פרשת השבוע פרשת אחרי מות קדושים הרב יהושע ויצמןח' באייר ה'תשס"ד

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: מנחם ויצמן.



פשט חדש במדרש ישן


בשיחה זו נברר עניינה של מצות תוכחה המופיעה בפרשת השבוע1:

לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. לא תקם ולא תטר את בני עמך ואהבת לרעך כמוך אני ה'.

פסוק במשלי עוסק אף הוא בתוכחה ובאהבה, ודרכו נעמוד על עומק הענין2:

טוֹבָה תּוֹכַחַת מְגֻלָּה מֵאַהֲבָה מְסֻתָּרֶת.

נראה, שפסוק זה בהבנתו הפשוטה, מבוסס על הפסוקים בתורה, המקדימים חובת התוכחה לחובת האהבה.
במבט ראשון, נראית התוכחה כגורמת פירוד וריחוק בין האנשים, אך התורה, ובעקבותיה שלמה המלך במשלי, מלמדים אותנו כי התוכחה היא היא הדרך לאהבה.
התוכחה מבררת את רגשות הלב של המוכיח, וזו היא הדרך לאהבת הרע, לא מתוך טשטוש, אלא מתוך בירור והעמדת הדברים על מקומם.
דוקא אמירת התוכחה, מלמדת על קשר ועל אכפתיות, ואף אם במבט ראשון גורם הדבר לריחוק, הרי שבאופן כללי הוא גורם לריבוי האהבה והקשר בין האנשים.

בדברי המאירי בפירושו למשלי גנוז עומק גדול בענין.
המאירי מבאר, כי פשט הכתוב הוא שטובה תוכחה מגולה כשהיא באה מתוך אהבה מסותרת. המ"ם בפסוק היא מ"ם המתוך, ולא מ"ם היתרון. רק כאשר מקור התוכחה הוא אהבה - אז התוכחה טובה וראויה.
פעמים, שאדם מוכיח את חברו מאהבת עצמו, ולא מאהבת זולתו. מפריע לו שחבירו עובר עבירה מסוימת, או מתנהג בדרך מסוימת. יתכן שזו פגיעה בשמו הטוב - שאנשים בסביבתו כבני משפחתו, תלמידיו וכדומה - מתנהגים כך, ויתכן שזו הפרעה ממשית המובילה אותו להוכיח את חבירו.
סיפר הרב נרי'ה זצ"ל על בנו הרב אברהם יצחק נרי'ה זצ"ל, שבעת שלמד בישיבה בעזתה היה בישיבה תלמיד שעישן, ולא חדל ממנהגו זה. חברים רבים העירו לו והוכיחו אותו, והוא איננו שומע להם. לימים סיפר אותו תלמיד, כי מי ששכנע אותו לחדול מן העישון הוא הרב אברהם יצחק נרי'ה, שבעת ששוחח איתו על כך חש שהדבר היחיד החשוב לו - הוא טובתו של חבירו ולא טובת עצמו, ופניה כזו - היא ששכנעה אותו להפסיק את העישון.
רק תוכחה מתוך אהבה היא תוכחה ראויה, ונשמעת.
בעומק הדברים יש להוסיף, שהדיבור הוא כלי הביטוי של המחשבה, ועל כן אם אין האהבה מצויה בליבו של האדם, הרי שניכר הדבר כלפי חוץ, וכל המילים שבעולם אינן יכולות לכסות על המחשבה. תוכחה אמיתית באה רק כאשר פיו ולבו שווים באהבת חברו.
מצוות התוכחה נובעת מתחושת האחריות שיש לכל אחד כלפי העם כולו, שהיא המולידה את האכפתיות והאהבה לכל אחד ואחד.

מתוך כך יש לעיין במדרש שאנו מזכירים רבות, ודומה שנכתב במיוחד לימים אלה3:

אם תאמר אותם שנים ושבעים אלף שנהרגו בגבעת בנימין מפני מה נהרגו, היה להם לסנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס בן אלעזר עמהם שיקשרו חבלים של ברזל במתניהם, ויגביהו בגדיהם למעלה מארכובותיהם, ויחזרו בכל עיירותיהם של ישראל, יום אחד ללכיש, יום אחד לעגלון, יום אחד לחברון, יום אחד לבית אל, יום אחד לירושלים, וילמדו אותם דרך ארץ בשנה בשתים בשלש בארבע בחמש עד שיתישבו ישראל בארצם, יתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה בעולם כלו שברא מסוף העולם ועד סופו, הם לא עשו כן אלא כיון שנכנסו ישראל לארצם כל אחד ואחד רץ לכרמו ולזיתו ואומר 'שלום עלי נפשי' שלא להרבות הטורח... וכשעשו בגבעת בנימין דרכים מכוערים ודברים שאינם ראויים יצא הקב"ה להחריב את העולם כולו, ונפלו מהם שבעים ושנים אלף, ומי הרג אותם סנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס עמהם.

בימים אלה, אנו עסוקים במפגשי "פנים אל פנים" עם הציבור הרחב, "יום אחד לנשר, יום אחד לנצרת, יום אחד למגדל העמק...". פשט חדש וישן עולה מדברי חז"ל אלה לאור ההתרחשויות במדינת ישראל.
דומה, כאילו סובב מסובב הסיבות את השתלשלות האירועים בדרך זו, רק כדי שנבין ונלמד את חשיבות המפגש עם הציבור, וניקח על עצמנו את האחריות למצבו של העם. אם עם ישראל הגיע למצב שניתן לדבר על התנתקות ועל עקירת ישובים, הרי זה מפני שאנשי התורה לא דאגו למצבו הרוחני, ולקשר של הציבור אל התורה ואל ארץ ישראל. על כן עלינו ללמוד מן המתרחש את הלקח, ולשוב ולהיפגש עם הציבור כולו.
הדרך היחידה בה ניתן לרומם את הציבור, לבל ישקע בכרמו ובזיתו, היא במבצע "פנים אל פנים" ממושך, בו יפגשו אנשי התורה את הציבור בביתו, בכרמו ובזיתו, ידברו איתו בשפתו שלו, ישמעו את שמציק לו ומטריד אותו, וירוממו אותו לחשיבה מעמיקה על דרך חייו, אמונתו וערכיו.
לאדם הפשוט, העממי - לרוב הציבור, אין כל מפגש עם תורה ואמונה, עם חשיבה ערכית ומרוממת על החיים הפרטיים והלאומיים. על כן חוב ה מוטלת עלינו, מתוך אהבתנו לאומה כולה, לפנות בעצמנו אל הציבור, להיפגש עם כל אדם בביתו, ולהאיר את חייו באור התורה והאמונה.
התייחסות למפגשים אלה כמצות תוכחה מעוררת לעניין נוסף. הגישה וצורת הדיבור צריכות להיות חיוביות. עלינו לחשוב, ומתוך כך לשדר, אהבה לאומה כולה ולאדם היושב מולנו. התנשאות, שנאה וכעס מולידים ריחוק, ואהבה מולידה קירוב ופתיחות.

עלינו ללמוד מימים אלה את הצורך התמידי במפגש עם הציבור, ולעסוק בו בכל יום ובכל שנה, עד ש"יתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה בעולם כולו שברא, מסוף העולם ועד סופו".




1 ויקרא י"ט, י"ז-י"ח.
2 משלי כ"ז, ה'.
3 ילקוט שמעוני שופטים רמז ס"ח.


-------------------------------------------------------------------------------------------