פרשת השבוע פרשת ויגש הרב יהושע ויצמןד' בטבת ה'תשס"ה

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: מנחם ויצמן.



האם הערבות טובה?


במדרש הראשון על הפרשה מובא1:

'ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה'. (משלי ו') 'בני אם ערבת לרעך וגו' נוקשת באמרי פיך וגו' עשה זאת וגו'', אמר ר' חנינא ברח מן שלש והדבק בשלש, ברח מן הפקדונות ומן המיאונים ומלעשות ערבות בין אדם לחבירו, הדבק בחליצה, ובהפרת נדרים, ובהבאת שלום שבין אדם לחבירו. אמר ר' ברכיה אמר ר' שמעון בר אבא לית שמיה פקדון אלא פוק דון. דבר אחר 'בני אם ערבת לרעך', זה יהודה - 'אנכי אערבנו', 'תקעת לזר כפיך' - 'מידי תבקשנו', 'נוקשת באמרי פיך' - 'אם לא הביאותיו אליך', 'עשה זאת בני והנצל', לך והדבק בעפר רגליו וקבל מלכותו ואדנותו, 'ויגש אליו יהודה'.

עיקרה של הדרשה הוא בנושא הערבות, בעקבות ערבותו של יהודה ליעקב להשיב את יוסף2:

וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם אֲנַחְנוּ גַם אַתָּה גַּם טַפֵּנוּ. אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים.

המדרש מביא שלושה דברים שיש לו לאדם לברוח מפניהם: הפקדונות - שלא יפקידו אצלו חפצים לשמירה, "דבייתיה כי בייתיה דמי"3 - שביתו של השומר הופך להיות כביתו של המפקיד, והוא רגיל להיות אצלו, ועלול לקחת את הפקדון ולתבוע את השומר. המיאונים - קטנה שמת אביה והשיאוה אמה ואחיה, הרי נישואין אלה תופסים מדרבנן בלבד, ויכולה בעודה קטנה לומר: "איני רוצה בו", ואינה צריכה גט כדי לצאת מקידושיו. ראוי להתרחק מכך, שכן עלולה הקטנה להתחרט בעת שתגדל, ועלול הדבר להביא לבעיות בקידושיה4. הערבות - שאל לו לאדם להיות ערב ולהתחייב לאדם אחר.
מנגד, יש שלושה דברים שיש לו לאדם לדבוק בהם: החליצה - כאשר מת אדם בלא בנים, צריכה אשתו חליצה מאחי בעלה כדי שתוכל להינשא (או שאחד מהם ייבם אותה). הפרת נדרים - כאשר אדם נודר נדר, והוא מתחרט על כך, יש להפר לו את הנדר, שלא יבוא לעבור על נדרו. הבאת שלום - לכאורה פשוט שיש לדבוק בכך.

ראשית, יש לעמוד על המבנה של שלושת הדברים שמביא המדרש לכל צד.
נראה, כי הדברים בנויים כנגד הזמן, המקום והאדם - עולם, שנה ונפש.
הפקדון - שייך לבחינת מקום, כדברי הגמרא, שביתו של השומר מופקר. מקום הפקדון הוא מקור הבעיה. אף החליצה, בקבוצה השניה, שייכת לבחינת מקום: "ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל"5. החליצה פועלת על ביתו של החולץ, שאין נחלתו נקראת על שם אחר.
המיאונים - קשורים למימד הזמן, שכן רק בעודה קטנה יכולה היא למאן. אף הפרת נדרים, בקבוצה השניה, קשורה בזמן, שכן בעל יכול להפר את נדרי אשתו "ביום שמעו"6, ומכאן מקור עניין הפרת נדרים.
הערבות - התחייבות האדם לחברו, ואף הבאת שלום - בין אדם לחברו - קשורים אל האדם. בשני עניינים אלה מדגיש המדרש: "בין אדם לחברו", ללמדנו כי זהו המישור אליו שייכים דברים אלה.
משמעות הדבר תובן לאור הבנת החידוש במדרש.

נראה, שאין במדרש רשימת דברים בעלמא, אלא דברים שיש בהם חידוש.
הדברים שיש להתרחק מהם אלו דברים שאנו היינו מביטים עליהם בצורה הפוכה, ורואים בהם קירוב וחיבור בין אנשים. הפקדון והערבות - הם עשיית טובה לחבר הזקוק לעזרה, וגורמים לחיבור בין אדם לחברו, ומדוע לא לעשות זאת? הרי התורה כתבה פרשה העוסקת בדיני פיקדון, ואם כן יש לכאורה לעסוק בכך7. אף המיאון - ראשיתו בהשאת הקטנה, דבר הנראה חיובי - דאגה לעתידה ולשלומה - וגורם לחיבור. המדרש מלמד אותנו, שבעומק ההתבוננות ובתנאים מסויימים, דווקא דברים אלה מולידים פירוד וריחוק, ועל כן יש להתרחק מהם. לא כל הנראה במבט ראשון כמקרב - הוא אכן כזה במבט מעמיק וארוך טווח.
ומנגד - החליצה נראית בפשט הכתובים כאפשרות של דיעבד. אף הפרת נדרים - איננה לכאורה הדרך המומלצת, אלא קיום הנדר ועמידה במוצא פיו של אדם. אף על פי כן ראו חכמים, כי יש זמנים בהם הדיעבד הופך לכתחילה, וראוי לדבוק בחליצה ובהפרת הנדרים. דברים אלה נראים במבט ראשון כמפרידים - בין היבמה ליבם, ובין האדם למוצא פיו, אך המדרש מלמד אותנו, כי מטרתם היא חיבור. לא תמיד היבום מוביל לחיבור אמיתי, ואף נדרים עלולים להביא לפירוד וריחוק בין אנשים8. על כן יש לעסוק בצד השני, והוא שיביא לחיבור אמיתי.
יוצא דופן, לכאורה, הוא הבאת שלום, שלא מובן מה חידוש יש בו. וכי היינו חושבים שאין לעסוק בהבאת שלום? וכי דבר זה מוביל לפירוד, ולו למראית עין?
נראה, (וכך עולה מדברי המפרשים במדרש), שהמדרש עוסק בסוג מיוחד של שלום, המכונה "שלום קדרה"9.
המים והאש - שני הפכים הם. שלום ביניהם בדרך של חיבור - מוביל לכיבוי האש ואידוי המים - ולא לתועלת ולפירות. כיצד ניתן לעשות ביניהם שלום? על ידי הקדרה. הקדרה מפרידה בין האש ובין המים, ובזה היא עושה שלום ביניהם - ניתן להשתמש באש לחימום המים, ומשניהם יוצא תבשיל ערב וטעים.
אף בהבאת שלום יש חידוש, שפעמים השלום בא כתוצאה מפירוד למראית עין. דוקא שימת הגבול בין האנשים - היא הנותנת אפשרות לחיבור ולקרבה ביניהם. חיבור מדומה ללא גבול - מוביל למחלוקת ולמריבה, ולא לשלום.

מתוך כך נבין את משמעות המבנה של המדרש, השייך לבחינת "עולם, שנה, נפש". המספר שלוש המופיע בשתי הקבוצות, וכן המבנה בו בנויים הדברים, מלמדים כי יש כאן דבר מהותי, ולא מקרי.
המדרש מלמדנו, כי יש דברים, שאף שנקבעו על פי תורה או על ידי חכמים, אין הכוונה שיש להשתמש בהם בפועל בכל זמן, בכל מקום ועל ידי כל אדם. דברים אלו ניתנו כדי שנוכל להשתמש בהם, אך אין הכרח בכך בכל מצב. התורה שבעל פה היא המגדירה את התנאים בהם פרשיה מסויימת צריכה להתקיים, ואת התנאים בהם היא מתקיימת רק בדיעבד או כלל לא.
הדגשת המדרש את המבנה של מקום, זמן ואדם מעמידה אותנו על כך שהתורה שבכתב, אף שכתובה באופן מוחלט, מתקיימת על פי תנאים מסויימים, ולא בכל מקום, בכל זמן ובכל אדם שייכים כל הדינים בצורה מלאה. התורה שבעל פה היא המגדירה את דרך הקיום בפועל של כל פרשה ופרשה.

מתוך הבנה זו יש להבין את המשך המדרש, הדורש את ערבותו של יהודה.
אמנם המדרש מדריך אותנו להתרחק מערבות, אך כפי שראינו, אין זו הדרכה מוחלטת, אלא תלויה במצב. אצל יהודה - הערבות היא זו שפעלה את התיקון, והביאה לוידויו של יוסף10. רק כאשר ראה יוסף את מחוייבותו של יהודה לאחיו - הסכים להתגלות בפני האחים.
נמצא, שהפסוק שמביא המדרש המלמד על הבעייתיות שבערבות, "בְּנִי אִם עָרַבְתָּ לְרֵעֶךָ תָּקַעְתָּ לַזָּר כַּפֶּיךָ", הוא הפסוק שבו רמוז עניינו של יהודה, שבו הערבות היתה הדבר הטוב, שפעל תיקון ותועלת רבה.




1 בראשית רבה פרשה צ"ג, א'. בשנה זו נשתדל לעסוק בכל שבוע במדרש הראשון על הפרשה.
2 בראשית מ"ג, ח'-ט'.
3 יבמות ק"ט ע"ב, שם מובא המדרש.
4 עי' בגמרא ביבמות שם.
5 דברים כ"ה, י'.
6 במדבר ל', ו', ועוד באותו פרק.
7 יש להעיר, שהמדרש מעמיד אותנו על משמעות היות התורה שבעל פה כתובה. אין ספק, כי דברים אלה נאמרו לשעתם, ולא כהדרכה גורפת ומוחלטת. האם לעולם אין לשמור על כליו של אדם אחר? האם לעולם אין להיות ערב? והרי התורה עסקה בכך?! אף בכיוון ההפוך - התורה כתבה פרשת יבום ופרשת נדרים, ויש להם מקום ותועלת, ולא רק בחליצה ובהפרת נדרים.
המדרש מתייחס לתקופה מסויימת ולתנאים מסויימים, שבהם הפרשיות שבתורה מקבלות משמעות מסויימת. הפקדון מוביל לבעיות ועל כן יש להימנע ממנו, והפרת נדרים, שמובאת בתורה כדיעבד - הופכת למעשה של לכתחילה. אין לקחת את המדרש כפשוטו לכל מצב ולכל תקופה, אלא לעמוד על משמעותו העקרונית. אף שהמדרש נכתב לדורות, הרי שבמקורו נאמר לשעתו, ויש להתייחס לכך בעת לימוד המדרש.
8 פרשת נדרים נאמרה בתורה בעיקר על נדרי אשה, והפרתם על ידי בעלה. במקרה כזה מובן, שהנדר עלול לגרום לבעיות בשלום בית, והפרתו - היא הגורמת חיבור וקירוב בין האיש לאשתו.
9 ברכות נ"ו ע"ב.
10 עי' בעניין זה בשיחה לפרשת ויגש התשס"א, המופיעה באתר.



-------------------------------------------------------------------------------------------