פרשת השבוע פרשת משפטים הרב יהושע ויצמןכ"ז בשבט ה'תשס"ד

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: מנחם ויצמן.



העשיר והעני בחבור אחד


בין המצוות הרבות המופיעות בפרשה, מצויה מצות הלואה1:

אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנשה לא תשימון עליו נשך.

ננסה לעיין מעט בעניינה של מצוה חשובה זו.
נחלקו בגמרא אמוראים2:

אמר ריש לקיש הקובע זמן לחבירו ואמר לו פרעתיך בתוך זמני אינו נאמן, ולואי שיפרע בזמנו. אביי ורבא דאמרי תרוייהו עביד איניש דפרע בגו זימניה, זימנין דמתרמו ליה זוזי אמר איזיל איפרעיה כי היכי דלא ליטרדן (עשוי אדם לפרוע תוך זמנו, פעמים שמזדמנות לו מעות, אמר, אלך ואפרע, כדי שלא יטרידני).

יש להבין את שורש המחלוקת בין אביי ורבא לריש לקיש. מובן, שאינם חולקים האם בפועל אנשים פורעים קודם הזמן או לא, שהרי זהו דבר שניתן לבדוק אותו, ובנוסף הסטטיסטיקה עשויה להשתנות עם הדורות.
נראה, שהבנת מהותה של מצות הלואה תבאר את עומקם של דברי חכמים.
בזוה"ק מובא3:

המצוה התשיעית4 היא, לחון את העניים, ולתת להם טרף. שכתוב, 'נעשה באדם בצלמנו כדמותנו'. נעשה אדם הוא בשיתוף, כולל זכר ונקבה. בצלמנו, עשירים. כדמותנו, העניים.
כי מצד הזכר הם העשירים. ומצד הנקבה הם העניים. וכמו שהם בחיבור אחד, וחסים זה על זה, ונותנים זה לזה, וגומלים לו חסד. כך האדם למטה צריך להיות, העשיר והעני בחבור אחד, ויתנו צדקה זה לזה ויגמלו חסד וילוו זה לזה.

יש לשים לב, שהזוה"ק אינו מביא כמקור למצות עשיית החסד את הפסוק: "אם כסף תלוה את עמי", או "פתוח תפתח את ידך"5 וכדו', אלא את הפסוק "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו".
כבר ביארנו6 את ההבדל בין הנגלה והנסתר ביחסם למצוות ולהלכות. הנגלה רואה את המציאות כפי שהיא מול עינינו, ודן בתגובה המתאימה. התגובה הראויה למציאותם של עניים היא לפתוח את ידך ולתת צדקה או הלוואה וכדו'.
הנסתר מחפש את מקורה של המציאות. מדוע המציאות בנויה כפי שהיא? איזה עולם רוחני הוא שורשה של המציאות שאנו רואים? ובענייננו, מדוע יש בעולם עניים ועשירים ומהו המקור הרוחני למציאות זו?
תשובת הזוה"ק הקדוש היא, שמקור הדברים עמוק ביותר: "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו".
הדברים יתבארו לאור מדרש חז"ל על הפסוק שהובא מן הפרשה7:

דבר אחר, 'לא תהיה לו כנושה' הדא הוא דכתיב (שם קי"ב) 'טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט' בא וראה כל בריותיו של הקב"ה לווין זה מזה, היום לוה מן הלילה והלילה מן היום ואינן דנין זה עם זה כבריות שנאמר (שם י"ט) 'יום ליום יביע אומר'. הלבנה לוה מן הכוכבים והכוכבים מן הלבנה וכשהקב"ה רוצה אינם יוצאים שנאמר (איוב ט') 'האומר לחרס ולא יזרח ובעד כוכבים יחתום'. האור לוה מן השמש והשמש מן האור שנאמר (חבקוק ג') 'שמש ירח עמד זבולה'. החכמה לוה מן הבינה והבינה מן החכמה שנאמר (משלי ז') 'אמור לחכמה אחותי את'. השמים לוין מן הארץ והארץ מהשמים שנאמר (דברים כ"ח) 'יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים'. החסד לוה מן הצדקה והצדקה מן החסד שנאמר (משלי כ"א) 'רודף צדקה וחסד'. התורה לוה מן המצות והמצות מן התורה שנאמר (שם ז') 'שמור מצותי'. בריותיו של הקב"ה לווין זה מזה ועושים שלום זה עם זה בלא דברים...

העולם נברא בזוגות8 ושני בני הזוג הם שותפים בתפקיד שהטיל עליהם הקב"ה. משותפות זו נובעת ההלוואה שהם לווים זה מזה. החיים בשותפות יוצרים מצב שבו פעמים שלאחד יש ולשני אין, ועל כן הוא מלוה לו, שכן בעצם הכל שייך לשניהם.
כך יש להתבונן על הלואה. העשירים והעניים הם זוג, שנברא כך מעצם הבריאה. אין זו "תקלה" מקרית, אלא סדר אלוקי מכוון. הבריות צריכות לחיות בשותפות בשפע שהקב"ה משפיע לבריותיו, ואחד הביטויים לשותפות זו הוא ההלואה שהעשיר מלוה לעני.
אם כך מתייחסים להלואה, מובן שהלווה איננו חושש מן המלוה, והוא עשוי אף לאחר בזמן הפירעון, שהרי הם שותפים, וההלואה איננה כעול על צוארו. דומה הדבר לאיש ואשה החיים יחד באהבה, שחובות החיים המוטלים עליהם אינם כעול על צוארם, אלא חובות נעימים, ועל כן אינם מטרידים אותם.
זוהי דעתו של ריש לקיש, האומר "ולואי ויפרע בזמנו".
אביי ורבא, הרואים את הלווה כמוטרד מן החוב, מבינים שהלואה איננה שותפות, אלא כסף של העשיר הנמצא אצל העני, ואם כן זהו חוב שעליו לפורעו, ומובן מדוע הוא מוטרד מכך.
להטעמת הדברים ניתן להוסיף, כי היחס להלואה בדברי האמוראים הוא חלק מתפיסת עולם הקשורה למקום בו הם חיים9.
ריש לקיש, האמורא הארץ ישראלי, חי את דברי חכמים10:

מאי דכתיב 'ואקח לי שני מקלות לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים', 'נועם' אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל שמנעימין זה לזה בהלכה, 'חובלים' אלו תלמידי חכמים שבבבל שמחבלים זה לזה בהלכה.

בארץ ישראל החיים מתנהלים בנעימות, ללא חבלה מאחד לשני. בבבל, לעומת זאת, היחס אינו של נעימות ושותפות. דברי אביי ורבא "כי היכי דלא ליטרדן" מזכירים את דברי הגמרא11:

רבי זירא כי סליק לארעא דישראל יתיב מאה תעניתא דלשתכח גמרא בבלאה מיניה כי היכי דלא נטרדיה.

שתי השקפות העולם, משפיעות על היחס לסביבה ועל היחס להלואה, כפי שבא הדבר לידי ביטוי הלכתי במחלוקתם לגבי זמן הפירעון.




1 שמות כ"ב, כ"ד.
2 בבא בתרא ה' ע"א.
3 הקדמה, י"ג ע"ב, בתרגום הסולם.
4 לפי המנין שמונה הזוהר למצוות.
5 דברים ט"ו, ח'.
6 שיחה לפרשת משפטים ה'תשס"ב המופיעה באתר.
7 שמות רבה פרשה ל"א, ט"ו.
8 עי' דברים רבה פרשה ב', ל"א.
9 יש להוסיף, כי ריש לקיש אומר את דבריו בעברית, ואביי ורבא בארמית. הרבי מלובביץ' מבאר באחד המקומות, שהעברית מבטאת את הצורה בה מתנהלים מלכתחילה, והארמית את החיים בדיעבד.
ריש לקיש רואה את ההלואה כדרך חיים מלכתחילה, כביטוי לשותפות בין האנשים, ואילו אביי ורבא רואים זאת כדיעבד, ולכן זה עול הגורם לטרדה.
10 סנהדרין כ"ד ע"א.
11 בבא מציעא פ"ה ע"א.


-------------------------------------------------------------------------------------------