פרשת השבוע פרשת בא הרב יהושע ויצמןו' בשבט ה'תשס"ד

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: מנחם ויצמן.



על גילוי וכיסוי


בתחילת הפרשה מצוה ה' את משה "בא אל פרעה". כוונת הדברים היא, שעל משה לבוא אל תוך מהותו של פרעה, להכנס לתוך עניינו ושורשו ושם הוא מקום ההתמודדות איתו.
עניינו של פרעה ודרך תיקונו נתבארו בצורות רבות, וננסה לעמוד על אחת מהן.
בליקוטי מוהר"ן, בתורה הנקראת "בא אל פרעה"1, מבאר ר' נחמן את הענין בהרחבה. ננסה לשאוב מעט מים חיים מדבריו:

וכאשר רצה השם יתברך לברוא את העולם, לא היה מקום לבראו מחמת שהיה הכל אין סוף. על כן צמצם את האור לצדדין, ועל ידי הצמצום הזה נעשה חלל הפנוי. ובתוך החלל הפנוי הזה, נתהוו כל הימים והמדות, שהם בריאת העולם (כמו שכתוב בעץ - חיים בתחלתו).
וזה החלל הפנוי, היה מוכרח לבריאת העולם. כי בלתי החלל הפנוי, לא היה שום מקום לבריאת העולם כנ"ל. וזה הצמצום של החלל הפנוי, אי אפשר להבין ולהשיג, כי אם לעתיד לבוא. כי צריך לומר בו שני הפכים, יש ואין. כי החלל הפנוי הוא על ידי הצמצום, שכביכול צמצם אלקותו משם, ואין שם אלקות כביכול, כי אם לא כן אינו פנוי, והכל אין סוף, ואין מקום לבריאת העולם כלל. אבל באמת לאמתו, בודאי אף על פי כן יש שם גם כן אלקות, כי בודאי אין שום דבר בלעדי חיותו. ועל כן אי אפשר להשיג כלל בחינת חלל הפנוי, עד לעתיד לבוא.
ודע, שיש שני מיני אפיקורסית. יש אפיקורסית, שבא מחכמות חיצוניות, ועליו נאמר (אבות פרק ב): 'ודע מה שתשיב לאפיקורוס'. כי האפיקורסית הזאת יש עליה תשובה...
אבל יש עוד מין אפיקורסית, והם החכמות שאינם חכמות. אלא מחמת שהם עמוקים ואינם משיגים אותם, ומחמת זה נראים כחכמות...
כן יש כמה מבוכות וקושיות אצל המחקרים, שבאמת אינם שום חכמה, והקשיות בטלים מעקרא. אך מחמת שאין בהשכל אנושי לישבם, על ידי זה נדמים לחכמות וקושיות. ובאמת אי אפשר לישב אלו הקשיות, כי אלו הקושיות של אפיקורסית הזאת, באים מחלל הפנוי, אשר שם בתוך החלל הפנוי אין שם אלקות כביכול. ועל כן אלו הקושיות הבאים משם, מבחינת חלל הפנוי, אי אפשר בשום אופן למצוא להם תשובה...

כדי שיהיה מקום לברוא עולם, יש לצמצם את האור האלוקי האינסופי וליצור "חלל פנוי", בו יברא העולם. החלל, כשמו, פנוי מאלוקות, כביכול, שכן אם האור האלוקי יאיר בחלל - לא יהיה מקום לבריאה. אולם, מצד שני, ודאי שדבר אינו יכול להתקיים בלא שהאלוקות מחיה אותו, ועל כן גם החלל הפנוי מקבל את חיותו מן האלוקות. זוהי סתירה, על פי השגתנו, שלא ניתן להשיג עניינה בכלי העולם הזה - המוגבלים והמצומצמים.
סתירה זו נותנת מקום לאחד מסוגי האפיקורסות, שכן האמירה כי בחלל הפנוי אין אלוקות, היא אמירה שלא ניתן לסתור אותה, שכן יש בה צד נכון, כפי שראינו, ואם כן העולם, שנברא בחלל הפנוי, מונהג מבלעדי האור האלוקי, כביכול, שכן אם יאיר האור האלוקי בעולם - אין כלל מקום לבריאה - לדבר שאיננו אלוקות. על כן מוצאת אפיקורסות זו מקום לדבריה, ולא ניתן להשיב עליהם, כי בהסתכלות של העולם הזה אכן אין תשובה לענין.
בהמשך הדברים כותב ר' נחמן:

פרעה הוא בחינות חלל הפנוי. כי פרעה לשון בטול, מלשון (שמות ה): "תפריעו את העם", וגם פרעה לשון התגלות. היינו בחינת חלל הפנוי, שהוא בטל ופנוי מכל, ובתוכו התגלות כל הבריאה כנ"ל. ושם בחלל הפנוי יש כבדות לב, כי אי אפשר להשיג בחינות החלל הפנוי כנ"ל. וכל החכמות הבאים משם, יש בהם כבדות לב, שנשארים בקושיא על השם יתברך, ואי אפשר למצוא שם השם יתברך, מחמת שפנה אלקותו משם כביכול, כדי שתוכל הבריאה להתהוות כנ"ל. ועל כן: "ויאמר ה' אל משה בא" וכו'. שמשה דיקא, יבוא אל פרעה, בחינות החלל הפנוי, כי אסור לכנס לשם כי אם בחינות משה כנ"ל, כי אי אפשר למצוא שם את השם יתברך.

פרעה מבטא את הכח המסתיר את האלוקות, כדי שיוכל העולם להתגלות. פרעה לשון גילוי, שכן עניינו הוא המאפשר לבריאה להתגלות.
פרעה מבטא את השקפת העולם הרואה את הצד הנגלה שבכל דבר, ללא הצד הפנימי. לכל תופעה ישנו הסבר מדעי, וכל דבר מוסבר בחוקיות של סיבה ומסובב גשמיים. כיצד ניתן להתמודד עם השקפה כזו?
צדיק גדול, בחינת משה, הוא יכול להכנס אל פרעה - ולהתמודד עימו. אין הכוונה שלמשה יש תשובות לקושיותיו של פרעה - הרי כפי שראינו, אלו קושיות שאין עליהן תשובה בעולם הזה. עצם מעלתו של משה, היא הסותרת את השקפת העולם של פרעה. הידיעה הודאית במציאות האלוקית המחיה את העולם, שהיא נחלתו של משה הצופה באספקלריא מאירה2, היא המתמודדת עם פרעה, אף שאין בידה תשובות שכליות לקושיותיו.
הרב קוק זצ"ל עוסק בדבריו בשתי ההסתכלויות שמזכיר ר' נחמן, האחת הרואה את הבריאה כעומדת לעצמה, והשניה המבינה שבעומק הדברים אין כלל בריאה, שכן הכל הוא אלוקות3:

המחשבה בענין האלוהות, בשני הצדדים שלה, דהיינו הצד האחד בצורה המדברת על דבר הבורא והבריאה מכל אחד בפני עצמו כאילו הוא נושא לעצמו, אלא שהם מחוברים יחד מתוך שהבורא מחיה את הבריאה והבריאה מקבלת חיים מהבורא, והצד השני שאין שם שום מציאות של בריאה כלל, והשם בריאה רק מושאל מצדנו, אנו נבראים אנחנו רק מפני צמצום השגתנו, ובאמת הכל הוא בורא, אלהים, אבל הכל הוא ענין אחר ותוכן אחר, שאין לו שום ערך אל התגלות חלקית, ואלהים הוא דוקא הכל, ולא חלק מצד שהוא חלק - המחשבה הזאת פועלת, בכל צד מצדיה, פעולה מיוחדת על רוח האדם. ההגיון והחשבון באים מצד המחשבה של הערכת העולם והבריאה לשני ענינים. אמנם השירה ומשאות הנפש באים מההסתכלות השניה, של מציאת האפסיות של הכל חוץ מהאלהים, ומלאת כבוד אלהים בכל...
עד אשר נוראה היא הסכנה שתוכל להתפשט מהתגברות המחשבה השניה על הראשונה. אלא גם שבהתגברותה של המחשבה הראשונה, שכנפיה קצוצות, יוכל גם כן רוח האדם לשקע, ועל ידי השיקוע יוכל לאבד חמודות רבות. על כן אין תרופה אחרת כי אם לסדר את הרעיון באופן כזה, שתהיה המחשבה הראשונה מלבישה לעולם את השניה, ולא יגלו לעולם כי אם הראשונה בתור לבוש לשניה, העליונה ממנה, זעיר אנפין מלביש את אריך אנפין, וד' הוא האלהים.

שתי ההסתכלויות, מבאר הרב, פועלות על האדם. ההשקפה הרואה את הבריאה כעומדת לעצמה, כנפרדת מן האלוקות, כביכול, נותנת לאדם יכולת חשיבה, שיקול דעת וברירה בין טוב לרע.
ההשקפה השניה, הרואה את הבריאה כשם מושאל מצידנו, ומבינה כי בעומק הדברים הכל אלוקות, מרוממת את האדם לשירה עליונה של כבוד אלוקים המופיע בכל.
אלו שתי השקפות סותרות, וישנן שתי צורות התמודדות אל מול סתירה זו.
בעומק הדברים, זוהי סתירה המלווה את האדם בכל דרכו. אנו עומדים ומתבוננים בעולם הגשמי, ומתפלאים, הכיצד השתלשל מן האלוקות האינסופית - עולם מוגבל ומצומצם בגבולות וחוקים?
כיצד הנשמה האלוקית, "חלק אלוק ממעל", מצטמצמת בגוף - גשמי ומוגבל?
זהו פלא, שעליו אנו מברכים "ומפליא לעשות", כביאור הרמ"א לברכה זו4: "'ומפליא לעשות' במה ששומר רוח האדם בקרבו וקושר דבר רוחני בדבר גשמי".
יכול האדם לעמוד מול פלא גדול זה, ולברך; להבין כי הבריאה כולה מגלה את הבורא המסתתר מעינינו בלבושי העולם הגשמי.
אולם, יכול האדם לראות בבריאה כיסוי - הבריאה מסתירה את הבורא, וכביכול מכסה על מציאותו. זוהי הסתכלותו של פרעה, שמתוך שעניינו הוא הגילוי - גילוי הבריאה, הוא מבין שהעולם הנגלה מכסה על העולם הנסתר ומכחיש את קיומו.
בסיום דבריו מלמד הרב קוק כיצד חיות שתי ההשקפות יחדיו: "שתהיה המחשבה הראשונה מלבישה לעולם את השניה". אנו חיים בעולם הגשמי, בו יש חוקי טבע, בו יש מעשים טובים ומעשים רעים. אף התורה מצוה אותנו להתרחק מדברים מסויימים שהם "תועבת ה'". ישנם דברים שראוי להידבק בהם, ויש שחובה להתרחק מהם, כיון שהם מנוגדים לאמת האלוקית שבעולם.
אנו חיים את ההשקפה הראשונה, הרואה את הבריאה כעומדת לעצמה. אולם, אין די בכך. יחד עם צורת החיים הזו עלינו לדעת, כי היא לבוש להשקפה עליונה ופנימית, האומרת שהכל הוא אלוקות, "אין עוד מלבדו", ואין דבר שאיננו נכלל תחת האור האלוקי. זוהי השקפה שאין דרך לחיות אותה בעולם כמות שהוא, שכן השקפה זו איננה רואה את הרע והמרוחק שיש בעולם, שהרי הכל אלוקות. ההשקפה הנסתרת, מתלבשת בהשקפה הנגלית. בעולם החוקי והמוגבל עלינו לראות לבוש לאור האלוקי החודר בו, ועם התרחקותנו מהרע עלינו לדעת כי בעומק המציאות - "אין עוד מלבדו" - אפילו כשפים שמכחישין פמליא של מעלה5. אף מה שנראה מנוגד למציאות האלוקית, הוא חלק ממנה. לעתיד לבוא תבוא התשובה לסתירה זו, ונשיג כיצד מופיעה האלוקות אף בדברים הנראים רחוקים ממנה וסותרים לה, כביכול, ואז נחיה בפועל מתוך ההכרה ש"אין עוד מלבדו".




1 תורה ס"ד.
2 יבמות מ"ט ע"ב.
3 שמונה קבצים א', ס"ה.
4 שו"ע או"ח סי' ו' סע' א' בהגה.
5 עי' חולין ז' ע"ב.


-------------------------------------------------------------------------------------------