצער אל ענין הטובה והשלוה בעת שהכרתו בה גמורה, על כן הכיר טובת האיש החסיד וחסדו מאד. והתינוק לא הבין מעלת הטובה עליו, אך על פי שהתחזקה הכרתו והתישב בדעתו, מפני שהיה רגיל בה מימי נערותו. ואין איש מאנשי השכל מסתפק, שחסדו וטובו על התינוק כוללים ונראים יותר, ושהוא חייב בהתמדת ההודאה והשבח עליהם יותר.

השגרה נראית לנו מובנת מאליה, ורק דברים חריגים מעוררים אותנו להכרת הטוב. אדם מקבל את השקעת ההורים בו כדבר מובן מאליו, ואינו מודה להם, ואילו לחבר שהחליף אותו בשבת בצבא הוא אינו מפסיק להודות...
כדי שהבן ירגיש שהאב עושה לו טובה - צריך לייסר אותו מעט בדברים - צריך להציב בפניו דרישות, לתבוע ממנו תביעות, להחדיר בקרבו את ההבנה שהעולם הוא מקום של מילוי חובות ולא רק קבלת זכויות. בצורה כזו הבן יודה על מה שיקבל, כי זה איננו מגיע לו באופן טבעי.
אך אם הבן מקבל הכל, ללא גבולות, אז אין לאב מנוחה, כי ברגע שיהיה דבר שהבן לא יכול לקבל, הוא יתפרץ ולא יתן להוריו מנוחה - מכיון שהוא רגיל לקבל הכל, וזה נראה לו טבעי, ברור ומובן מאליו שהכל מגיע לו.
חינוך, של בנים ושל תלמידים, צריך להיות מופנה אל העתיד. ההתנהגות בהווה צריכה להיות כזו שתבנה עתיד נכון למתחנך. על כן יש צורך לייסר את הבן בהווה, כדי שהעתיד שלו יהיה בנוי נכון, שהוא יבין שהעולם הוא מקום שדורש מהאדם אחריות, השקעה ונתינה. המצייר את העולם כמקום של הכרת זכויות בלבד, מטעה את הבן, וכאשר הטעות תתגלה - לא תהיה לו מנוחה. אך מי שמייסר את בנו, כלומר, מחנך אותו לגבולות ולהכרת הטוב - מכין אותו לעולם, וכך תהיה לו נחת מבנו.
מול הבן עומד העבד, עליו נאמר: "בדברים לא יווסר עבד". ביחס לעבד איננו מצפים לבנין העתיד. מה שחשוב לנו הוא ההווה - אנו מעונינים בתפוקה של העבד. לכן דברים אינם מספיקים ויש צורך במסגרת מעשית שתגרום לעבד לעבוד.
מכלל לאו אתה שומע הן: בדברים לא יוסר עבד, אך בן - כן! הייסורים של הבן הם בדיבורים: בהצבת גבולות, גם כאשר זה מעורר עימות בהווה, כדי לבנות עתיד נכון.
בין שני הפסוקים על הבן והעבד מופיע פסוק כללי: "באין חזון יפרע עם". החזון הוא הציפיה לעתיד. אם אין חזון - אין מה שמלכד את העם. הציפיה לעתיד מצריכה השקעה עכשיו כדי להגשים את החזון, וזה מה שמלכד את העם. בלי אידיאלים - יפרע (=יתפזר) העם.
החזון פועל בכלל העם אותה פעולה שפועלת ביחיד הצבת דרישות ותביעות: יכולת להשקיע בהווה בשביל העתיד.
הפסוק הרביעי משלים את התמונה: "חזית איש אץ בדבריו - תקוה לכסיל ממנו". פסוק זה יתבאר על פי שני פסוקים נוספים ממשלי:

איש אמונות רב ברכות ואץ להעשיר לא ינקה3.
יסר בנך כי יש תקוה ואל המיתו אל תשא נפשך4.

מול "איש אמונות" - "המאמין בחיי עולם וזורע" - המאמין בעתיד ומתוך כך משקיע בהווה, עומד "אץ להעשיר", המעוניין בעושר מיידי ועכשוי. התוצאה היא, ש"איש אמונות - רב ברכות", זוכה לברכה, ואילו "אץ להעשיר - לא ינקה" - איננו מגשים את רצונו.
איש אץ בדבריו - הרוצה לראות הכל כעת, תקוה לכסיל ממנו - לא תהיה לו תקוה, כי התקוה - הציפיה לעתיד טוב, דורשת השקעה ועמל - "יסר בנך כי יש תקוה". רק נכונות להשקיע עכשיו נותנת תקוה, ומי שאץ בדבריו, שרוצה הכל כאן ועכשיו - אין לו תקוה.

שני הפסוקים הראשונים עומדים על הצורך בבנין ההווה לצורך העתיד, ומדגישים את ההשקעה, העמל והייסורים שדורש בנין זה:

יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך. באין חזון יפרע עם ושמר תורה אשרהו.

שני הפסוקים האחרונים מציגים את ההווה - העבד שעניינו עכשוי, והאץ בדבריו ובונה רק את ההווה - שאין לו קיום לעתיד:

בדברים לא יִוָסֶר עבד כי יבין ואין מענה. חזית איש אץ בדבריו תקוה לכסיל ממנו.





1 פרק כט, י"ז - כ'.
2 שער ב' - שער הבחינה, פתיחה.
3 כ"ח, כ'.
4 י"ט, י"ח.


-------------------------------------------------------------------------------------------