פרשת השבוע פרשת ויקרא הרב תמיר כהןו' באדר ב' ה'תשס"ה

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il



אל"ף זעירא


חומש "ויקרא" - על שום מה?

שמו של החומש שנחל זה עתה בקריאתו, נגזר מן המילה המופיעה בראשו:

וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר

ותמוה, במה זכתה מילה זו לקבוע את שם החומש כולו? הרי בסך הכל מדובר במילה שמשמשת כאמצעי, בתוך פסוק שמשמש אף הוא כאמצעי לתוכן שידובר בו בפסוק הבא, שהוא אכן קולע לנושא של החומש - הקרבת הקורבנות:

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם

ראשית ניווכח ש"ויקרא אל משה", אינו כל כך פשוט וחסר משמעות, כמו שנראה ממבט ראשון, ועל כך עומד הרמב"ן1:

אמר הכתוב בכאן "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו" - ולא כן בשאר המקומות, בעבור שלא היה משה יכול לבא אל אהל מועד, להיותו נגש אל המקום אשר שם האלהים רק בקריאה שיקרא אותו, שכבר נאמר למשה (שמות כה כב) [ונועדתי לך שם] ודברתי אתך מעל הכפורת (אשר אועד לך שמה), וכיון שידע שהשם יושב הכרובים שם נתירא לבא באהל כלל עד שיקרא אליו כאשר עשה בהר סיני שאמר (שם כד טז) " ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן".

במקום אחר, מבאר הרמב"ן מדוע משה נתיירא לבוא באוהל מועד2:

"ויכס הענן את אהל מועד" - אמר כי הענן יכסה את האהל מכל צד והוא מכוסה וטמון בו. "וכבוד ה' מלא את המשכן" - כי תוכו מלא הכבוד, כי הכבוד שוכן בתוך הענן תוך המשכן, כענין שנאמר בהר סיני (לעיל כ יז) "אל הערפל אשר שם האלהים". ואמר כי לא יכול משה לבא אל אהל מועד אפילו אל הפתח, מפני שהיה הענן מכסה אותו ולא היה רשאי לבא בתוך הענן. ועוד, כי המשכן מלא כבוד ה' ואיך יכנס בו. והטעם, שלא יבא שם בלא רשות, אבל יקרא אותו ויבא בתוך הענן כאשר עשה בהר סיני "ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן" (לעיל כד טז) , ואמר "ויבא משה בתוך הענן" (שם יח).

רמב"ן קושר בין המתואר בסוף חומש שמות, אודות השכינה ששורה במשכן ואי יכולתו של משה להיכנס לשם, ובין המתואר בתחילת חומש ויקרא, אודות הקריאה אל משה ומתן הרשות להיכנס לאוהל מועד ולהיוועד עם ה'. את החיבור בין סוף שמות לתחילת ויקרא, לומד הרמב"ן מן ההקבלה למה שנאמר לאחר מעמד הר סיני3:
שמות, כ"ד, ט"ו-י"ח

ויכס הענן את ההר
וישכון כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן. ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל. ויבוא משה בתוך הענן...
שמות, מ', ל"ד - ויקרא, א', א'

ויכס הענן את אוהל מועד
וכבוד ה' מלא את המשכן. ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן...כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל...
ויקרא אל משה...

בשני המקומות מדובר במקום שה' משרה שם את שכינתו, ומשה אינו יכול להיכנס לשם, בהתחלה. אחת הבעיות שלנו כלומדי התורה, היא שאנחנו כבר יודעים את "סוף הסיפור": ברור לנו שבהקמת המשכן תשרה בו שכינה, ומשה יכנס לשמוע את דבר ה'. אך באמת, הקמת המשכן וכמוהו חנוכת המקדש, לוו במתח רב, האם ה' יחפוץ במעשה ידינו. גם לגבי כניסת משה למשכן, הדבר אינו פשוט. חסד עשה עמנו נותן התורה שחילק בין השראת השכינה במשכן ואי יכולתו של משה להיכנס לשם - בכך מסתיים חומש שמות - ובין קריאת ה' המזמינה אותו להיכנס - בפתיחת חומש ויקרא. בכך אנו טועמים משהו מהתחושה ששום דבר אינו מובן מאליו.
הבנה זו תבאר לנו קושי סגנוני בפסוק שבו אנו עוסקים:
    ויקרא [מי?]    אל משה
    וידבר ה'    אליו
מדוע לא כתוב: "ויקרא ה' אל משה וידבר אליו"?
נראה שסגנון זה תואם למה שראינו לעיל. בתחילה, משה עומד בחוץ, גלוי, וה' בפנים, נסתר. משה עדיין אינו רשאי לגשת ולדבר עם ה'. אז באה הקריאה, ועדיין ה' נסתר. רק בעקבות הקריאה, משה נכנס פנימה, בדחילו ורחימו, ואז הוא עומד לפני ה' ושומע את דברו.

ויקרא - לשון חיבה

רש"י מעמיק את הבנתנו במילה: "ויקרא":

ויקרא אל משה - לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה, לשון חבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר (ישעיה ו ג) וקרא זה אל זה, אבל לנביאי אומות העולם נגלה עליהן בלשון עראי וטומאה, שנאמר (במדבר כג ד) ויקר אלהים אל בלעם:

מדוע "ויקרא" הוא לשון חיבה? מה למדנו ממלאכי השרת?
אצל מלאכי השרת, הדיבור אינו אינפורמטיבי. הם אינם מוסרים זה לזה אינפורמציה, אלא קובעים את עצמם להתחבר ולומר דבר זהה.
זוהי משמעות הקריאה אל משה. בדרך כלל נקרא למישהו, כדי להסב את תשומת ליבו לכך שברצוננו לדבר אתו. הקב"ה אינו זקוק לכך! ברצונו, ידבר עם מישהו, והלה לא יוכל להתעלם ממנו. הקריאה אצל הקב"ה היא חיבור וזימון למפגש.
אוהל מועד הוא אוהל ההיוועדות. כפי שראינו לעיל, הכניסה לשם אינה דבר מובן מאליו. אפילו לגבי אהרון נאמר: "ואל יבוא בכל עת אל הקודש". הקריאה יוצרת חיבור של חיבה בין האדם לקב"ה, ומאפשרת את המפגש אתו. זוהי תכליתו של החומש כולו: הקב"ה מלמד אותנו כיצד ליצור אתו קשר ולהתקרב אליו - על ידי הקורבנות.

קריאות מבראשית

אדם הראשון היה הראשון שה' קרא אליו4:

וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה:

תכליתה של קריאה זו הייתה להיכנס עמו בדברים ולפתוח פתח לחזרתו של האדם אל ה', לאחר חטא עץ הדעת. אך האדם לא שעה לקריאת ה' אליו, ובמקום להתקרב, נמצא מתרחק. את חטאו של אדם הראשון מגדיר הרב קוק כהתנכרות לאני העצמי שלו5:

חטא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואיבד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת אַיֶךָּ, מפני שלא ידע נפשו, מפני שהאניות האמיתית נאבדה ממנו.

בפסקה הקודמת משתמש הרב בביטויים דומים לגבי אדם שאיבד את שמו6:

כל תכונת ההקשבה אינה כי אם ההכשרה לבנין הנצחי העצמי של היחיד. כל מרכז התורה הוא הפסוק של שמו הפרטי...ויש אשר הקשבתו היא כל כך מפולשה, עד שאובד הוא את הריכוז העצמי. יודע הוא שמות רבים, רק את שמו שכח, ולא ידע.

ההופעה הראשונה של המילה: "ויקרא" בתורה, היא בקשר לקריאת שמות על ידי הקב"ה: כך מקבלים את שמותיהם: האור, החושך, הרקיע, היבשה, מקווה המים והאדם. לאחר מכן מקבל עליו האדם את תפקיד הקורא בשמות היצורים. קריאת שם היא קביעת מהותו של הדבר והוצאתו מהכוח אל הפועל. רבי צדוק הכהן מלובלין קושר בין הקריאה בשם, לבין: "ויקרא אל משה"7:

אך הקריאה וההכנה הוא גם כן מצד השי"ת, שנותן חשק בלב ישראל. כי עניין קריאת שמו הוא התעוררות הנפש כדאיתא בכתבי האריז"ל, שקריאת שמו של האדם הוא שורש נפש חיה שלו, ולכן הוא מקיץ מן השינה כשקוראין אותו בשמו, מפני שמתעורר בו הנפש חיה שלו, ומה גם כאשר השי"ת קורא אותו בשמו אזי נתווסף בו באותו שעה חיות חדש להנפש משפע הקדושה... וזה שנלמד כאן שלכל דברות צריך קריאה מצד השי"ת ושהאדם יאמר הנני, הכנה מצד האדם לקבל שיהיה כלי מוכן ומוכשר להשראת הקדושה.

קריאת ה' אל משה היא קריאה בשמו, דהיינו, חיבור אל אישיותו של האדם והתעוררות של מהותו. קריאה זו פועלת את הכנת האדם לקליטת הדברים, ועל ידי זה מתחבר התוכן הפרטי של מה שנאמר זה עתה, לאישיותו הכוללת של האדם.

ויקרא - ויקר

קריאת ה' לישראל היא בלשון של חיבה, ולנביאי אומות העולם, בלשון עראי וטומאה. כיצד?
ויקרא - פירושו: זימן אותו אליו. ויקר - פירושו: נראה לפניו. דיבור פתאומי, ללא הכנה. דיבור כזה נועד למטרה מסוימת בלבד, למסירת תוכן פרטי, ולא מבטא חיבור וקשר קבועים. זהו חיבור של עראי וטומאה. לקבלת טומאה באוכלין צריך שהדבר יהיה תלוש והוכשר לקבל טומאה, דהיינו, הדבר אינו מחובר, וחל בו שינוי מהווייתו המקורית. חיבור זמני ללא קשר קבוע למקור, הרי הוא מקרה וטומאה.
אצל ישראל תכלית הדיבור הא-לוקי אינה מסירת תוכן מסוים בלבד, אלא יצירת קשר בין האדם לקב"ה. הדיבור המסוים מצטרף לדיבורים נוספים ובכך הוא הופך להיות חלק מערוץ תקשורת קבוע בין האדם לא-לוקיו. הדבר בא לידי ביטוי במקומות בהם ה' קורא למשה:
1. בסנה: וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.
2. במעמד הר סיני: וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן הָהָר לֵאמֹר.
3. לאחר המעמד: וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה' עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן.
4. באוהל מועד: וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר.
המשותף לכל המקומות הוא השראת שכינה וקיום קשר קבוע עם משה רבנו. ואכן, הקריאה מבטאת קשר של חיבה.

ויקרא ופרשת זכור

החומש פותח ב"ויקרא" ומסיים בפרשת בחוקותי, בהופעה של המילה: "קרי" שבע פעמים. המספר שבע מבטא ריבוי. לעיתים נדמה שדברים מתרחשים במקרה, אך כאשר הדבר חוזר שבע פעמים, מבינים שיש לכך מקור אחד. ההבדל בין: "ויקרא" ל"ויקר", הוא בסך הכל אל"ף אחת זעירא. די באל"ף זעירא להעביר את המסר של האחדות8, ואז המקרים חוזרים למקורם.
השבת נקרא את פרשת זכור. עניינו של עמלק הוא המקריות: "אשר קרך בדרך". כך דורשים חז"ל9:

אשר קרך בדרך וגו' (דברים כה יח), ר' יהודה ור' נחמיה ורבנן, ר' יהודה אומר, אשר קרך, טימאך, כד"א מקרה לילה.

גם מרדכי היהודי רואה בביטוי: "אשר קרך", מאפיין מובהק לעמלק10:

ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו, אמר להתך לך אמור לה בן בנו של קרהו בא עליכם הה"ד (דברים כ"ה) אשר קרך בדרך

עמלק הוא עם של מקריות ופרוד. כאשר אומות העולם רואים את ההשגחה המיוחדת לעם ישראל ומתחילים להבין שיש א-ל אחד שהוא פועל הכל, בא עמלק ומקרר את ההתלהבות. לדידו, לא ה' פעל זאת, כי אם יד המקרה.
דומה שעל עמלק ראוי לדרוש את הפסוק11:

אִישׁ תַּהְפֻּכוֹת יְשַׁלַּח מָדוֹן וְנִרְגָּן מַפְרִיד אַלּוּף

כך מבאר רמח"ל12:

ואומר אח"כ, "ויאמר כי יד על כס יה" וגו', אמרו רז"ל, אין השם שלם וגו'. קליפת עמלק כבר ידוע שהיא בסוד הערלה, והיא חפצה להפריד הזיווג העליון, ועליה נאמר, "ונרגן מפריד אלוף", ולכך באמת לא יש זיווג שלם עד שימחה שמו של עמלק. וכבר אמרו בזוהר הרבה פעמים, שהזכר בלתי הנקבה אינו נקרא שלם עד שיתחברו שניהם ביחד. וזהו מ"ש, אין השם שלם - שמו של הוי"ה ב"ה העומד בז"א אינו שלם לפי שהנוק' אינה עמו. וכן הנוק' אינה שלימה, והיא "כס" לבד, שאינה נשלמת גם היא בכל אורותיה אלא בזמן שיש זיווג שלם. וכשתמחה הקליפה הזאת יהיה זיווג שלם, ויהיה השם והכסא שלמים. וצריך לעולם מלחמה עם הקליפה הזאת, כמ"ש, "מדור דור", לפי שאם רגע אחד היתה נפסקת המלחמה הזאת היתה יכולה לקלקל כל העולמות. עד יבא זמן מחייתה לגמרי, ויתקיים מקרא שכתוב, "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".

עמלק מפריד את האות אל"ף מן הכסא13:

...ולזה נבחר הוא להלחם עם עמלק שהוא היה זרעו של עשו שפגם ברגל ימיני כמ"ש ותקע כף ירך יעקב כו' כמש"ל. והוא סוד כל הגלות וכל הפגם, כ"ז ששמו של עמלק בעולם, ואין השם שלם ואין הכסא שלם כו' כי ע"י אתפגים כרוב חד ואשתאר חד סמכא של הכסא ולכן אין הכסא שלם קיימא דחד סמכא וז"א אהדר אנפוי מנוק'. והוא מ"ש "ונרגן מפריד אלוף" - אל"ף של כסא.

הכסא הוא הנוקבא, כדברי רמח"ל, ואל"ף של: "כסא" הוא "אלף זעירא" של "ויקרא"14:

וא' נשאר בה והוא אל"ף של נוק' א' זעירא, ובה אתחבר עלמא עילאה בתתאה.

נמצא, שעמלק חפץ להפריד את אל"ף מויקרא, ולהפוך אותה לויקר, לשון טומאה.
במגילת אסתר משמשים הקריאה המקרה והיקר, ומשמעותם נהפכת מרע לטוב:
בהתחלה
בסוף
וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ וַיִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה הָמָן אֶל אֲחַשְׁדַּרְפְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְאֶל הַפַּחוֹת אֲשֶׁר עַל מְדִינָה וּמְדִינָה וְאֶל שָׂרֵי עַם וָעָם מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְעַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ נִכְתָּב וְנֶחְתָּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ (ג', י"ב)
וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בָּעֵת הַהִיא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא חֹדֶשׁ סִיוָן בִּשְׁלוֹשָׁה וְעֶשְׂרִים בּוֹ וַיִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה מָרְדֳּכַי אֶל הַיְּהוּדִים וְאֶל הָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת אֲשֶׁר מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְעַם וָעָם כִּלְשֹׁנוֹ וְאֶל הַיְּהוּדִים כִּכְתָבָם וְכִלְשׁוֹנָם (ח', ט')
וַיַּגֶּד לוֹ מָרְדֳּכַי אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ וְאֵת פָּרָשַׁת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר אָמַר הָמָן לִשְׁקוֹל עַל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ בַּיְּהוּדִים לְאַבְּדָם: (ד', ז')
וַיְסַפֵּר הָמָן לְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וּלְכָל אֹהֲבָיו אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ (ו', י"ג)
בְּהַרְאֹתוֹ אֶת עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ (א', ד')
לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר (ח', ט"ז)

ושוב, הדברים קשורים לאל"ף זעירא15:

...כי איתא בגמרא מגילה שדרשו חז"ל על פסוק: "ליהודים היתה אורה" - זו תורה וכו', "ויקר" - זו תפילין...והנה הקשר שאנו עושים הוא על ציור אל"ף, כמו שמצינו שמצייר התיקוני זוהר השם הוי"ה בצורת אל"ף, ונראה כמו הקשר שלנו כמובן ליודעי בינה. על כן שפיר נאמר: "וראית את אחורי", שהשיב לו הקב"ה , שביקש להשיג החכמה שזה אי אפשר, אבל: "וראית את אחורי", היינו סוף החכמה שהוא קשר של תפילין. וזהו פירוש הפסוק: "ויקרא אל משה", רוצה לומר, שמשה השיג סוד התפילין שנקרא "יקר", כדרשת חז"ל הנ"ל: "ויקר" - אלו תפילין, אבל לא השיג כל התפילין, רק קשר לבד. וזהו אל"ף זעירא של "ויקרא", שמרמזת על הקשר של תפילין שהיא בדמות אל"ף כמובן16.

שנזכה רק להתחבר חיבור של חיבה, בינינו לבין עצמנו ובינינו ובין הקב"ה, ויתקיים בנו במהרה: "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר".




1 ויקרא א', א'.
2 שמות מ', ל"ד.
3 את דרך הצגת ההקבלה לקחתי מד. הנשקה, משכן העדות ובית הבחירה - לבירורו של ניגוד, בתוך: מגדים, גליון י"א, תמוז תש"ן, עמ' 28.
4 בראשית ג', ט'.
5 בקשת האני העצמי, אורות הקודש חלק ג' עמ' ק"מ.
6 השם העצמי וההתחדשות, שם עמ' קל"ט.
7 פרי צדיק, ויקרא א'.
8 האות אל"ף מבטאת: אחד.
9 מדרש תנחומא (בובר) פרשת כי תצא סימן יג.
10אסתר רבה פרשה ח'.
11 משלי ט"ז, כ"ח.
12 פירוש רמח"ל על התורה, ספר שמות.
13 בית עולמים, דף קל"ו ע"ב.
14 ספר ביאורי אגדות (אפיקי ים), סוטה דף ל"ו ע"ב.
15 מאור ושמש, פרשת ויקרא.
16 ועיין עוד שם משמואל, פרשת תולדות שנה תרע"ה.



-------------------------------------------------------------------------------------------