פרשת השבוע פרשת תולדות הרב מנשה וינרכ"ז בחשון ה'תשס"ה

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
ערך: יעקב קופל.



גלגולו של צחוק


ביקור חוזר

יצחק אבינו הוא ממשיכו של אברהם אביו, מה שמתבטא במספר תחומים. הרבה מהדברים שקרו לאברהם חלו גם על יצחק, ואחד הבולטים שבהם הוא סיפור ההתמודדות עם מנהג יושבי הארץ, כאשר הללו לקחו את נשותיהם של אלו שבאו לגור שם. אצל אברהם הסיפור הופיע פעמיים, אצל פרעה (פרק י"ב) ולאחר מכן אצל אבימלך (פרק כ') וכעת אצל יצחק (פרק כ"ו). כמו אצל אברהם, גם אצל יצחק מדובר באבימלך, אך ככל הנראה זהו אינו אותו אבימלך, אלא שזהו כינוי למנהיג המקומי בדומה ל"פרעה".

פרק כ"ו (א - י"א):

ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם וילך יצחק אל אבימלך מלך פלשתים גררה... וישב יצחק בגרר.
וישאלו אנשי המקום לאשתו ויאמר אחתי הוא כי ירא לאמר אשתי פן יהרגני אנשי המקום על רבקה כי טובת מראה הוא.
ויהי כי ארכו לו שם הימים וישקף אבימלך מלך פלשתים בעד החלון וירא והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו.
ויקרא אבימלך ליצחק ויאמר אך הנה אשתך הוא ואיך אמרת אחתי הוא ויאמר אליו יצחק כי אמרתי פן אמות עליה.
ויאמר אבימלך מה זאת עשית לנו כמעט שכב אחד העם את אשתך והבאת עלינו אשם.
ויצו אבימלך את כל העם לאמר הנגע באיש הזה ובאשתו מות יומת.

התמיהה הראשונה שמתעוררת מקריאת הפרשה הזו, היא לגבי בערותם של אנשי פלישתים. האם הם כבר הספיקו לשכוח את הסיפור שהיה עם אברהם כשהוא בא גם כן עם הטריק של "אחותי היא"?
באותה הצורה קשה גם על יצחק. מדוע הוא לא חשש שאנשי המקום למדו לקח מהפעם הקודמת וכעת הם לא יאמינו לו?
אחד הפסוקים הקשים להבנה הוא פסוק ח':

ויהי כי ארכו לו שם הימים וישקף אבימלך מלך פלשתים בעד החלון וירא והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו.

כיצד יצחק מצחק לעיני כל? קשה להאמין שיצחק נהג בחוסר צניעות שכזו.
בנוסף לכך, הפועל לצחק מזכיר לנו הרבה סיטואציות שליליות המופיעות אצל ישמעאל, העלילה על יוסף בבית פוטיפר, עם ישראל בחטא ועוד. כיצד מייחסים פעולה שלילית שכזו ליצחק? ואם אין הכוונה לדבר שלילי מדוע לנקוט בלשון שכזו?

מנהג אנשי גרר

נראה במבט ראשון, שיצחק אמר "אחותי היא" מפני שפחד מאנשי המקום.
אכן, עניין זה פשוט לנו מאחר ואנו מורגלים לחשוב שכל עניינם של אנשי פלשתים היה לקחת מהנשים המגיעות לעיר, ומכיוון שחלק מהנשים מגיעות נשואות עם בעליהן אזי ברור לנו שהם לא בוחלים באמצעים, הורגים את הבעל ולוקחים את האישה. לכן יצחק פחד ללכת במקום ההוא כאשר כולם יודעים שרבקה אשתו, מחשש שיהרגו אותו על מנת לקחת את אשתו.
אך למרבה הפלא, אמנם אנשי המקום לא הורגים אותו אך הם גם לא לוקחים את אשתו!
בפסוק ז' מופיע "וישאלו אנשי המקום לאשתו ויאמר אחותי היא...", אך בפסוק הבא לא נאמר שהם עשו בעקבות זאת דבר, אלא (ח) "ויהי כי ארכו לו שם הימים וישקף אבימלך...". אף אחד לא נגע באשתו של יצחק.
אם כן, כיצד ניתן לטעון שכוונת אנשי המקום היתה לקחת את אשתו אם הם לא עשו זאת?
על כן חוזרת השאלה, ממה פחד יצחק?

נעיין בשתי הפעמים שבהם אברהם התנסה בנסיון דומה. בפעם הראשונה ירד אברהם למצרים, וגם שם אנו פוגשים תגובה לא צפויה של אנשי המקום (י"ב, י"ד - ט"ו):

ויהי כבוא אברם מצרימה ויראו המצרים את האשה כי יפה הוא מאד.
ויראו אתה שרי פרעה ויהללו אתה אל פרעה ותקח האשה בית פרעה.

ניתן להסיק מהפסוקים שאנשי מצרים ראו ששרה אשה יפת מראה ולא עשו דבר. אפילו כאשר שרי פרעה ראו אותה, גם הם לא עשו לה דבר אלא סיפרו לפרעה.
אם כוונתם של אנשי המקום היתה רעה כפי שהבנו עד כה, מדוע לא ניסו לקחת את שרה?
כמו כן, בפעם השניה שאברהם הגיע אל גרר חוזרים על הסיפור בקיצור (כ', ב'):

ויאמר אברהם אל שרה אשתו אחתי הוא וישלח אבימלך מלך גרר ויקח את שרה.

לא נראה שאברהם פנה ברגע בואו לגרר למלך על מנת להודיע לו ששרה היא אחותו, אלא יותר מסתבר שאנשי המקום שאלו אותו כמו במקרה הקודם לטיבה של האישה שעמו, ותשובתו "אחותי היא" מופנית אל אנשי המקום.
אם כן, אנו רואים פעם נוספת שאנשי המקום מודעים לעובדה שהיא לא אשתו ואינם מנסים לקחת אותה.

על כל פנים, בשני המקומות הללו, אנשי המקום לא לקחו את שרה לעצמם, אך המלך עשה זאת. וננסה להסביר מעט מה היה עניינה של התופעה הזו.
אכן לא היה ליצחק חשש שאנשי המקום יקחו את אשתו, מפני שהם לא העלו זאת על דעתם. אך אין הדבר נובע מתוך צדקותם הרבה, אלא מפני שהיה חוק ידוע. כאשר אישה חדשה מגיעה לעיר, יש זכות למלך לקחת אותה ולעשות בה כרצונו. הזכות הזו היא בלעדית למלך, ומי שיפר חוק זה יענש. בתנאים כאלו ברור שאנשי המקום לא ירצו לקחת לעצמם את שרה מחשש לנחת זרועו של המלך. מצד שני, היתה עליהם החובה לדווח למלך שהגיעה אישה חדשה למקום ולהביא לו אותה, גם זאת מחשש לנחת זרועו של המלך.
תופעה דומה אנו מוצאים במסכת כתובות (ג:):

מאי סכנה? ...אמר רבה דאמרי בתולה הנשאת ביום הרביעי תיבעל להגמון תחלה.

הצורה שבה היתה בנויה החברה, שבה לשליט הראשי היה שלטון מוחלט על גופם של הכפופים לו, מופיעה גם בפרשת העריות. ניתן לראות את הפרשיה הזו כתיאור של ראש חמולה ששולט באופן מוחלט בכל הנמצאים באותה החמולה, לוקח מכל הבא ליד ומתנהג בהם כרצונו. על כן מסיימת התורה את פרשת העריות (ויקרא י"ח, ג'):

כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחקתיהם לא תלכו.

בדומה לכך פגשנו בדור המבול ש"בני האלהים" לקחו להם מבנות האדם, והכוונה בפשט הדברים לאותם שליטים שלקחו מכל מה שרצו ונהגו בהם כרצונם.
על כן, כאשר אישה חדשה מגיעה לעיר אין חשש שאנשי המקום יקחו אותה, אלא יש סדר. השליט הוא זה שלוקח אותה תחילה. אלא שעדיין החשש הראשוני של הבעל שיהרגו אותו קיים. על כן, מכך חשש יצחק בבואו לגרר. חששו היה מבוסס על כך שאם ידעו שרבקה אישתו, אותו יהרגו ואותה יקחו למלך.
לאחר שהבנו את פחדו של יצחק, נותר לנו להבין מדוע אנשי המקום התמהמהו כל כך?

מתקופתו של אברהם בגרר עד לבואו של יצחק לגרר עברו לפחות ארבעים שנה, שכן הוא נולד לאחר המקרה של אברהם והוא התחתן בגיל ארבעים, כך שבהנחה שהוא עשה את שבע הברכות בגרר זה סכום הזמן שעבר. אם הולכים על פי סדר הכתובים, דהיינו שיעקב ועשו נולדו כבר, יוצא שיצחק לפחות בן שישים.
על כל פנים, במשך הזמן הזה נראה שעברו סוחרים רבים אחרי אברהם, שכלפיהם הם התנהגו גם כן על פי מנהגם הקבוע. אם כן, קשה לומר שהם ידעו להזהר במקרה שמגיע פעם בארבעים שנה של אדם שמשקר להם לגבי אישתו, ואחר כך גורם להם להסתבך בעקבות כך.
כמו כן, לא בטוח שאנשי המקום ידעו מפרטי המקרה של אבימלך עם שרה. קשה להאמין שאבימלך יצא בחוצות העיר עם כרזה של "טעיתי". יותר מסתבר להניח שאנשי המקום ראו זאת מהצד כסיפור נורמלי. אישה שנלקחת אל המלך והוא מחבב אותה על כן הוא משלח אותה עם מתנות. את פרטי הסיפור של הטעות בהבנה ומה שהתגלגל מכך נראה שהסתירו מתושבי הממלכה. אלא שהיה מי שזכר את המקרה הזה.
אבימלך ככל הנראה ידע מהסיפור שארע לאחד מאבותיו, לאותו אבימלך שהסתבך עם אברהם. ומסתבר שכאשר יצחק הגיע לגרר, אנשי המקום דיווחו על כך מיידית למלך. אלא שהמלך היסס מפני שהסיפור של "אחותי היא" היה לו מוכר והוא נקט באמצעי זהירות. הוא השקיף מעבר לחלון על מנת לראות האם יצחק נוהג ברבקה כאשתו או כמו אחותו. על כן מגיע אליו אבימלך בטענה (י') "כמעט שכב אחד העם את אשתך". חז"ל1 מסבירים שאבימלך מתכוון לעצמו. כך נראה גם מפשט הפסוקים, אחרת הדו - שיח בין יצחק לאבימלך אינו מובן.

אבימלך ליצחק - אך הנה אשתך הוא ואיך אמרת אחתי הוא?
יצחק לאבימלך - כי אמרתי פן אמות עליה.
אבימלך ליצחק - מה זאת עשית לנו כמעט שכב אחד העם את אשתך והבאת עלינו אשם.

על פי ההסבר שהעלינו, משמעות הדו שיח הוא:

אבימלך ליצחק - מדוע שיקרת?
יצחק לאבימלך - כדי להציל את נפשי.
אבימלך ליצחק - זה לא עונה על השאלה, אז הצלת בכך את אנשי המקום אך הכשלת אותי!

על כן מובן מדוע יצחק לא ממשיך ומסביר את עצמו, שכן הטיעון שלו יכול להתקבל בעיני אבימלך כל עוד הוא רוצה להציל את נפשו כנגד מימוש רצון אנשי המקום, אך כשהצלת נפשו עומדת מול הכשלת המלך, זה כבר יותר מסובך.

שחוק לשם ה'

חשוב לציין שלא מופיע בפסוקים שיצחק ציחק את אשתו לעיני כל. ועל מנת להוכיח עניין זה, ניתן להשוות אותו לשני סיפורים דומים בתנ"ך.
בסיפור דוד ובת שבע גם כן מופיע שדוד השקיף על בת שבע (שמואל ב' י"א, ב'):

ויהי לעת הערב ויקם דוד מעל משכבו ויתהלך על גג בית המלך וירא אשה רחצת מעל הגג והאשה טובת מראה מאד.

גם כאן מתעוררת התמיהה, כיצד בת שבע רוחצת מעל הגג?
אלא יש לקרוא את הפסוק בהטעמה שונה. בדומה לפסוק (שמואל א' ג', ג'):

ונר אלקים טרם יכבה ושמואל שכב בהיכל ה' אשר שם ארון אלקים.

כוונת הפסוק היא לתאר את שמואל שוכב ונר ה' טרם יכבה בהיכל ה', ואין כאן המקום להסביר מדוע הפסוק שינה את התחביר הרגיל.
כך בסיפור עם בת שבע, "מעל הגג" מתייחס לדוד שמשקיף משם ולא לבת שבע שרוחצת. בת שבע אכן רחצה בחצר שלה, מקום מגודר וצנוע. אלא שישנו מקום בירושלים שהוא מורם מעל כל שאר האזור וזה בית המלך. מאחר ובית המלך היה הגבוה שבבתים, רק ממנו היה אפשרות לעלות על הגג לראות בתוך החצר.
לכן, מאחר והבעייתיות של "על הגג" היתה מצד דוד, מובן מדוע הדבר מוזכר בתוכחת נתן הנביא ובביצוע של העונש. נתן הנביא מזכיר זאת במשל כבשת הרש (שמואל ב' י"ב, י"א) "ושכב עם נשיך לעיני השמש הזאת", וכן בביצוע על ידי אבשלום (שמואל ב' ט"ז, כ"ב) "ויטו לאבשלום האהל על הגג ויבא אבשלום אל פלגשי אביו לעיני כל ישראל".
מאחר ועניין הגג הוא משרשי החטא של דוד, לכן הוא מוזכר פעמים רבות כל כך, אך אין כאן המקום להאריך.

כעת מובן מה היה הסיפור אצל יצחק. יצחק אכן ציחק את אשתו בצנעה, אלא שהמלך שמקומו היה גבוה הצליח להתאמץ ולראות את מעשיו בעד החלון. אך ברור שמעשיו של יצחק לא נעשו לעיני כל.
מקרה נוסף שמוזכר בתנ"ך הוא הסיפור של העלאת ארון ה' לירושלים על ידי דוד. דרך סיפור זה נבין מדוע נקט הכתוב דוקא לשון של "מצחק" אצל יצחק (שמואל ב' ו', ט"ו - כ"ג):

ודוד וכל בית ישראל מעלים את ארון ה' בתרועה ובקול שופר.
והיה ארון ה' בא עיר דוד ומיכל בת שאול נשקפה בעד החלון ותרא את המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' ותבז לו בלבה...
וישב דוד לברך את ביתו ותצא מיכל בת שאול לקראת דוד ותאמר מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו כהגלות נגלות אחד הרקים.
ויאמר דוד אל מיכל לפני ה' אשר בחר בי מאביך ומכל ביתו לצות אתי נגיד על עם ה' על ישראל ושחקתי לפני ה'.
ונקלתי עוד מזאת והייתי שפל בעיני ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה.
ולמיכל בת שאול לא היה לה ילד עד יום מותה.

בהרבה מקומות בתנ"ך מתחלפים האותיות של "ישחק" ו"יצחק". כגון בירמיה (ל"ג, כ"ו) "זרע אברהם ישחק ויעקב", עמוס (ז', ט') "וְנָשַׁמּוּ בָּמוֹת יִשְׂחָק" ועוד מספר מקומות.
בהשוואה למקרה של אבימלך, ניתן לראות שבשני המקרים מי שהשקיף בעד החלון לא הבין לנכון מה שהוא ראה.
מיכל ראתה זאת כמעשה צחוק, ודוד ניסה להסביר לה שזה היה "שחוק לפני ה'". כתוצאה מחוסר היכולת של מיכל להבין את העניין הזה היא מנושלת מהיכולת להוליד את יורש המלכות, כפי שמופיע בפסוק לאחר תשובת דוד, על אף שבתחילה היה נראה שהיא הכי מתאימה. היא האישה שהוא אהב ושהיתה נאמנה לו עד כה.

אם כן, צריך להסביר האם הצחוק המופיע אצל יצחק הוא חיובי או שלילי.
לפני שבועיים (מופיע באתר) הסברנו בשיחה לפרשת השבוע שישנם שני סוגי צחוק, חיובי - המופיע אצל אברהם ואף אצל שרה לעומת הצחוק השלילי - המופיע אצל ישמעאל וחתניו של לוט שסירבו להאמין ביכולת ה' להפוך את העיר.
הצחוק החיובי של יצחק עומד כנגד ליצני הדור (שטענו שמאבימלך נתעברה שרה) וכנגד פלשתים (בספרים מופיע שקליפתם היא הצחוק והליצנות).
דמותו של יצחק מורכבת ולא פשוטה. למתבונן מהצד נראה שהדמות הזו יותר מתאימה לעולם של צחוק. יצחק אוכל, שותה, חופר בארות ויודע להנות מהחיים. הוא יודע לברך לפי הממתקים שמביאים לו. הצחוק הזה לעומדים מהצד נובע כתוצאה מהרגשת קרבה לדמותו של יצחק. לעומת דמותו של יצחק, דמויותיהם של אברהם ויעקב נראים, גם לעומדים מהצד, כרחוקים.
אולם, הניתוח השטחי מהצד מוטעה. אדם שמוכן להשחט בעקידה זה לא אדם שמחפש אוכל, אלא אדם שמרומם את האוכל. אדם שאצלו כל הדברים הגשמיים מתקדשים. יצחק אבינו מסמל את מידת הגבורה, ודוקא מידה זו שאינה נראית קשורה לשמו "יצחק" היא שמאפשרת לו לעשות את הדברים היותר גשמיים בצורה היותר רוחנית.

יצחק אבינו הוא כנגד ארץ ישראל, כאשר יעקב כנגד תורת ישראל ואברהם כנגד עם ישראל. יצחק הוא היחידי מהאבות שאינו יורד מהארץ. כאשר הפסוקים מתארים שת שבח הארץ, אכן זה בא בהקשר של אוכל (דברים ח', ח'):

כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים עינת ותהמת יצאים בבקעה ובהר.
ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש.
ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם לא תחסר כל בה ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצב נחשת.
ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך על הארץ הטבה אשר נתן לך.

כאשר מבינים שהאוכל מהקב"ה, זה קידוש החומר. זוהי הנקודה העיקרית, ההתגברות על האוכל כמו מידתו של יצחק שהיא הגבורה. כך ניתן לרומם דברים אלו.
על כן, כאשר יצחק מצחק זה נעשה ברמה הכי רוחנית שיכול להיות. אולם לאבימלך הפלשתי זה נראה מצחיק. אין זה מעשה גנאי בעצם, תלוי על מי זה נאמר ובאיזה הקשר. לכן דווקא אבימלך הוא זה שראה במעשהו של יצחק דבר שלילי, כפי שמיכל ראתה ב"שחוק לפני ה'" של דוד בזיון.

איש יודע ציד איש שדה

בחירתו של יצחק בעשו כממשיכו נראית תמוהה, וכבר עמדנו על כך במקום אחר שכוונתו של יצחק היתה שיעקב ועשו ינהיגו ביחד את זרעו של יצחק. עשו יתן את הפן החומרי ואילו יעקב את הפן הרוחני. על כל פנים, הצד החיובי שיצחק ראה בעשו היה מפני שאותו צד היה גם בו עצמו.
על עשו נאמר (כ"ה, כ"ז) "ויהי עשו איש ידע ציד איש שדה", וכן אצל יצחק כתוב (כ"ד, ס"ג) "ויצא יצחק לשוח בשדה". חז"ל בפסחים (פח.) לומדים מהפסוק הזה ששדה זה המאפיין של יצחק (אצל אברהם הר ואצל יעקב בית). אם כך, יש כאן דמיון בין תכונתו של עשו לזו של יצחק, לגבי עניין השדה. האם יש גם תכונה אצל יצחק שמזכירה ציד?

כפי שאמרנו צחוק ושחוק הם מילים מתחלפות בתנ"ך, ונראה שניתן להבין מעט יותר את משמעות המילה ממזמור "ברכי נפשי" בתהילים (ק"ד, כ"ו) - "לויתן זה יצרת לשחק בו".
במבט ראשון ניתן לדמיין את הכתוב כמו ילד שמשחק עם ברווז-צעצוע נחמד באמבטיה. אך האמת שהמשחק פה הוא לא שעשוע אלא יש לו כוונה אחרת. לשם כך ננסה להבין יותר מהו הלויתן שמופיע במזמור הזה (איוב פרקים מ', מ"א). הלויתן מוזכר שם עם תיאורים נרחבים ומאיימים, המגלים לנו תמונה שונה לגמרי לגביו. אין מדובר כאן בדג תמים אלא חיה מאוד רצינית ומסוכנת שיש צורך להלחם בה.
(כ"ט) "התשחק בו כצפור ותקשרנו לנערותיך" - הקב"ה שואל את איוב האם הוא יכול "לשחק" עם הלויתן לבדו. וכוונתו היא לציד, כפי שמופיע גם בהמשך (ל"ב) "שים עליו כפך זכר מלחמה אל תוסף".
המשמעות של העניין היא שהקב"ה ברא רע בעולם וצריך להלחם בו. התפקיד החשוב של המלחמה ברע מוטלת על המלך הגדול. תכונת הגבורה הגדולה שמופיעה ביצחק מאפשרת לו להתחיל את העבודה, אך לשם כך צריך מלך. לעשו יש את התכונות המתאימות לעבודה שכזו. נמרוד היה איש ציד (י', ט') והוא היה גם המלך הראשון שמופיע בתורה, ואין זה מקרי. כאשר מתארים את עשו ואת נמרוד כ"איש ציד", אין הכוונה לציד ברווזים שכן מכך לא מגיעים להיות מלך, אלא הכוונה לציד אנשים. חז"ל אכן אומרים על עשו שהיה צד נשים מתחת יד בעליהן. אמנם זהו הפירוש בהקשר הזה, אך ההגדרה היסודית למילה "ציד" היא "מלחמה".
אצל יצחק תכונת הציד מתבטאת לא בציד חיות, אלא במלחמה ברע. ומסתבר שמשמעות השם יצחק היא לוחם. כאשר עשו נולד נאמר עליו (כ"ה, כ"ה) "אדמוני". מלבד עשו יש רק עוד אדמוני אחד בתנ"ך וזה דוד (שמואל א' ט"ז, י"ב). בעקבות ההקבלה הזו מגיעים דברי המדרש (בראשית רבה ס"ג, ח'):

"אדמוני" - אמר רבי אבא בר כהנא כאלו שופך דמים וכיון שראה שמואל את דוד אדמוני דכתיב (שמואל א' ט"ז, י"ב) "וישלח ויביאהו והוא אדמוני" נתיירא ואמר אף זה שופך דמים כעשו, אמר לו הקב"ה "עם יפה עינים". עשו מדעת עצמו הוא הורג אבל זה מדעת סנהדרין הוא הורג.

אצל דוד כמו אצל עשו היתה התכונה של לוחם, אלא שההבדל העקרוני היה שדוד היה אדמוני "עם יפה עיניים". כפי שמפרש המדרש, הוא התייעץ עם הסנהדרין. בדומה לכך, יצחק היה מוכן להשחט בעקידה ואילו עשו לא היה מוכן. על כל פנים, היה לעשו את העוצמה המלכותית כפי שמופיע ברשימה הארוכה של המלכים שיצאו ממנו, הרבה לפני שהיה מלך בישראל. לעשו היתה היכולת להקים מלכות, היה לו גדוד של ארבע מאות איש בדומה לדוד, אך הוא לא הלך בכיוון נכון עם התכונות שלו.
דוד היה "משחק לפני ה'" וגם יצא לפני העם במלחמות. מיכל רואה אותו מפזז ומכרכר וחושבת אותו לחייל שהשתכר ומתנהג בצורה מבזה. הסיבה לכך מפני שמיכל לא יודעת מהו צחוק אמיתי ובעצם מתברר שאין בה את אותה נקודה מלכותית שצריכה להיות באמה של מלכות.

הדיאלקטיקה שבשם יצחק, שמבטא מצד אחד את מידת הדין והמלחמה ברע ומצד אחר את השחוק והשמחה, מתבטא במזמור תהילים ידוע (קכ"ו, ב' - ג'):

אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה. הגדיל ה' לעשות עמנו היינו שמחים.

יהי רצון שנזכה שימלא שחוק פינו ולשוננו רינה וזה יהיה הצחוק האמיתי, במהרה בימינו אמן.




1 במדבר רבה פרשה ג' פסקה ו, וכן בפרשה י' פסקה ה'.



-------------------------------------------------------------------------------------------