על הסערה בעניין "סירוב פקודה" 2
לאחר שביררנו בשיחה הקודמת את הסיבה לפרוץ הסערה בעניין, יש לדון בעניין עצמו. ראשית, יש לברר את גדריה של מצות ישיבת ארץ ישראל – מהי המצוה ומי מחוייב בה.
מקור המצוה הוא בדברי הרמב"ן1, שהוא שקבע את חובת המצוה והגדיר את חלותה:
מצוה רביעית שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה. והוא אמרו להם: 'והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה והתנחלתם את הארץ'.
מי מחוייב במצוה זו? מתוך שהגדרת המצוה היא ירושת הארץ, שפירושה מלחמה לכיבוש הארץ2, הרי שהמצוה חלה על הכלל. יחיד איננו עושה מלחמה, אלא הכלל הוא שנלחם.
הגדרתה ההלכתית של ארץ ישראל היא ארץ שנכבשה ב"כיבוש רבים3" שהוא המחיל את המצוות התלויות בארץ וכדומה. יחיד איננו יכול לרשת את הארץ ולא לכבוש אותה.
מהו חלקו של היחיד במצוה? מוסיף הרמב"ן "חידוש":
ואומר אני כי המצוה שהחכמים מפליגין בה והיא דירת ארץ ישראל עד שאמרו שכל היוצא ממנה ודר בחוצה לארץ יהא בעיניך כעובד עבודה זרה, 'שנאמר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים', וזולת זה הפלגות גדולות שאמרו בה, הכל הוא ממצות עשה הזה שנצטוינו לרשת הארץ ולשבת בה. אם כן היא מצות עשה לדורות מתחייב כל יחיד ממנו ואפילו בזמן גלות כידוע בתלמוד במקומות הרבה.
הרמב"ן מחדש, שגם דירת ארץ ישראל של יחיד הוא חלק ממצות עשה זו. מה התחדש כאן על פני האמור בתחילת המצוה? ביארו האחרונים, שישיבתו של יחיד בארץ היא הכשר למצות הכלל, אך לא קיום המצוה עצמה4.
מתוך שישיבתם של יחידים רבים בארץ מאפשרת לכלל לכבוש את הארץ, הרי שגם ישיבתו של יחיד היא הכשרת המצוה, אך היחיד איננו מקיים את המצוה בשלמותה5.
למדנו, אם כן, שהכלל הוא המחוייב במצוה, וצורת קיום המצוה היא בכך שהכלל שולט בארץ, כפי שביארו האחרונים6.
אם כן, יחיד המשתתף במלחמה על הארץ וביישובה – הוא שליח של הכלל בקיום המצוה, והוא מקיים את רצון ה' בכך.
כיצד יש להתייחס למקרה הפוך, חלילה, שהכלל מחליט "לעזבה ביד זולתינו מן האומות"? האם ביטול המצוה חל על היחיד, או שזוהי בעיה של הכלל, אך לא של היחיד.
נראה, על פי הבנת המצוה, שחייל יחיד השותף לכך – אין במעשהו מעשה איסור, כחילול שבת, שכן לא הוא המחוייב במצוה, וממילא לא הוא המבטלה. הכלל הוא המבטל את המצוה, בהחליטו להסיר את שלטונו מן המקום.
על כן נראה שמיקוד הדיון במעשהו של אותו חייל7, יש בזה הסטה של הנושא, שהוא יחס הכלל למצוה.
מי הוא המבטל את מצוות ישיבת ארץ ישראל? נראה, שבדברי חז"ל במדרש יש אמירה נוקבת בעניין זה8:
אם תאמר אותם שנים ושבעים אלף שנהרגו בגבעת בנימין מפני מה נהרגו? היה להם לסנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס בן אלעזר עמהם שיקשרו חבלים של ברזל במתניהם ויגביהו בגדיהם למעלה מארכובותיהם ויחזרו בכל עיירותיהם של ישראל, יום אחד ללכיש, יום אחד לעגלון, יום אחד לחברון, יום אחד לבית אל, יום אחד לירושלים, וילמדו אותם דרך ארץ בשנה, בשתים, בשלש, בארבע, בחמש, עד שיתישבו ישראל בארצם, יתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה בעולם כולו שברא מסוף העולם ועד סופו, הם לא עשו כן אלא כיון שנכנסו ישראל לארצם, כל אחד ואחד רץ לכרמו ולזיתו ואומר שלום עלי נפשי שלא להרבות הטורח… וכשעשו בגבעת בנימין דרכים מכוערים ודברים שאינם ראויים, יצא הקב"ה להחריב את העולם כולו, ונפלו מהם שבעים ושנים אלף. ומי הרג אותם? סנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס עמהם.
"מי הרג אותם?" שואלים חז"ל, ותשובתם חריפה ומזעזעת: אנשי הסנהדרין. הם הרגו שבעים ושנים אלף איש מישראל.
אף שהסנהדרין לא היו כלל בשדה בקרב – עליהם מטילים חז"ל את האחריות לענין.
בלשוננו ובהשלכה לענייננו ניתן לומר: מי מבטל את מצוות ישיבת ארץ ישראל? אנשי התורה, שלא פעלו בקרב העם למנוע את ההידרדרות הרוחנית והמוסרית שהביאה למצב זה, בו עם ישראל מוכן לגרש יהודים מביתם ולמסרם לגרועים שבאויבינו.
מי שחושב ומאמין שרצון ה' הוא שנחזיק בכל חבלי הארץ – עליו מוטלת האחריות למצב בו עם ישראל לא מכיר את רצון ה' ולא מזדהה עימו.
הציבור התורני הוא האחראי לכך, ולא ראש הממשלה, הציבור, התקשורת ושאר הגורמים שאנו מאשימים בדרך כלל.
על כן, במקום למקד את הדיון בעניין האיסור או החובה לסרב לפקודה כזו, שלא תבוא, עלינו להתמקד בעיקר: בפקודה האלוקית המוטלת עלינו, להבין כי המלחמה על ארץ ישראל החלה זה מכבר, והנשק העיקרי הוא רוח העם. אנו מצווים לבוא לציבור ולחבר אותו אל המסורת, אל נצח ישראל, אל התורה ואל דרך ארץ בשנה, בשתים, בשלוש, בארבע, בחמש. אמנם היינו צריכים להתחיל בכך לפני שנים רבות, אך לעולם לא מאוחר, והתעוררות מלמטה תביא התעוררות אלוקית בעניין זה9.
לסיכום: מצוות ישיבת ארץ ישראל מוטלת על הכלל, וכאשר הכלל מחליט להסיר את שלטונו מחבל ארץ מסויים – אין היחיד מבצע בכך מעשה איסור, שכן האיסור כבר נעשה – בהחלטה לפנות את השלטון הישראלי מהמקום. עיקר הדיון צריך להתמקד באחריותנו למצבו ולדעותיו של הכלל.
עלינו להתגייס למלחמה על רוח העם, ולהבין שאם איננו עושים זאת – אנו מבטלים את המצוה, שכן בידינו למנוע את נסיגת הכלל מהמקום.
מצוות ישיבת ארץ ישראל צריכה לחזק בקרבנו את ערכי הכלל, ואת החשיבה והדיבור במושגים של כלל, ומתוך כך יחס ליחיד – כחלק מן הכלל.
1 הוספות לספר המצוות להרמב"ן, עשה ד'.
2 עי' בפירוש הרמב"ן לבמדבר כ"א, ל"ד ודברים ב', כ"ד, שירושה פירושה מלחמה לכיבוש הארץ.
3 עי' ברמב"ם הל' בית הבחירה פ"ו הט"ז.
4 עי' בשו"ת ישועות מלכו יו"ד סי' ס"ו.
5 אמנם, יש מעלה גדולה לישיבה בארץ, מצד קדושתה, אוירה המחכים וכדומה, אך אין זה נוגע לחלותה של המצוה.
6 עי' בדברי ר' צדוק (דברי סופרים, י"ד): "אין נקרא ישוב אלא ישיבה בשלווה", עיי"ש בדבריו, ובב"ח או"ח סי' תקס"א על דין "הרואה ערי ישראל בחורבנן… וקורע": "ופשוט הוא דהאי 'ערי יהודה בחורבנן' דקאמר היינו אפילו יש שם ישוב כל שיד האומות שולטת עליו – בחורבנן מקרי".
7 אמנם יש לדון בחייל הבודד ובנדרש ממנו, אך לא זהו עיקר הדיון, ובזה נדון בפעם הבאה, בעז"ה.
8 ילקוט שמעוני שופטים, רמז ס"ח.
9 עי' בזוה"ק ח"א ע"ז ע"ב – ע"ח ע"א לגבי הליכתו של אברהם לארץ ישראל, ובשיחה לפרשת "לך-לך" שנת ה'תשס"ב המופיעה באתר.