עם אויבים עושים מלחמה
בתחילת הפרשה דורשים חכמים1:
'ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה', הדא הוא דכתיב (משלי כ"ז): 'כובד אבן ונטל החול וכעס אויל כבד משניהם'… דבר אחר 'כובד אבן', אמר הקב"ה כבדתי את ישראל בעולם שנקראו אבן, כמה דתימא (בראשית מ"ט) 'משם רועה אבן ישראל', 'ונטל החול' אלו ישראל שנמשלו לחול, שנאמר (הושע ב') 'והיה מספר בני ישראל כחול הים', שנטלתי אותם בעולם ואמרתי (זכריה ב') 'כל הנוגע בהם כנוגע בבבת עינו'. ר' יהושע אומר תקון סופרים הוא, 'עיני' כתיב. ועמדו והכעיסו לפני ובקשתי לכלותן ולהשליכן מעל פני, ואמרתי בשביל פרעה הרשע, שלא יאמר לא היה יכול להצילן ועמד עליהן והרגן, הוי 'וכעס אויל כבד משניהם', הוי 'כי אני הכבדתי את לבו'.
נעסוק בעיקר בחלקה השני של הדרשה, הנוגע לפרשת השבוע.
המדרש מעמיד את זכות אבות, "אבן ישראל", ואת מעלתם של ישראל, כנגד דבריו של פרעה הרשע, ודבריו של פרעה "כבדים" ונחשבים יותר, ובגללם ה' לא מכלה את ישראל. מה שלא עשתה זכות אבות – עשה פרעה בדבריו.
אנו למדים מכאן, שה' מתייחס לעם ישראל לא רק על פי מעשיו שלו ועניינו העצמי. גם למעשיהם ותגובותיהם של אומות העולם יש תפקיד. דוגמא לכך ניתן לראות בדברי חז"ל2:
דבר אחר 'כי קרוב הוא', בקרוב ירשו כנעניים את הארץ, שנאמר: 'ודור רביעי ישובו הנה'.
ישראל יוצאים ממצרים והולכים לארץ ישאל, אך ה' לא מוליך אותם בדרך הקצרה, כי הכנענים טרם מלאו את סאת עוונותיהם.
מעשיהם של ישראל אינם מנותקים מהתייחסות לאומות העולם. כיבוש ארץ ישראל הוא גם אחת הדרכים להלחם ביושבי הארץ הרשעים, וכל עוד לא הגיע הזמן לכתותם – לא באים ישראל לכבוש את הארץ.
דברים אלה נכונים בעיקר כאשר עם ישראל בא במגע עם אומות העולם כגון בכיבוש הארץ, שאז יש להתייחס למעשי האומות ותגובותיהם.
במקום אחר ביארנו3 את שיטת הרמב"ם, שאין מלחמה לכיבוש הארץ, אלא רק מלחמה נגד רשעי הארץ. אין מצוה לכבוש את ארץ ישראל, לדעת הרמב"ם, אם אין זה מלווה במלחמה נגד הרשעות של הגויים.
דבר זה רואים חכמים בתחילת הפרשה. הפסוק הראשון אומר4:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּו.
משה מצטוה לבוא את פרעה, ולא נאמר לו מה לעשות כאשר הוא בא אליו. במקום אחר עמדנו על כך5, שפרשה זו מדגישה את הטיפול בפרעה וברשעותו כחלק מיציאת מצרים. חז"ל, בהקשבתם הפנימית לפסוק, מבינים שאין די בכך שעם ישראל יהיה בסדר ויהיה זכאי לצאת ממצרים. היציאה ממצרים כוללת את ההתייחסות לפרעה ואת הענשתו על רשעתו.
מעשיהם של ישראל מתחשבים באומות בשני הכיוונים – ישראל ממתינים מלהיכנס לארץ כל עוד לא נתמלאה סאת הגויים, אך ישראל גם אינם נידונים לכליה, שמא יאמר פרעה "שלא יכול היה להצילן".
נראה, שדברים אלה מקבלים משנה משמעות בימינו אלה. כיבוש הארץ כשלעצמו אינו יכול להיעשות מצד ערכו הגדול, אילולא הוא כולל את המלחמה בטרור הערבי, המצדיקה את המלחמה. אילו היו הערבים יושבים בשלום ובשלוה – לא היינו לוקחים מידם את ארצם, אף אם זו האמת האובייקטיבית האלוקית.
אין זה מקרה שאויבינו בארץ ישראל הם גם אויבי הטוב והצדק, האמת והיושר. המלחמה נגדם צודקת היא מצד עצמה, גם אם היו יושבים במקום אחר. זכות נתן לנו הקב"ה, להיות מאלה הנלחמים ברשעות הטרור. ארץ ישראל היא פועל יוצא ממלחמה זו.
לצערנו, עם ישראל נכשל בתפקיד חשוב זה ונכנע לטרור.
עיקר הבעיה בתכנית ההתנתקות היא היותה "חד צדדית", ובכך היא מהוה כניעה לטרור. לעם ישראל יש תפקיד במלחמה בטרור, ואיננו יכולים לברוח מכך.
אף אם תכנית זו תוביל לכך שעם ישראל יחיה את חייו בשקט (וודאי שאין זה כך), יש בכך בעיה של נסיגה ממלחמה ברע העולמי, דבר המוטל על ישראל, ובמיוחד כשהדבר קורה בארצנו. איננו יכולים להתעלם ממעשיהם של הגויים ולפעול כאילו אנו לבד בעולם. מעשיהם של האומות קשורים אלינו ונוגעים אלינו, ועלינו להתייחס לכך ולפעול בהתאם.
1 שמות רבה פרשה י"ג, א'. בשנה זו נשתדל לעסוק בכל שבוע במדרש הראשון על הפרשה.
2 מכילתא בשלח, הקדמה.
3 עי' ב"משוש הארץ" עמ' קל"ג.
4 שמות י', א'.
5 ראה בשיחה לפרשה זו, שנת ה'תשס"ג.