פרשת השבוע פרשת עקב הרב יהושע ויצמןי"ח באב ה'תשס"ד

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: מנחם ויצמן.



שיעור השיעורים


בפרשת השבוע אנו קוראים על שבחיה המרובים של הארץ, ובתוכם על הפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל - שבעת המינים1: "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ". האם זהו שבחה של הארץ, שמגדלים בה חיטה ושעורה וכדומה? יש מי שהיה מעדיף ארץ שמגדלים בה פירות אחרים, טרופיים למשל, או אקזוטיים, וכי ארץ שמגדלת את שבעת המינים היא הארץ המשובחת ביותר? מדוע זהו שבחה של הארץ?
להבנת העניין נתבונן בדברי חז"ל על הפסוק2:

...דאמר רבי חייא בר אשי אמר רב שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני. שיעורין דאורייתא נינהו, דכתיב "ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש", ואמר רב חנין כל הפסוק הזה לשיעורין נאמר. חטה לבית המנוגע, דתנן הנכנס לבית המנוגע וכליו על כתפיו וסנדליו וטבעותיו בידו - הוא והן טמאין מיד. היה לבוש כליו וסנדליו ברגליו, וטבעותיו באצבעותיו - הוא טמא מיד, והן טהורים עד שישהה בכדי אכילת פרס, פת חטין ולא פת שעורין, מיסב ואוכל בליפתן. שעורה - דתנן עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא, ואינו מטמא באהל. גפן - כדי רביעית יין לנזיר. תאנה - כגרוגרת להוצאת שבת. רמון - דתנן כל כלי בעלי בתים שיעורן כרמונים. "ארץ זית שמן", ארץ שכל שיעוריה כזיתים. כל שיעוריה סלקא דעתך, הא איכא הני דאמרינן, אלא אימא שרוב שיעוריה כזיתים. דבש - ככותבת הגסה ביום הכפורים. אלמא דאורייתא נינהו, ותסברא, שיעורין מי כתיבי? אלא הלכתא נינהו, וקרא אסמכתא בעלמא הוא.

ר' חייא בר אשי סובר ש"שיעורין", השיעורים השונים לקיום המצוות ולאיסורים שבתורה, הם "הלכה למשה מסיני", ואין להם מקור בכתוב. על כך שואלת הגמרא מדברי ר' חנין, הלומד את השיעורים השונים מן הפסוק העוסק בשבח פירותיה של הארץ. אולם הגמרא דוחה את דברי ר' חנין, שכן "שיעורין מי כתיבי?!", וכי השיעורים כתובים במפורש בכתוב? אלא שהפסוק הוא כאסמכתא לשיעורים שניתנו מסיני, והוא איננו המקור להם.
גמרא זו תמוהה. הדחיה: "ותסברא, שיעורין מי כתיבי" ברורה מאליה, וכי ר' חנין חשב שהשיעורים כתובים במפורש בכתוב? ועוד, ר' חנין אמר את דבריו, והקשו עליו קושיא. מדוע הוא איננו מתרץ אותה? אם דבריו דחויים בצורה כה פשוטה, עליו לחזור בו מאמירתם, ולא מצאנו שאמר כן.
מקובלנו, ששאלה המופיעה בגמרא ללא תשובה עליה, אין פירושה שאין כלל תשובה לשאלה זו, אלא שהתשובה עמוקה ופנימית, ואין דרך הגמרא לכתוב דברים מעין אלה. הגמרא רומזת לעומק הדברים בכך שהשאלה נותרת ללא תשובה, והתמיהה על כך מכוונת אותנו להעמיק את עיוננו בדברים3. ר' חנין נשאר בדעתו, ולא נסוג מפני הקושיא עליו, אלא שאת התשובה אין דרך לכתוב בגמרא מחמת עומקה.
ננסה לעיין בעומקה של הסוגיא, ובעומקו של הפסוק.
מקור מעניין בהקשר זה מובא בפירושו של רש"ר הירש לפסוק:

המחבר של ספר על השיעורים בהלכה הראה לי פעם את גליונות הדפוס הראשונים של ספרו ומצאתי בהם הערה על הפסוק הזה, הנראית לי חשובה מאוד. הוא מוכיח שם שבעולם העתיק, ולא רק בגבול ישראל, היו נוהגים לקבוע את היחידות של מידות ומשקלות על פי פירות כדוגמת שׂעורים, זיתים וכו'. מובן שבמסגרת המסחר הבין-לאומי היה צורך לקבוע את פירותיה של ארץ מסויימת אחת לצורך השיעורים האלה. הואיל ופירות ארץ ישראל היו ידועים בעולם כמעולים שבפירות, היו קובעים על פיהם את היחידות למידות ומשקלות, ולא היו קובעים שיעורים על פי שׂעורים, זיתים סתם, אלא על פי שׂעורים של ארץ ישראל, זיתים של ארץ ישראל וכו'. נמצא ששבח ארץ ישראל התבטא בכך שפירותיה היו מקובלים בכל מקום כיחידות לצורך קביעת המידות והשיעורים. לצערי נשתכח ממני שם המחבר, וגם אינני יודע אם יצא ספרו לאור בשלמות.

מדבריו עולה, שפשט הכתוב הוא שהפסוק נאמר לשיעורין, ופירוש הדבר הוא, שהפסוק מונה את הפירות שעל פיהם מודדים את השיעורים בכל העולם. רש"ר הירש לא מתייחס לכך שדעה זו נדחתה בגמרא, ונראה שאף הוא הבין שיש לדעה זו מקום אף לאחר הדחיה4.

נציג כיוון להבנת הדברים, בבחינת "תן לחכם ויחכם עוד", ויש עוד מקום להרחבת הדברים.
נראה, שהשיעורים מבטאים את התכונות המיוחדות לפירות אלה. הפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל מתייחדים בכך שאכילתם בונה יסודות חשובים באדם. פירותיה של הארץ הם "אבות המזון" הרוחניים בהיותם בונים חלקים שונים בשלמות קומת האדם, החומרית והרוחנית5. האכילה היא צורת הקשר של האדם עם הטבע, עם שאר מדרגות הבריאה, ופירותיה של הארץ מיוחדים בחשיבותם לשלמות האדם במישורים שונים: גוף, דעת, רגש וכדומה.
על פי עניין זה נקבעו השיעורים. השיעורים, המגדירים את הופעת המצוה בעולם, נקבעו על פי הפרי הקשור לדבר שאותו משערים.
נבחן כמה דוגמאות לעניין זה, ונשמח לקבל הוספות לדברים.
חיטה. השיעור הנמדד על ידי החיטה הוא "כדי אכילת פרס". שיעור זה, המובא בגמרא ביחס לבית מנוגע, הוא שיעור סעודה בתורה בעניינים רבים (לברכה6, לאכילה לשיעורים ביום הכפורים7 ועוד). סתם סעודה נמדדת על ידי חיטה.
אף זית שיעורו הוא לסתם אכילה, הנמדדת בכזית.
דבר נוסף המשותף לחיטה ולזית הוא סמיכותם ל"ארץ" בפסוק. בירושלמי מובא בעניין זה8:

ולמה כתיב "ארץ", "ארץ", שני פעמים, להודיעך שאין הבית עומד אלא על שני דברים הללו.

בפסוק מופיעה פעמיים המילה ארץ: "ארץ חיטה...", ו"ארץ זית שמן". מדוע מופיעה הארץ פעמיים, וביחס לחיטה ולזית? החיטה והזית בונים את עיקר הבית, עיקר בניינו של האדם, שעל כן נסמכו שניהם ל"ארץ"9.
החיטה והזית בונים את שלמות הדעת באדם. על החטה נאמר10:

אילן שאכל ממנו אדם הראשון... רבי יהודה אומר חטה היתה, שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן.

הדגן הוא הנותן דעת בתינוק לדבר. אף חטה בגימטריא כ"ב, שכן החטה מעוררת את דעתו של האדם המתבטאת בכ"ב האותיות.
אף הזית קשור אל הדעת, ובמיוחד אל החכמה11:

אמר רבי יצחק: הרוצה שיחכים - ידרים, ושיעשיר - יצפין, וסימניך: שלחן בצפון ומנורה בדרום.

המנורה הדולקת בשמן זית - מחכימה. ועוד12:

"וישלח יואב תקועה ויקח משם אשה חכמה" - מאי שנא תקועה? אמר רבי יוחנן: מתוך שרגילין בשמן זית, חכמה מצויה בהן.

סתם אכילה נמדדת על פי החטה והזית, שכן אכילתם בונה את הדבר הבסיסי והמרכזי שבאדם - את דעתו.
מול החיטה והזית שקובעים את שיעורי האכילה, עומדת הגפן, שעל פיה נקבע שיעור השתיה: "רביעית יין לנזיר". על היחס בין אכילה ושתיה כותב הרב קוק13:

אמנם המשקה לא יועיל ביחוד להמציא לאדם חלקים חדשים, תמורת החסר לו, אבל הוא האמצעי המיוחד להעברת החלקים אל מקומותיהם.

ניתן לומר, על פי דברי הרב, שהמזון הוא היסוד הקבוע באדם, והמשקה הוא היסוד המשתנה. המזון העיקרי בונה את דעתו של אדם, את השכל האובייקטיבי, ועל כן הוא היסוד הקבוע. על כן נסמכו החיטה והזית ל"ארץ", הקבועה והיציבה. צול זה עומד המשקה, הבונה את הדינמיות והשינוי שבאדם, המתבטאים ברגש. על כן שיעור שתיה נמדד על ידי הגפן, "המשמחת אלקים ואנשים", ופועלת להגברת הרגש והשמחה באדם.
שעורה - לטומאת מת. השעורים הם מאכל בהמה14, והם בונים את הצד הבהמי שבאדם - את גופו. על כן שיעור לגוף האדם כשניטלת ממנו נשמתו נמדד על פי השעורה.
דבש - שיעורו לאכילה ביום הכפורים, "ככותבת הגסה", שזהו פרי התמר. מדוע נקבע שיעור זה? מובא בגמרא15:

אמר רבה אמר רב יהודה: כותבת הגסה שאמרו - יתירה מכביצה, וקים להו לרבנן דבהכי מיתבא דעתיה, בציר מהכי - לא מיתבא דעתיה.

אכילה בשיעור כזה מיישבת דעתו של אדם.
מדוע נבחר התמר לשער שיעור זה? כיון שהתמר עניינו יישוב הדעת. התמר, בטעמו ובמתיקותו, בונה את ישוב הדעת של האדם16:

תנו רבנן: מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו דבש וכל מיני מתיקה, שהדבש וכל מיני מתיקה מאירין מאור עיניו של אדם. ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, 'ראו נא כי אֹרו עיני כי טעמתי מעט דבש הזה'.

הדבש פועל על ישוב דעתו ומאור עיניו של אדם, ועל כן שיעורו הוא בעניין אכילה המיישבת דעת.

דוגמאות אלה מבארות את העיקרון, שפירות אלה נבחרו לשיעורים מתוך חשיבותם לבניין שלמותו של האדם, ועל כן אף למסקנה יש לומר "כל הפסוק כולו לשיעורין נאמר", וזהו שבחה של ארץ ישראל, שגדלים בה פירות הבונים את עיקר בניינו של האדם.




1 דברים ח', ח'.
2 סוכה ה' ע"ב.
3 להרחבת העניין עי' באגרות ראי"ה אג' ק"ג, (עמ' קכ"ו) בשם רמ"ע מפאנו, ובאתר "תורת ארץ ישראל" (בתוך אתר ישיבת מעלות), בָּכְּלָל: "שתיק רב".
4 יש לציין, שבברכות מ"א ע"ב מובאת דעה החולקת על דבריו של ר' חנן, אך דעתו לא נדחית והיא נשארת אף למסקנה.
5 עי' בשיחה לפרשת עקב ה'תשס"ג "מה אוכלת הנשמה" המופיעה באתר בעניין זה.
6 עי' שו"ע או"ח סי' תע"ה סע' ו'.
7 עי' שו"ע או"ח סי' תרי"ב סע' ג'.
8 ביכורים פ"א ה"ג.
9 בבבלי (ברכות מ"א ע"ב) ענו על שאלה זו בכך שכל הסמוך יותר למילה ארץ יש לו קדימות בדיני ברכות.
10 ברכות מ' ע"א.
11 בבא בתרא כ"ה ע"ב.
12 מנחות פ"ה ע"ב.
13 עולת ראי"ה ב', עמ' רנ"ז.
14 עי' סוטה ט"ו ע"ב.
15 יומא ע"ט ע"א
16 יומא פ"ג ע"ב.


-------------------------------------------------------------------------------------------