צא מהלחץ 1
הגמרא בנדרים1 דנה בגנותה של מדת הכעס:
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו, שנאמר: 'והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך', ואין רעה אלא גיהנם, שנאמר: 'כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה', ולא עוד אלא שהתחתוניות שולטות בו, שנאמר: 'ונתן ה' לך שם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש' – איזהו דבר שמכלה את העינים ומדאיב את הנפש, הוי אומר אלו התחתוניות. עולא במיסקיה לארעא דישראל איתלוו ליה תרין בני חוזאי בהדיה, קם חד שחטיה לחבריה. אמר ליה לעולא: יאות עבדי, אמר ליה: אין, ופרע ליה בית השחיטה. כי אתא לקמיה דרבי יוחנן אמר ליה: דלמא חס ושלום אחזיקי ידי עוברי עבירה, אמר ליה: נפשך הצלת. קא תמה רבי יוחנן, מכדי כתיב: 'ונתן ה' לך שם לב רגז', בבבל כתיב, אמר ליה: ההוא שעתא לא עברינן ירדנא.
תרגום: עולא, בעלייתו לארץ ישראל, התלוו לו שני בני מחוזא. קם אחד, שחט את חברו. אמר לו לעולא: יפה עשיתי? אמר לו (עולא): כן. ופרע עולא את בית השחטיה של הנרצח. כשבא (עולא) לפני ר' יוחנן, אמר לו: שמא חס ושלום החזקתי ידי עוברי עבירה? אמר לו: נפשך הצלת. תמה ר' יוחנן: הרי כתוב: "ונתן לך שם לב רגז" – בבבל כתוב. אמר לו באותה שעה לא עברנו את הירדן.
בגמרא חוזר הביטוי "שולטין בו" ביחס לכועס: "כל מיני גיהנום שולטים בו", "תחתוניות (טחורים) שולטות בו"
עניינו של הכעס הוא איבוד שליטה. הכועס אינו שולט בעצמו, אלא דברים אחרים שולטים בו, כמיני גיהנם ופגעים רעים2.
נראה, שבדברי הגמרא טמונה אמירה עמוקה בעניין הכעס. הכעס, שתוצאתו היא איבוד שליטה, נובע מאיבוד שליטה של האדם על עצמו, מכך שדברים אחרים "שולטים בו". אדם שאיננו בן חורין ואיננו שולט בעצמו – הרי הוא כועס. חירות אמיתית היא חירות גם ממידות מגונות שהאדם משועבד להם. התהליך שראשיתו בכך שהאדם נשלט על ידי כוחות אחרים – כמידות מגונות – ממשיך באיבוד שליטה של האדם, המתבטא בכעס.
על האדם להיות בן חורין, חופשי ומשוחרר – להיות הוא עצמו. לשם כך, עליו להשתחרר מן השעבוד לכל דבר שהוא זר לו, ולהיות בשליטה מלאה שלו על עצמו. הדברים הזרים כוללים גם את המידות הרעות, שאינן האדם עצמו אלא הן חיצוניות לו, ושעבוד של האדם אליהם מוביל ללחצים, לכעסים ולבעיות. חוסר שלטון של האדם על עצמו מוביל לאיבוד שליטה המתבטא בכעס.
השחרור המלא מוביל לשמחה, לשליטה ולחיים טובים ובריאים.
בהקשר לכך נרחיב בשתי נקודות.
א. בביאור הגמרא. ר' יוחנן תמה, הכיצד יקום אדם ויהרוג את רעהו בארץ ישראל ?!
ואנו, לצערנו, תמהים על התמיהה, והרי אנו עדים למעשי רצח רבים הנעשים, בעוונותינו, בארץ ישראל. אף תאונות הדרכים, הגובות מחיר דמים כבד, נובעות מן "הגורם האנושי" – הרגזנות והכעס של הנהגים. הכיצד יש להבין את דברי הפסוק: "ונתן ה' לך שם לב רגז" – בבבל כתיב3?!
נראה, שהשפעתה של ארץ ישראל על הכעס איננה עניין סגולי גרידא, וננסה להבין את מקור הדברים.
בארץ ישראל יש סגולה מיוחדת לעצמאות. כך כותב הרמב"ן4:
…אבל סוד הדבר בכתוב שאמר (דברים ל"ב, ח', ט'): 'בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים וגו' כי חלק ה' עמו וגו". והענין כי השם הנכבד ברא הכל, ושם כח התחתונים בעליונים, ונתן על כל עם ועם בארצותם לגוייהם כוכב ומזל ידוע כאשר נודע באצטגנינות. וזהו שנאמר (דברים ד', י"ט): 'אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים', כי חלק לכולם מזלות בשמים, וגבוהים עליהם מלאכי עליון נתנם להיותם שרים עליהם, כענין שכתוב (דניאל י', י"ג): 'ושר מלכות פרס עומד לנגדי', וכתיב (שם פסוק כ'): 'והנה שר יון בא', ונקראים מלכים, כדכתיב (שם פסוק י"ג): 'ואני נותרתי שם אצל מלכי פרס'.
והנה השם הנכבד הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים לכל העולם, אבל ארץ ישראל אמצעות הישוב היא נחלת ה' מיוחדת לשמו, לא נתן עליה מן המלאכים קצין שוטר ומושל בהנחילו אותה לעמו המיחד שמו זרע אוהביו, וזהו שאמר (שמות י"ט, ה'): 'והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ', וכתיב (ירמיה י"א, ד'): 'והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים', לא שתהיו אתם אל אלהים אחרים כלל. והנה קידש העם היושב בארצו בקדושת העריות וברובי המצות להיותם לשמו, ולכך אמר (להלן כ', כ"ב): 'ושמרתם את כל חוקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם ולא תקיא אתכם הארץ', וכתיב (שם פסוק כ"ד): 'ואמר לכם אתם תירשו את אדמתם ואני אתננה לכם לרשת אותה אני ה' אלהיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים', יאמר כי הבדיל אותנו מכל העמים אשר נתן עליהם שרים ואלהים אחרים, בתתו לנו את הארץ שיהיה הוא יתברך לנו לאלהים ונהיה מיוחדים לשמו.
בחוץ לארץ לא יכול עם ישראל להיות עצמאי, להיות כפי שהוא באמת, שכן ארצות נכר נשלטות על ידי שרים – שרי האומות – ועם ישראל נמצא תחת שלטון זר שלטון רוחני הזר למהותו הפנימית. בארץ ישראל, נחלת ה', יכול עם ישראל לממש את עצמאותו. כאן השלטון הוא השלטון של ה', ואין עלינו עול זרים, וזהו המקום המתאים לפיתוח החופש והעצמאות.
זהו עומקם של דברי הגמרא. בארץ ישראל יכול אדם לחשוף את מהותו הפנימית, להשתחרר משעבודו למידותיו המגונות, ולהיות רגוע ושלו. לב רגז – שייך לבבל, שם האדם איננו שולט על עצמו, שם נמצאת האומה תחת שלטון שרי האומות. אולם, סגולת המקום המובילה לחופש ולעצמאות תלויה במעשים – המגשימים חופש זה.
לצערנו, עם ישראל חי לא על פי מהותו הפנימית – מבחינת קיום התורה והמצוות, מבחינת התרבות ואף מן הבחינה המדינית – אנו כפופים לאומות העולם ולמחשבותיהם.
על כן אין סגולתה של הארץ באה לידי ביטוי. יש בארץ תכונות רבות, אך ניתן בבחירה חופשית לקלקל ולהרוס תכונות אלה, ולא להשתמש בהן. כך מתייחס עם ישראל לסגולת העצמאות, שנועדה לחשוף את מהותנו הפנימית – ומשתמשים בה לדברים חיצוניים בלבד.
עם ישראל החליט שהוא איננו רוצה להיות תחת שליטת הקב"ה, כפי שהכריז הקונגרס הציוני הראשון: "הציונות דבר אין לה עם הדת"5, והתוצאה היא "לב רגז". הכוחות הגדולים של עם ישראל אינם הולכים לכיוון הנכון, ולכן הם מתפרצים במקומות לא ראויים, בכעס וברוגז.
ארץ ישראל היא המקום הטוב ביותר לעבודת המידות – לשחרור משעבודן, אך לשם כך דרושה עבודה, ומי שאיננו עובד – נשאר משועבד ורוגז גם בארץ ישראל.
ב. עניין נוסף שיש להעמיק בו, הוא בשאלה: מהו הדבר המרכזי השולט של האדם?
נראה, כי אחד הכוחות החזקים ביותר השולטים על האדם הוא הלחץ החברתי, ובהגדרה נוספת: הפחד מכישלון.
הפחד מכישלון הוא, פעמים רבות, פחד חברתי: מה יאמרו ומה יחשבו עלי, באיזה מעמד אהיה וכדומה. מחשבות כאלה, התלויות בחברה, יוצרות את הפחד.
האדם מול עצמו ומול אלוקים איננו מפחד. מכיר הוא את עצמו ואת מחשבותיו, יודע את מניעיו, את כישרונותיו ואת חולשותיו, ויודע כיצד להתייחס למעשיו בדרך הנכונה. אולם, חבריו וסביבתו, שאינם קוראים את מחשבותיו ואת עולמו הפנימי, עלולים לשפוט אותו ולפרש את מעשיו לשלילה, וזה גורם לאדם לפחד.
כיצד מתמודדים עם הפחד מכישלון?
משפט קצר יסייע בידינו:
כשם שהצפיה לישועה גדולה מהישועה, כך הפחד מכישלון גדול מהכישלון.
מדוע הצפיה לישועה גדולה מן הישועה? מפני שכל דבר היורד ומתגשם בעולם הזה, ומתפרט לפרוטות ולרגעים – הרי הוא קטן.
במשך שנות הגלות צפה וציפה עם ישראל לישועה, ובדמיונו היתה הישועה גדולה ועצומה – עם ישראל יושב בארצו, שלטון יהודי בארץ וכו' – האם יש דבר גדול מזה? כשדמיונות אלה מתגשמים באנשים בשר ודם, בממשלה כזו ואחרת – זה נראה קטן מאד.
"כי רצו עבדיך את אבניה"6, כך חלם עם ישראל בשנות הגלות, אך כשאבנים אלה נזרקות אל המכונית בידי ערבים – זה כואב…
כשצופים – אין משמעות לזמן. שנים רבות נסקרות בסקירה אחת, והדבר נראה גדול ויפה. בפועל – חיים כל רגע, והוא קטן ומצומצם, שלא כמו בדמיון, ועל כן הצפיה גדולה מן הישועה עצמה.
גם בענין הפחד הדברים פועלים בצורה דומה.
כשאדם מדמיין לעצמו מה יקרה כשיכשל, הוא רואה בבת אחת את כל האנשים שידברו עליו, יחשבו עליו וכו' – זה נראה נורא ואיום, אך כשפורטים לפרוטות – כל דבר לעצמו ובשעתו נראה קטן ובר התמודדות.
המפחד יכול לכתוב לעצמו את חששותיו, ובדרך זו להופכם מדבר גדול ומאיים לדברים קטנים שניתן להתמודד איתם. את כל החששות בבת אחת קשה להכיל, אך כשבוחנים כל חשש לעצמו – הוא קטן ומצומצם.
זו אחת הדרכים בהן אדם שולט בעצמו, ולא נותן לכוחות זרים וחיצוניים ולשלוט בו, דבר המוביל בסופו של דבר לאיבוד שליטה ולכעס, הגורם ולכך ש"כל מיני גיהנם שולטים בו".
בדרך ההתמודדות היא בהבאת הדברים לשליטת האדם, ובכך שאיננו נותן לכוחות אחרים לשלוט.
1 כ"ב ע"א.
2 הקשר בין כעס, הקשור למתח ולחרדה, ובין מחלות כטחורים וכדומה ידוע גם בקרב אנשי המקצוע. קשר זה מלמד שיש קשר פשוט וגופני, בין מידות רעות לבעיות גופניות. הכעס, מידה שהיא רוחנית בעיקרה, ומלמדת על בעיה אמונית (כדברי הגמרא בשבת ק"ה ע"ב: "והמשבר כליו בחמתו… יהא בעיניך כעובד עבודה זרה") משפיעה על הצד הגופני התחתון ביותר, ומובילה ל"תחתוניות".
3 עי' עינים למשפט שהרגיש בכך, ומבאר שהגמרא עוסקת ברצח ללא סיבה, "לב רגז שכזה לא יתכן באוירא דארץ ישראל". אולם, לצערנו, אף תירוץ זה איננו עומד במבחן המציאות הקשה בה אנו מצויים בארץ ישראל.
4 על התורה, ויקרא י"ח, כ"ה.
5 ועי' בענין זה בדברי הרב קוק זצ"ל, אגרות ראי"ה ב' אג' תצ"ז.
6 תהילים ק"ב, ט"ו.