צא מהלחץ 2
בהמשך לשיחה הקודמת שעסקה בכעס ובמשמעותו, נמשיך לדון במשברים העוברים על האדם ובדרך ההתמודדות עימם.
בספר התניא1 עוסק אדמו"ר הזקן באדם השרוי בצער מסיבות שונות והדברים הבאים מבוססים על הנאמר שם.
כאשר אדם שרוי בצער, כשיש דבר שמלחיץ אותו, כשהוא עובר משבר שמעיק עליו – הרי שיש לו הזדמנות לקיים את דברי חז"ל2:
אמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר (תהלים ד'): 'רגזו ואל תחטאו'…
פירוש הדבר, בהקשר זה: לכוון את הצער הנובע מ"מילי דעלמא", מעניינים של העולם הזה, לצער על "מילי דשמיא" – לחשבון נפש, למחשבה על דרכו של האדם, מעשיו ומידותיו.
אמנם, לעבור מצער לשמחה בהחלטה של רגע אחד זהו דבר קשה ביותר, אך הדרך שמתווה אדמו"ר הזקן איננה להפוך את הצער לשמחה, אלא להפוך את הצער הסתמי – לצער שיש בו קידום ותיקון. להפנות את כוחות הנפש מ"מילי דעלמא" ל"מילי דשמיא".
נראה שיסוד הענין הוא, שגם צער ומשבר מענייני העולם – קשור בעומקו למדרגתו הרוחנית של האדם. משום כך ניתן לכוון את הצער לכיוון זה, שכן "מילי דשמיא" אינה מנותקים מצערו אלא קשורים אליו, ועל כן עליו לעסוק בענין זה.
על המצטער להיות מ"מארי דחושבנא"3, הם האנשים המחשבים חשבונו של עולם4 – במה דרכו טובה ובמה אינה טובה, אלו דברים זוקקים תיקון וכדומה.
בצורה כזו הופך הצער לשמחה. ראשית, משום שהוא עוסק במילי דשמיא, בעניינים הנוגעים למהות חייו. ועוד, העוסק בחשבון נפשו מוליד תיקון, והתיקון אפילו בדבר קטן – מוביל לשמחה. אדם שמתקן את דרכיו ומעשיו הופך לאדם שמח.
אדמו"ר הזקן איננו פונה לאדם עצוב ואומר לו: שְׂמַח! תרקוד, תשיר ותהיה שמח. אין זו דרך התיקון שהוא מציע למצב. התיקון הוא בהתמודדות פנימית, על ידי הפניית העצב לחשבון נפש – המוליד סיפוק ושמחה.
תוספת ביאור והרחבה. מה מביא אדם למשבר ולצער? יסוד הדברים הוא, שאין האדם מאמין בעצמו. האמונה בעצמו קשורה לעניינה של האמונה באופן כללי.
האמונה – הקשר הפנימי של האדם עם הקב"ה, איננה דבר פילוסופי. האמונה נותנת לאדם ולעולם כיוון נכון בו עליהם לצעוד. אמונה בה' כוללת אמונה בכך שהעולם הוא טוב ושהתקדמותו היא לטוב. האמונה נותנת לאדם אופטימיות ותקווה.
אמונה זו, במקורו הטוב של העולם, ובכך שהעולם הוא "טוב מאד"5 ועל כן גם האדם טוב מאד6, אמונה כזו מובילה את האדם לאמונה בעצמו. הרי האדם הוא יציר כפיו של הקב"ה, מקור הטוב, ועל כן יש לו מטרה ותכלית בחייו, ומה שמוטל על אדם הוא להיות שלם עם עצמו בכך שעושה את המוטל עליו – וזהו מקור השמחה.
כשהאדם איננו שלם עם עצמו – זהו מקור כל המשברים. אף אם אין האדם מודע לכך, הרי שמשברים נובעים מחוסר אמונה של האדם בעצמו.
אף חכמי הנפש של העולם המודרני מסכימים כי האדם צריך להיות מרוצה מעצמו ולאהוב את עצמו, ותחושה זו נותנת בריאות, סיפוק ושמחת חיים.
דוגמא להבנה זו ניתן לראות בספר "פלא יועץ", המביא דברי מוסר על פי סדר א'-ב'. הערך הראשון – "אהבה", פותח באהבת הקב"ה, והמשכו:
ויש הרבה מיני אהבות שמוטלות על האדם, וכולן נמשכות מאהבת הבורא. זה יצא ראשונה, ואחריה אהבת עצמו, כי טבע הוא באנוש שהטביע בו הבורא שיהא אוהב את עצמו ואדם קרוב אצל עצמו ואוהב את עצמו יותר מכל העולם ומכל דבר שבעולם, כי כל אשר לאיש יתן בעד נפשו…
אהבת עצמו היא המקור למושג "אהבה" בכללו, והיא מתפשטת לאהבת אשתו, בניו ובנותיו, חבריו וכדומה. אדם שחי מתוך אהבה אוהב את סביבתו, ואהבתו מתפשטת במעגלים נרחבים.
מובן, שאין המדובר על הונאה עצמית, על אהבה תוך הסתרת הבעיות והמגרעות. צריך האדם שאהבתו את עצמו תהיה מוצדקת, ואין זה כה קשה – אדם שאינו נותן לכוחות חיצוניים לשלוט עליו וחי את חייו על פי אמונתו – אין שמחה גדולה מזו של האדם בעצמו.
תחושה זו היא הבסיס לאמונה בה' ולאהבת ה', שכן יש קשר הדוק בין יחסו של האדם לעצמו ולסביבתו, ובין אמונתו.
הכופר בטובתו של חברו – סופו לכפור בטובתו של הקב"ה7. מדוע? משום שאמונה בה' אינה מסתיימת בהשגות פילוסופיות עמוקות, אלא נוגעת לנפשו של האדם ולחייו. אדם שעינו טובה בחברו ואין הוא כופר ומתכחש לו – סופו שיבין שהעולם כולו צועד לטוב, שיש תהליך ומגמה לעולם שכולם שואפים אליה וצועדים לקראתה – ויגיע לאמונה בה', הממלאת את נפשו ומשמחת את לבו. אולם מי שאינו חי בשלום עם עצמו ועם סביבתו, חייו מלווים בחיכוך עם הסביבה ובעוינות כלפיה. מתוך כך הוא עלול ליפול במשברים, בחוסר אמונה בעצמו, דבר הגורם לו לחששות – מן העתיד, מן הפרנסה וכדו'.
שורשם של דברים הוא באמונה של האדם – בה' הטוב, ומתוך כך בעצמו ובתפקידו.
על כן מובנים דברי אדמו"ר הזקן, שכשמרגיש האדם משבר וצער בעצמו – יכוון את זה למילי דשמיא. צריך האדם למצוא את המקום שבו הוא איננו שלם – בינו ובין הקב"ה, ומתוך כך בינו ובין חבריו – במידות, במעשים וכדו', וכך יתמודד עם המשבר, שכן בשורש מתאחדים הדברים ועל כן ניתן להפנות משבר אישי ל"מילי דשמיא" – לבירורים עמוקים של האדם עם עצמו.
נראה, שעצם העובדה שאדם מברר את עולמו גורמת לו שמחה, ודבר זה יתבאר במשל.
אדם מצטער על חורבן הבית, והדבר כואב לו עד כדי בכי. אדם זה יוצא מאמירת קינות בתשעה באב כשהוא מלא סיפוק – אני במדרגה כזו, שאני בוכה ומוריד דמעות על חורבן הבית. הצער והבכי אינם פוגמים כלל בשמחתו על מדרגתו ועולמו הרוחני, אדרבה, הם גורמים לאדם שמחה על כך.
כאשר אדם עוסק ב"מילי דשמיא", כאשר עיסוקיו קשורים אל הקב"ה, הרי שכל דבר משמח אותו, אף הצער, שכן צער על "מילי דשמיא" צריך לגרום לאדם סיפוק ושמחה פנימית.
על כן אם מסיט האדם את צערו מצער סתמי וזמני לחשבון נפש ולבירור פנימי, יהיה הדבר מלווה בשמחה על מדרגתו הרוחנית.
זהו ביאור הגמרא שהבאנו בתחילה, האומרת שעל האדם להרגיז יצר טוב על יצר רע. עצב סתמי – זהו יצר הרע, וצריך האדם להפוך את העצב הזה ליצר הטוב, להכניס אותו לעבודת ה' ולהתקדמות, ואז יהיה הדבר קשור ליצר הטוב, ויהיה האדם שמח וטוב לב.
1 פרק ל"א.
2 ברכות ה' ע"א.
3 עי' בזוה"ק ח"ג קע"ח ע"א.
4 עי' בבא בתרא ע"ח ע"ב.
5 בראשית א', ל"א.
6 "מאד" אותיות "אדם". האדם הוא העושה את העולם לטוב מאד, עי' בראשית רבה פרשה ט', י"ב.
7 עי' תנחומא ישן שמות, ז'.