גדול מהחיים
בשיחה זו נעיין בדברים שהוזכרו בשיחות קודמות, וננסה לדלות ענין אחד החורז דברים רבים בפרשה.
א. פתיחת הפרשה היא בציווי על הכהנים שלא להיטמא אלא לקרובים. הרב קוק זצ"ל מעמיק בענין זה1:
המות הוא חזיון שוא, טומאתו היא שקרו. מה שבני אדם קוראים מות הרי הוא רק תגבורת החיים ותעצומתם. מתוך השקיעה התהומית בקטנות, אשר יצר לב האדם השקיע אותו בה, הרי הוא מצייר את תגבורת החיים הזאת בצורה מדאיבה וחשוכה, שהוא קוראה מות.
מתעלים הם הכהנים בקדושתם מהקשבה שקרית זו, שאי אפשר להמלט ממנה כל זמן שהממשל הכזבי כל כך שולט בעולם, כי אם בהעברת העינים מהמחזה המביא את רשמי ההטעאה הללו אל הנפש, 'על כל נפשות מת לא יבא', 'לנפש לא יטמא בעמיו'.
הכהנים אינם רשאים להיטמא למת, כיון שהם מתעלים אל מעבר לחזיון השוא של המות, שהוא הגורם לטומאתו. הם מבינים כי המות הוא חיים ברמה עליונה יותר, ועל כן בעולמם של הכהנים אין המות מקושר לטומאה.
ב. חז"ל במדרש קושרים את תחילת הפרשה לסופה של הפרשה הקודמת2:
מה כתיב למעלה מן הענין (ויקרא כה) 'ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני'… אמר ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי מלמד שהראהו הקב"ה למשה דור דור ושופטיו, דור דור ומלכיו, דור דור וחכמיו, דור דור ומנהיגיו, דור דור ומשניו, דור דור ושוטריו, דור דור ופרנסיו, דור דור וחומסיו, דור דור וגזלניו, דור דור ונביאיו, והראהו שאול ובניו נופלים בחרב, אמר לפניו: מלך ראשון שיעמוד על בניך ידקר בחרב?! אמר לו הקב"ה: ולי אתה אומר? אמור אל הכהנים שהרג שהם מקטרגים אותו שנאמר: 'ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן'.
במדרש תמוה זה, מוציאים חז"ל את הפסוק "אמור אל הכהנים" מהקשרו, וכביכול "מאשימים" את הכהנים, שנהרגו על ידי שאול, במות שאול בחרב לאחר ששאל בבעלת האוב.
באור הענין, ששאול כמלך ישראל שבא מזרעה של רחל, "עלמא דאיתגליא", הבין כי הצד הגלוי של מלכות ישראל הוא העיקר. הקשר אל העולם הרוחני, שבא לידי ביטוי גם בשאלת האורים ותומים, היה נראה לשאול כענין המחליש את הצד המעשי של המלכות ועל כן התנגד לו, ובסופו של דבר הביא יחס זה להריגת הכהנים.
אלא שלמדנו משאול, שיחס זה איננו נכון, ובסופו של דבר אף שאול נזקק לעולם הרוחני, אלא שבצורה מעוותת, בהולכו לשאול את בעלת האוב על מלחמתו בפלישתים.
על כן אומר המדרש שה' אומר למשה: "אמור אל הכהנים" – מן הכהנים תלמד מהו היחס הנכון אל העולם הרוחני – הבונה את העולם המעשי, וממנו תבין מדוע מלכותו של שאול לא התקיימה.
ג. בהמשך הפרשה, בפסוקים הפותחים את קריאת פרשת המועדות, מובא3:
וידבר ה' אל משה לאמר. שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'.
דרשו חכמים את הביטוי "שור או כשב או עז כי יוולד"4:
בוא וראה, אדם שנולד, לא נתמנה עליו כח מלמעלה עד שנמול, כיון שנמול נתעורר עליו התעוררות הרוח שלמעלה. זכה לעסוק בתורה נתעורר עליו התעוררות יתרה, זכה ועשה מצות התורה נתעורר עליו התעוררות יתרה. זכה ונשא אשה זכה והוליד בנים ולמד אותם דרכיו של המלך הקדוש, הנה אז, הוא אדם שלם, שלם בכל.
אבל בהמה שנולדה, באותה שעה שנולדה, הנה אותו הכח שיש לה בסוף יש לה בשעה שנולדה, והוא נתמנה עליה. ומשום זה כתוב, 'שור או כשב או עז כי יולד', 'עגל או טלה או שעיר או גדי' לא נאמר, אלא 'שור או כשב או עז', כי מה שיש לה בסוף יש לה בשעה שנולדה.
האדם צריך להוציא אל הפועל את הכוחות הרוחניים הגנוזים בו, ועל כן התפתחותו איטית יותר, והבהמה, "בה-מה", אין בה מעבר לגלוי, ועל כן התפתחותה מהירה.
ד. בפרשה מופיעה מצות קידוש ה'5:
ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה' מקדשכם. המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים אני ה'.
מצות קידוש ה', פירושה6:
וזאת היא מצות קדוש השם המצווים בה בני ישראל בכללם רוצה לומר מסירת נפשנו למות ביד האונס על אהבתו ית' ואמונת יחודו.
מדוע יש למסור את הנפש של מצוות מסוימות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ובמצבים מסוימים כשעת השמד?
העובדה שיש דברים הנמצאים מעל החיים – שיש להקריב את החיים למענם – היא הנותנת משמעות ותוכן לחיים. רק חיים למען אידיאל הגדול מהם הם חיים משמעותיים ונצחיים. אם אין "דבר אשר כדאי למות למענו", הרי שאין גם דברים שכדאי לחיות למענם.
ה. חז"ל דורשים את הציווי על השארת פאה המופיע בתוך פרשת המועדות7:
ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזב אתם אני ה' אלהיכם.
וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל לאמר בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש.
ודרשו חכמים8:
'כי אעשה כלה בכל הגוים אשר הדחתיך שמה' אומות העולם שהן מכלין את שדותיהן אעשה כלה, 'ואותך לא אעשה כלה' אבל ישראל שאין מכלים שדותיהם כמה דאת אמר 'לא תכלה פאת שדך' לא אעשה כלה, 'ויסרתיך למשפט' מייסרך ביסורין בעולם הזה כדי לנקותך מעונותיך לעתיד לבא, אימתי 'בחדש השביעי'.
ובארנו עומק דברי חכמים, שישראל שאינם מכלים שדותיהם הרי זה מפני שתפקידם אינו מתכלה לעולם, שכן נצחיים הם, מבריאת העולם ועד תכליתו. האומות, שתפקידן קצוב, מופיע הדבר בכלותן את קציר שדותיהם. כיון שעם הנצח אנו, הרי שדרכנו דרך ארוכה היא, ולעולם איננו מכלים ומסיימים אותה.
נראה, שהמשותף לכל הדברים הוא היסוד, שערך החיים נמצא למעלה מן החיים. החיים המעשיים בעולם הזה מבטאים עולם רוחני ואינסופי, ועל כן אף בהם יש מן הנצח. הן באדם והן באומה, ערכם של החיים, עוצמתם וגדולתם נמדדת במה שהם ביטוי נכון לעולם הרוחני העליון הנמצא מעל לחיים והוא היוצר את החיים ונותן להם תוכן, משמעות ונצחיות.
על כן הכהנים אינם נטמאים למת, שכן חייהם הם ביטוי לעולם שמעבר לחיים, בו המוות אינו טומאה, אלא גילוי עליון של חיים.
אף דברי חז"ל על שאול מובנים על פי ענין זה. היחס הנכון אל החיים המעשיים נובע מקישורם אל הצד הרוחני, ולא קישור נכון עלולים להגיע לעיוותים – הן בצד המעשי והן בצד הרוחני.
ההבדל בין האדם לבהמה הוא בכך שהאדם הוא ביטוי לנשמה אלוקית, ועל כן חייו מתפתחים לאיטם, בהוצאתו אל הפועל את כוחותיו, מה שאין כן הבהמה שכולה חומרית וחייה אינם ביטוי לעולם רוחני.
אף מצות קידוש ה' זהו עניינה, כמו שביארנו.
ההבדל בין ישראל לאומות נבוע אף הוא מן העובדה שישראל מגלים בחייהם את שם ה' העליון מן החיים, ואומות העולם תפקידם הוא חומרי בלבד, ועל כן הוא סופי ומתכלה.
1 אורות הקודש ב', עמ' ש"פ.
2 ויקרא רבה פרשה כ"ו, ז'.
3 ויקרא כ"ב, כ"ו-כ"ז.
4 זוה"ק אמור צ"א ע"ב, בתרגום הסולם.
5 ויקרא כ"ב, ל"ב-ל"ג.
6 ספר המצוות להרמב"ם, מצות עשה ט'.
7 ויקרא כ"ג, כ"ב-כ"ד.
8 ויקרא רבה פרשה כ"ט, ב'.