פרשת השבוע פרשת וירא הרב מנשה וינרי"ד בחשון ה'תשס"ה

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
ערך: יעקב קופל.



הצחוק הבריא


למה זה צחקה שרה

הפרשה פותחת בבשורת הולדתו של יצחק, מאורע חשוב ובעל משמעות רבה. אולם, בזמן שהמלאכים מבשרים לאברהם על הולדת בנו בעוד שנה, שרה צוחקת. על כך באה מיד הביקורת ולמרבה ההפתעה שרה מכחישה את הכל (י"ח, י"ב - ט"ו):

ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלתי היתה לי עדנה ואדני זקן.
ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי.
היפלא מה' דבר למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן.
ותכחש שרה לאמר לא צחקתי כי יראה ויאמר לא כי צחקת.

האם שרה משקרת?
מה עסק ביש זה בא ללמדנו לדורות?
בפסוק י"ג ה' מספר לאברהם ששרה צחקה על כך שהיא תלד מפני שהיא זקנה, אולם פסוק קודם מסופר שהיא טענה את אותה הטענה כלפי אברהם שהוא זקן. מדוע ה' משנה מדבריה?
רש"י:

עדנה - צחצוח בשר ולשון משנה משיר את השער ומעדן את הבשר. ד"א לשון עידן זמן וסת נדות.

על פי רש"י ניתן להבין שלא רק ששרה לא אמרה "ואני זקנתי" אלא שאפילו חזרו אליה נעוריה ומצידה לא היתה מניעה ללדת. אם כן, הדבר רק מגדיל את הקושיא, כיצד הקב"ה משנה את דבריה באופן מוחלט?

ספר הכתב והקבלה (י"ח, י"ג):

ואני זקנתי - ...ולהורות דמותר לשנות מפני דרכי שלום... א"כ כשאמרה אחרי כן לא צחקתי, אין כאן הכחשה כלל... ככה כששמעה שרה דברי המלאך שתולה הצחוק על המניעה מצידה והשיבה אליו לא צחקתי, אין כאן שקר. ומה הוא דאמר קרא ותכחש שרה? דמ"מ אף שאין בתשובתה הכחשה גמורה מ"מ אינו אמת גמור. דמתשובה סתמית לא צחקתי. משמעותו שלא צחקה כלל, ודבר גדול ילמדנו בזה עד כמה צריכים אנשי מעלה להזהר מלהלכד ברשת השקר, אף שהדבור בעצמותו אינו שקר, מ"מ כשיש ממשמעותו דבר שאינו אמת גמור, מן הראוי להרחיק ממנו, ולמפרשי פשט שדבורה היה הכחשה גמורה יהיה גנות גדול לאותו הצדקת. ואין מדרך התורה לדבר מגנות אנשי מעלה ללא תועלת.

על פי ספר הכתב והקבלה, הקב"ה שינה מדבריה כשהוא דיבר עם אברהם ללמדנו שמשנים מפני דרכי השלום. אולם, שרה מצידה שמעה טענות לא נכונות כלפיה. על כן, היא טענה שהיא לא צחקה על כך שהיא אמרה "ואני זקנתי". הסיבה שבגללה ה' מוכיח אותה, מפני שעדיין אין זו אמת גמורה, וצריך להתרחק אפילו ממה שאינו אמת גמור.
מפסוק ט"ו ברור ששרה כיחשה "כי יראה"1, אך לא כתוב ממי היא פחדה כל כך.
רמב"ן (י"ח, ט"ו):

ותכחש שרה לאמר - אני תמה בנביאה הצדקת איך תכחש באשר אמר השם לנביא... והנה אברהם אמר אליה למה צחקת היפלא מה' דבר, ולא פירש אליה כי השם גילה אליו סודה, והיא מפני יראתו של אברהם תכחש...

מעבר לפירושו של הרמב"ן שהפחד שלה היה מאברהם, ישנו חידוש בכך שהוא טוען שלאחר שה' שאל את אברהם "למה זה צחקה שרה" הוא הלך לשאול את אשתו, ואז היא כחשה. אולם, בפסוקים לא מוזכר שאברהם הוא שפנה לשרה ובעקבות כך היא כיחשה, אלא נראה שהקב"ה הוא שפנה אליה ישירות. מהיכן לרמב"ן חידוש זה שאברהם היה זה שפנה לשרה?

למפרשי הפשט, קשה לומר לשם מה הגיע הסיפור של כל הדו שיח הזה. ויכוח שנראה עוסק בפרט שולי - האם כן צחקה או לא צחקה שרה.

פרשה קודמת (י"ז, י"ז - י"ט):

ויפל אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד.
ויאמר אברהם אל האלקים לו ישמעאל יחיה לפניך.
ויאמר אלקים אבל שרה אשתך ילדת לך בן וקראת את שמו יצחק והקמתי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו.

אברהם צוחק בדיוק כמו שרה, אך כאן אין ביקורת עליו. יותר מכך, בעקבות מעשה זה נקבע שמו "יצחק", וקשה להאמין ששמו של יצחק אבינו נקבע על שם תקלה שארעה לאברהם. אם כן, מדוע הקב"ה מתרעם על שרה ואילו את צחוקו של אברהם הוא מקבל?
רש"י (י"ז, י"ז):

ויפל אברהם על פניו ויצחק - זה תרגום אונקלוס, לשון שמחה וחדי ושל שרה לשון מחוך למדת שאברהם האמין ושמח ושרה לא האמינה ולגלגה וזהו שהקפיד הקב"ה על שרה ולא הקפיד על אברהם.

רב הפרשנים, כמו רש"י, הולכים אחר התרגום שאברהם שמח ושרה לגלגה. היכן ניתן לראות את החילוק הזה בתוך הפסוקים? לכאורה דבריו של אברהם "הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד" לא נראים פחות חמורים מדבריה של שרה. רש"י ממשיך ומסביר:

הלבן - יש תמיהות שהן קיימות כמו (שמואל א' ב', כ"ז) "הנגלה נגליתי"2 (שמואל ב' ט"ו, כ"ז) "הרואה אתה" אף זו היא קיימת וכך אמר בלבו - הנעשה חסד זה לאחר מה שהקב"ה עושה לי?

רש"י מסביר שטענתו של אברהם היתה תמיהה שנבעה מתוך שמחה. אם כן, מדוע החליטו שאצל שרה זה היה שונה?
בצורה פשוטה, כאשר יש בקורת במקרא על מעשה מסוים אנו מתייחסים אליו כשגוי ואם אחרת אז זהו מעשה מקובל. אולם, יש מי שמפרש אחרת.
החזקוני (י"ח, י"ג):

למה זה צחקה - ...אלא משל לאשה חכמה שבאה להוכיח כלתה והוכיחה את בתה וממילא הרגישה כלתה בעצמה, כך אם הוכיח הקב"ה אברהם בפניו היה מתבייש אברהם אלא הוכיחו מן הצד.

האמת, שהקב"ה רצה להוכיח את אברהם, אך הוא עשה זאת בעקיפין על מנת לא לביישו.
יוצא מכאן שאברהם הבין שהביקורת מכוונת אליו ולכן אי אפשר לפרש כמו הרמב"ן שאברהם הלך ושאל את שרה מדוע היא צחקה.
על כל פנים, אנו לא נמשיך בכיוון הזה אלא נסביר שאכן אברהם הבין שהדברים מכוונים לשרה.

מפעלה של שרה

אין זו הפעם היחידה בה אנו רואים ששרה מתנהגת כביכול לא כשורה.
שרה היא זו שהביאה לאברהם את הגר ולאחר מכן מסופר על מצבה של הגר (ט"ז, ו') "ותענה שרי ותברח מפניה". נוסף לכך היא מוכיחה את אברהם (ט"ז, ה') "ישפט ה' ביני וביניך". מדוע הוא מואשם? אחרי הכל הוא לקח את הגר בעקבות החלטתה של שרה.
כמו כן, לאחר הולדת יצחק יש סיפור המשך לגבי גרושו של ישמעאל. הגירוש של ישמעאל בוצע לאחר החלטתה של שרה (כ"א, י') "כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק". מדוע לגרש את ישמעאל?

אין שום ספק שכל מעשיה של שרה היו נכונים ומוצדקים. הוכחה לכך ש"ותענה שרה" אינו ביטוי שלילי, ניתן למצוא בדברי המלאך להגר (ט"ז, ט') "ויאמר לה מלאך ה' שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה". מכאן שיש הסכמה על פעולתה של שרה. כמו כן בגירוש ישמעאל הקב"ה אומר לאברהם "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה".
המשותף לכל המקרים הללו, שמתחילה היה נראה לנו ששרה פעלה שלא כשורה ולעומתם הגר וישמעאל הם המסכנים שהצדק איתם. אולם, הקב"ה בעצמו או על ידי מלאך, הכריע שהמעשה של שרה הוא הנכון.
לעומת שני המקרים האחרים, אין אנו מוצאים אצלנו גיבוי למעשה של שרה אלא ביקורת.
מצד שני, בפרק כ"א אנו מוצאים ששרה קוראת לבנה יצחק מפני ש-(ו') "צחוק עשה לי אלקים". אם שרה אכן חטאה, מדוע היא מנציחה זאת לדורות בשמו של בנה?3

שליחות כפולה

המלאכים מגיעים לאוהלו של אברהם ושואלים למיקומה של שרה. לאחר תשובתו של אברהם (י"ח, ט') "הנה באהל", המלאכים ממשיכים לדבר איתו. אם כן, מדוע שאלו היכן שרה?
על כל פנים, שרה שמעה את הדברים כפי שמתואר בפסוק י', "ושרה שמעת פתח האהל והוא אחריו".
רש"י מפרש "הפתח היה אחר המלאך". הרשב"ם מוסיף על כך "...לפיכך שמעה שרה את דבריהם". האם המציאות שהיא שמעה באופן עקיף את הדברים, אלו נסיבות מקילות לכך שלאחר מכן היא צחקה? האם זו היתה טעות של המלאך שדיבר אל אברהם בלי לשים לב ששרה גם כן שומעת וכך להכשיל אותה?
ברור לכל, שהקב"ה ידע ששרה נמצאת שם ומקשיבה, ואי אפשר לומר שזה היה מקרי ובטעות הדברים התגלגלו לשרה. אם כן צריך להסביר מדוע אם כן המלאך דיבר בצורה שכזו? אם דבריו היו ראויים שיאמרו גם לשרה מדוע הוא לא פנה גם אליה ישירות אלא בצורה עקיפה שכזו?

לשם מה המלאכים צריכים לספר לאברהם שעתיד להיולד לו בן, הרי בפרשה הקודמת הקב"ה כבר סיפר לו זאת (י"ז, י"ט):

ויאמר אלקים אבל שרה אשתך ילדת לך בן וקראת את שמו יצחק והקמתי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו.


דרך ארץ

חז"ל במסכת בבא מציעא (פז.) דורשים:

תני משום רבי יוסי למה נקוד על "איו" שב"אליו", לימדה תורה דרך ארץ שישאל אדם באכסניא שלו והאמר שמואל אין שואלין בשלום אשה כלל? - על ידי בעלה שאני.

רש"י שם מסביר:

באכסניא - אשת אושפיזא.
על ידי בעלה - לא שישאל לה לשלום, אלא לבעלה ישאל מה שלום הגברת קמטין פרוצנ"ש.

המלאכים ידעו היכן שרה, אלא רצתה התורה ללמד אותנו דרך ארץ, שאין שואלים לשלום האשה אלא בצורה עקיפה וכתבו לנו כיצד המלאכים דרשו בשלומה.
באותה גמרא מופיעות עוד מספר דרשות כאשר אחת מהם היא "רבי יוסי ברבי חנינא אמר כדי לשגר לה כוס של ברכה". דרך דרשה זו ניתן להבין את פשט הכתובים.
מסתבר שאכן אברהם לא היה צריך את ההתגלות של המלאכים, מפני שהקב"ה כבר נגלה אליו. אך הוא לא העביר את הבשורה על הולדת הבן לשרה, על כן המלאכים הגיעו, לא כדי לבשר לאברהם אלא כדי לבשר לשרה על הולדת בנה בעוד שנה.
הסיבה לכך שאברהם לא העביר את המסר לשרה מתבררת בסיפור הברכה של יצחק. יצחק רוצה לברך את עשו כאשר רבקה יודעת שרצון ה' שיעקב יקבל את הברכה, כל זאת מפני שה' אמר לה. מדוע היא לא אומרת זאת ישירות ליצחק? מדוע לעשות זאת בצורה עקיפה שבה יעקב מתחפש עם כל הסיבוכים שבהמשך?
רבקה הבינה שכאשר הקב"ה פנה דוקא אליה רצונו שדוקא היא זאת שתדע מכך, ואם אכן יצחק היה צריך לדעת מכך אז הקב"ה היה פונה אל יצחק. מכאן היא החליטה על הדרך שבה היא תפעל למלא את רצון ה', שיעקב יתברך, בדרך עקיפה בלי לומר ליצחק ישירות את דבר ה' שהתגלה אליה באופן פרטי.
אין כאן המקום להרחיב מדוע רצון ה' היה שהדברים יתנהלו בצורה שכזו, אך ניתן ללמוד מכאן שכאשר ה' פנה לאברהם ובישר לו על הולדת בנו, הבין אברהם שזו בשורה שנועדה בשבילו ולכן לא אמר לשרה. ובאמת ה' שלח מלאכים בשליחות נפרדת על מנת לבשר גם לשרה על הדבר.

חלוקת תפקידים

כעת ננסה להסביר מדוע הפנייה לשרה נעשתה באופן עקיף. מעבר לכך שלמדנו דרך ארץ לשאול בשלום האכסניה על ידי בעלה, יש כאן עניין עקרוני בהבנת הקשר של הקב"ה לאבות ולאמהות.
אין כזה דבר שהקב"ה מדבר ישירות עם האמהות, רק עם האבות. על כן, בפעם היחידה שכתוב (כ"ה, כ"ג) "ויאמר ה' לה", אצל רבקה, מפרש רש"י שזה היה על ידי שליח. נראה שרש"י הבין את זה מהסיפור שלנו.

כאשר בוחנים את הסיפור של האנשים שבאים לאברהם בצורה בלתי משוחדת מבינים מדוע צחקה שרה. אמנם אנו יודעים שאלו היו מלאכים, אך שרה חשבה שאלו ערבים נודדים במדבר. אנשים בזויים שמשתחוים לעפר שברגליהם (בבא מציעא פו:). אותם ערבים מגיעים ושואלים בצורה שלא בטוח שהיא כל כך מנומסת "איפה שרה?" ומנבאים שיולד לה בן. מאחר ושרה לא הראתה את עצמה לאותם אורחים, הם לא ראו שהיא זקנה. נראה ששרה חשבה לעצמה שאותם ערבים שהגיעו מהמדבר אינם מכירים אותה ואפילו לא את גילה, לכן כאשר הם מפטירים מפיהם ברכות בלי קשר למבורך, זהו מאורע מצחיק ומדוע שלא תצחק?
אמנם, למרות שקראו לה היא לא יצאה אליהם, מפני שצנועה היתה (בבא מציעא פז.). גם כאשר היא צחקה הפסוקים מדגישים שזה היה "בקרבה". אולם, כשה' התגלה ושאל "למה זה צחקה שרה?", זה השלב שבו היא נכנסת להלם, או בלשון הפסוקים "כי יראה". על כן, היא מכחישה "לא צחקתי", לא צחקתי בצורה מלגלגת על דבר ה' אלא צחוק אמיתי ובריא.
יתכן שאברהם הוא זה שהעביר לה את הביקורת כפי שמפרש הרמב"ן ויתכן שהיא שמעה את דבר ה' לאברהם, אך העניין שהיא התחילה לחשוש שמא המעשה שלה באמת לא היה בסדר. על כך, הקב"ה בא ומרגיע אותה שהצחוק שלה היה טוב, צחוק אמיתי ונכון. הוא הצחוק שאמור לבטא את מה שהילד אמור לבטא בעולם.
אם כן, לאחר ששרה מכחישה את עצם העובדה שצחקה בלגלוג, מגיעה תשובת ה' "לא, כי צחקת". אין לך, שרה, ממה לפחד, שכן הצחוק היה חיובי וטוב. הצחוק החשוב כל כך יבוא גם בזמן הגאולה, "אז ימלא שחוק פינו", מפני שהגאולה היא חלומית, "היינו כחולמים". לכן, הקב"ה מבשר לאברהם שיולד לו בן ושמו יצחק (לפני האירוע הזה) מפני שהצחוק הוא עניין חיובי, ולעתיד לבוא גם זרעו יצחק.
בכל המקרא האמהות הן שקובעות את השם של ילדיהן (לוי הוא חריג), אך אצל הולדת יצחק כתוב (כ"א, ג'):

ויקרא אברהם את שם בנו הנולד לו אשר ילדה לו שרה יצחק.

ניתן לתרץ זאת בקלות, מאחר ומדובר כאן בברית המילה שבה האב קורא את השם של הילד כתוב שאברהם הוא הקורא בשם, אך מי שבאמת קבע את השם שלו היתה שרה (כ"א, ו'):

ותאמר שרה צחק עשה לי אלקים כל השמע יצחק לי.

בעקבות הצחוק שנעשה לשרה בשעת הלידה, נקבע שמו של יצחק. לכן הפסוקים כותבים לנו במפורש שקביעת השם היתה עוד לפני קריאת שמו בברית המילה, עוד בלידה על ידי שרה.

לאחר שראינו שישנם שתי שליחויות לבשר על הולדת יצחק, אחת לאברהם ואחת לשרה, עלינו להסביר מדוע היה צורך בשליחות מיוחדת לשרה, ולא נאמרו הדברים מלכתחילה לשניהם.
הקב"ה רצה לייעד לשרה תפקיד מיוחד בחייו של יצחק. היתה אפשרות שהיא תהיה רק כצינור והבן יהיה מיוחס לאברהם, אך הקב"ה רצה שהבן יהיה גם של שרה, ואכן כך היה. מה שמתבטא בקריאת השם שלו על ידה, וכן בעוד מספר תחומים. לעומתה ניצבת הגר ששימשה באמת רק בתור צינור. נתן לראות זאת בניגודיות שיש בין ציווי המלאך שמופנה להגר (ט"ז, י"א) "וקראת שמו ישמעאל" לעומת הביצוע על ידי אברהם (ט"ז, ט"ו) "ויקרא אברם שם בנו אשר ילדה הגר ישמעאל"4.

בהמשך הפרשה מופיע סיפור העקידה. (כ"ב, א') "ויהי אחר הדברים האלה..." - על פי הפשט מדובר על העניין הקודם, הברית עם אבימלך. על פי עקרון זה מפרש הרשב"ם:

כל מקום שנאמר "אחר הדברים האלה" מחובר אל הפרשה שלמעלה... אף כאן אחר הדברים שכרת אברהם ברית לאבימלך לו ולנינו ולנכדו של אברהם ונתן לו שבע כבשות הצאן וחרה אפו של הקב"ה על זאת שהרי ארץ פלשתים ניתן לאברהם וגם ביהושע מטילים על ערי חמשת סרני פלשתים גורל בכלל גבול ישראל והקב"ה צוה עליהם לא תחיה כל נשמה לכן "והאלקים נסה את אברהם".

ישנו הסבר אחר שיותר מסתדר עם פשט המקראות. בדומה לכך מצאנו בסיפור מכירת יוסף בפרק ל"ז כאשר המשכו מופיע בפרק ל"ט, כאשר באמצע יש "סוגריים" שנפתחים במילים (ל"ח, א') "ויהי בעת ההוא...". כך אצלנו, בסיפור אבימלך יש את הפתיחה (כ"א, כ"ב) "ויהי בעת ההוא..." מה שמסמל פתיחת סוגריים, ולאחר מכן מגיע העניין שלנו (כ"ב, א') "ויהי אחר הדברים האלה", שמיוחס אל הסיפור של גירוש ישמעאל.
גירוש ישמעאל היה הנסיון התשיעי שהיה לאברהם, והיה קשה מאוד. אברהם הוליד את ישמעאל בגיל 86 ומל את עצמו יחד איתו. הוא תלה את כל תקוותיו בישמעאל, ולכן בבשורת הולדת יצחק (י"ז, י"ח) "ויאמר אברהם אל האלקים לו ישמעאל יחיה לפניך", אך הקב"ה מיד משיב לו (י"ט) "ויאמר אלקים אבל שרה אשתך ילדת לך בן וקראת את שמו יצחק והקמתי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו". ועדיין הקשר החזק שבין אברהם לישמעאל לא ניתק. כאשר אברהם שולח את נערו אל הבקר לתת לאורחים, רש"י מפרש במקום על פי המדרש, שזה היה ישמעאל על מנת לחנכו במצוות. על כן, כאשר שרה אומרת לו לגרש את ישמעאל נכתב (כ"א, י"א) "וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודֹת בנו".
מכאן ניתן להבין את מדרש חז"ל שאומרים שבעקדת יצחק לא היה ברור מהמילים "את בנך את יחידך אשר אהבת" שמדובר על יצחק ולא על ישמעאל, אלא היה צריך לפרש "את יצחק".
לאחר גירוש ישמעאל, ה' נגלה לאברהם ואומר לו "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק". גם שם חז"ל (ויקרא רבה כ"ו, ז') מפרשים ששני הנערים שלקח עמו היו אליעזר וישמעאל, על אף שישמעאל גורש בפרק הקודם. כמו כן בקבורת אברהם מסופר במפורש בפסוקים (כ"ה, ז') "ויקברו אתו יצחק וישמעאל בניו...". מפרש רש"י על פי המדרש:

יצחק וישמעאל - מכאן שעשה ישמעאל תשובה והוליך את יצחק לפניו והיא שיבה טובה שנאמר באברהם.

נראה מכאן שישנו קשר מיוחד בין אברהם וישמעאל. אך על אף שאברהם מאוד אהב את ישמעאל, היה צורך בהפרדה בין הבנים. בצורה שונה, אברהם נפרד מלוט. אצל לוט, אברהם הבין מעצמו שיש צורך בהפרדה, על אף שגם זה לא היה קל בשבילו, מה שאין כן אצלנו.
עניין נוסף שמתגלה בהקבלה בין המקרים הוא עניין הצחוק. בניגוד ללוט יצחק מוסר את נפשו בנסיון העקידה. בניגוד להרן אבי לוט שהתלבט האם לקפוץ לכבשן האש או לא, ליצחק לא היו שאלות. יצחק בניגוד ללוט שנאמר עליו (י"ט, י"ד) "ויהי כמצחק בעיני חתניו", עומד יצחק עם הצחוק המתוקן.

ההפרדה שנעשתה בין יצחק לישמעאל, לא היתה ברורה לאברהם. ואכן, מתברר שזה היה תפקידה של שרה לדאוג להפרדה הזו. היא זאת שהבחינה בכך שיצחק עומד לא רק מול לוט אלא גם מול ישמעאל שמצחק בצורה המקולקלת. על מנת ששרה אכן תבדיל בין צחוק לצחוק היה צורך במעמד המיוחד שבו היא צחקה במתן הבשורה על ידי המלאכים. הצורה שבה צחקה על אותם האנשים היה דומה לצחוק שאחר כך ראתה אצל ישמעאל. לשם כך באים דבריו של הקב"ה, לומר לה שתזכור את הצחוק הזה, והוא אשר יעזור לה בתפקידה החשוב לזהות את הצחוק הקלוקל של ישמעאל לעומת צחוקו הבריא של יצחק ולעשות את ההפרדה הכואבת כאשר הדבר נצרך.
על כן, לא חטאה שרה ומתבהר שפירושם של רש"י ואונקלוס נכונים כמו כפתור ופרח.




1 החזקוני על פסוק ט"ו מחדש - ותכחש שרה לאמר - מכאן שהנשים פסולות לעדות לפי שמכחשות מפני היראה.
2 "ויבא איש אלקים אל עלי ויאמר אליו כה אמר ה' הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים לבית פרעה", וברור שאין הכוונה שה' לא באמת נגלה.
3 לכאורה, שרה יכלה לתלות את שם בנה בכך שהקב"ה הוא שציוה לקרוא לו בשם זה (י"ז, י"ט) אך החליטה לתת נימוק משלה, ועל כך הקושיא.
4 על אף ששני הפסוקים של יצחק ושל ישמעאל דומים במבנה שלהם, ניתן לראות שהרקע שיש לפסוק של יצחק לעומת הרקע שיש לפסוק של ישמעאל משנה את תכנם. ניתן לראות עוד לגבי השינויים בפסוקים בשיעורו של מו"ר הרב יהושע ויצמן על פרשת השבוע בשנת תשס"ב (מופיע באתר).


-------------------------------------------------------------------------------------------