פרשת השבוע פרשת נשא הרב תמיר כהןב' בסיון ה'תשס"ה

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il



ה' שומר את גרים


גזל הגר

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּה' וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא: וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ וְהֵשִׁיב אֶת אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ: וְאִם אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל לְהָשִׁיב הָאָשָׁם אֵלָיו הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לַה' לַכֹּהֵן מִלְּבַד אֵיל הַכִּפֻּרִים אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ עָלָיו1:

פרשיה זו עוסקת באדם שגזל את חברו ונשבע על שקר, ולאחר מכן התחרט ורצה לכפר על חטאו. דינו של אותו אדם, לשלם לנגזל את שווי הגזלה, דהיינו את הקרן, ולהוסיף על כך חומש. בנוסף, על החוטא להביא איל לקרבן אשם. הבעיה היא, שפרשיה זו מיותרת! יש בה חזרה על הנאמר בפרשת ויקרא2:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר: נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּה' וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ: אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה: וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא: אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ: וְאֶת אֲשָׁמוֹ יָבִיא לַה' אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן: וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה' וְנִסְלַח לוֹ עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לְאַשְׁמָה בָהּ:

רש"י מתייחס לכפילות, ואומר3:

למעל מעל בה' - הרי חזר וכתב כאן פרשת גוזל ונשבע על שקר, היא האמורה בפרשת ויקרא (ה, כא) ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו וגו', ונשנית כאן בשביל שני דברים שנתחדשו בה האחד, שכתב והתודו, לימד שאינו חייב חומש ואשם על פי עדים עד שיודה בדבר. והשני על גזל הגר שהוא נתון לכהנים:

מכיוון שהפרשיה רומזת לגזל הגר, מתגלגל המדרש ועוסק ביחס לגרים בכלל4:

איש או אשה וגו'. הה"ד: "ה' אוהב צדיקים וגו'". כך אמר הקב"ה: אני אוהבי אהב. וכה"א: "כי מכבדי אכבד". הם אוהבים אותי, ואף אני אוהב אותם. ולמה הקב"ה אוהב צדיקים? שאינן נחלה, אינם משפחה. את מוצא: הכהנים - בית אב הם; הלוים - בית אב הם, שנאמר: "בית אהרן ברכו את ה' בית הלוי ברכו את ה'". אם מבקש אדם להיות כהן, אינו יכול. להיות לוי, אינו יכול. למה? שלא היה אביו לא כהן ולא לוי. אבל אם מבקש אדם להיות צדיק, אפילו גוי יכול הוא, שאינו בית אב. לכך הוא אומר: "יראי ה' ברכו את ה'". "בית יראי ה'" לא נאמר, אלא: "יראי ה'". אינו בית אב, אלא מעצמם נתנדבו ואהבו להקב"ה. לפיכך הקב"ה אוהבם. לכך נאמר: "ה' אוהב צדיקים וגו'".
הרבה הקב"ה אוהב את הגרים. למה הדבר דומה? למלך שהיתה לו צאן, והיתה יוצאת בשדה ונכנסת בערב. כן בכל יום. פעם אחד, נכנס צבי אחד עם הצאן. הלך לו אצל העזים, היה רועה עמהם: נכנסה הצאן לדיר, נכנס עמהם. יצאת לרעות, יצא עמהם. אמרו למלך: הצבי הזה נלוה עם הצאן והוא רועה עמהם! כל יום ויום יוצא עמהם ונכנס עמהם! היה המלך אוהבו. בזמן שהוא יוצא לשדה, היה מפקיד רועה יפה לרצונו לא יכה אדם אותו, הזהרו בו. ואף כשהוא נכנס עם הצאן, היה אומר להם: תנו לו וישתה. והיה אוהבו הרבה. אמרו לו: מרי, כמה תישים יש לך, כמה כבשים יש לך, כמה גדיים יש לך - ואין את מזהירנו, ועל הצבי הזה בכל יום ויום את מצוינו! אמר להם המלך: הצאן - רוצה ולא רוצה, כך היא דרכה לרעות בשדה כל היום, ולערב לבא לישן בתוך הדיר. הצביים - במדבר הם ישנים. אין דרכם ליכנס לישוב בני אדם. לא נחזיק טובה לזה שהניח כל המדבר הרחב הגדול במקום כל החיות, ובא ועמד בחצר?!
כך אין אנו צריכין להחזיק טובה לגר שהניח משפחתו ובית אביו והניח אומתו וכל אומות העולם ובא לו אצלנו?! לכן הרבה עליו שמירה, שהזהיר את ישראל שישמרו עצמם מהם שלא יזיקו להם. וכה"א: "ואהבתם את הגר"; "וגר לא תונה וגו'". וכשם שחייבה תורה לגוזל לחבירו, תשלום ממון וקרבן איל הכפורים, כן חייבה תורה לגוזל את הגר לשלם לו ממונו, ויביא קרבן איל הכפורים. שכן כתיב: "דבר אל בנ"י איש או אשה" והפרשה הזו בגוזל הגר אמורה דכתיב: "ה' שומר את גרים" - שהרבה בשמירתם, כדי שלא יחזרו לסורן.

כמה תמיהות לנו על מדרש זה:
1. המדרש מתבסס על הפסוק בתהילים: "ה' אוהב צדיקים ה' שומר את גרים". גם הצדיקים וגם הגרים פועלים מתוך התנדבות. מדוע אפוא מיוחדת שמירה לגרים?
2. מה מוסיף המשל בהבנת עניינו של הגר? הרי היינו מבינים את עניין ההתנדבות גם ללא המשל, וכמו שלגבי הצדיקים לא מופיע משל!
3. משל אמור לכאורה לקרב את הרעיון למציאות חיים מוכרת, ובכך הוא מסייע להבנת הרעיון. אך כאן הסיפור על הצבי אינו עוסק במציאות שכיחה, ואם כך, הוא רק מרחיק אותנו מהבנת הנושא! יתרה מזאת: מה המדרש מתפעל מבחירתו של הצבי להצטרף לעדר, הרי לא עשה זאת מתוך בחירה אידיאולוגית כמו הגר?
4. מדוע נקט המדרש: "משל למלך", ולא משל לסתם אדם שיש לו עדר צאן?
5. מה הרבותא בכך שהתורה חייבה את גוזל הגר לשלם, הרי זה מוסר אלמנטרי?
6. "שהרבה בשמירתם כדי שלא יחזרו לסורן". לכאורה זה מקטין את העניין. אם זה מה שמחזיק את הגר, שיחזור להיות גוי!

משל הצבי
להערכתנו, תפקידו של משל אינו רק לסבר את האוזן, אלא להצפין בחובו רעיון עמוק שלא היינו עומדים עליו אילו נשארנו במסגרת הנמשל בלבד. לפיכך, כאשר המשל מספר על מלך, יש לדעת שכבר במשל מדובר בקב"ה.
ישנו דמיון בין הצבי ובין הצאן: " כצבי וכאיָּל", לעומת: "כבש ואיִל". אלו גם אלו, טהורים. ההבדל הוא שהצבי אינו מקבל מרות, אינו כפוף לאדם, ולא ניתן לצפות את מהלכיו. לא בכדי משתמש שלמה המלך בשיר השירים, בדימוי של צבי: "דומה דודי לצבי"; "בצבאות או באילות השדה"; "ברח דודי ודמה לך לצבי", ועוד. הצבי אמנם רועה, אך לא קל לקשור אותו לצאן. מהלכיו אינם צפויים: "עיתים נגלה, ולעיתים נכסה".
המלך טוען שאין רבותא בכך שהצאן נשמעת לרועיו. אלו, דרכן בכך. אך הצבי חי במדבר, במרחב הפתוח, ובתכונותיו הוא מתנגד לביות. ואם בכל זאת הצבי מסתפח אל העדר, זה מראה ששלטונו של המלך מגיע גם לחיות הבר, למרות שטבען מנוגד לכך.
זו הרבותא אצל הגר. לא רק התנדבות, כצדיקים. הגר, "הניח משפחתו ובית אביו והניח אומתו וכל אומות העולם ובא לו אצלנו". במה הניח הגר את "כל אומות העולם"? ניתן לומר שהיה רע לגר באומתו, ובמקום לבחור באומה אחרת שהחיים בה נוחים יותר, בחר בעם ישראל. אך שמא יש לשמוע כאן משמעות נוספת: טבעם של הגויים מתנגד לתורה5, והגר עוזב את הטבע של אומות העולם המנוגד לישראל, ומסתפח אלינו. לכן נאמר דווקא: "ה' שומר את גרים". לא די באהבת ה' המופשטת. הגר צריך לראות זאת בחייו, אחרת יחזור לסורו.
נבואות אחרית הימים מדברות על העולם שיגיע להכרה במלכות ה'. כעת דבר זה קיים רק אצל הגרים. אם גר מסתפח אל ישראל, זו עדות שמלכות ה' מתפשטת גם אל "מדבר העמים", גם אל שטחי ההפקר. ומכיוון שהגוי מנוגד בטבעו לישראל, עלול הגר לחזור לסורו, ויש עניין מיוחד להפגיש אותו עם ההשגחה הגלויה של ריבונו של עולם. לכן ה' שומר את גרים. כאותו מלך שציווה על הרועה לשמור במיוחד על הצבי, שאלמלי כן יחזור לחיי ההפקר ונמצא שלטון המלך מתמעט.

על ידי ישראל מתוודים
בהמשך, כותב המדרש6:

"דבר אל בני ישראל". תני: "דבר אל בנ"י" - ע"י ישראל מתודים, ואין מתודים לא על ידי גוים ולא על ידי תושבים... "כי יעשו מכל חטאת האדם" - למה נאמרו פרשה זו? לפי שהוא אומר: "נפש כי תחטא וגו'", אבל בגוזל הגר לא שמענו בכל התורה, לכך נאמר: "איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם" - בא הכתוב ולימד על גוזל הגר ונשבע לו, שישלם קרן וחומש לכהנים, ואשם למזבח.

כבר ראינו את דברי רש"י על כך שהפרשה נכפלה מפני שני דברים: 1. התניית דין חומש ואשם בווידוי. 2. גזל הגר. המדרש לומד מכאן שכל הפרשיה נאמרה בגר. אמנם הדבר מפורש (או רמוז) במי שאין לו קרובים, דהיינו הגר, שאין מי שיירש אותו, אך פרט זה מגלה על כל הפרשיה, שנאמרה בגר.
דין חומש ואשם, שמתחייבים על ידי ווידוי, קיים רק בישראל, לדברי המדרש, ולא אצל גוי או גר תושב. אך גם אצל גר יש חומש ואשם. מה משמעות הדבר?
חומש משלמים כאשר ממירים קודש בחול. ללמדנו שהקודש אינו נערך בחול, שווה בשווה7. טעם הדבר, שדווקא ממונו של ישראל קודש, ותפקידו לא רק ישובו של עולם, אלא העלאת העולם דרך השימוש בממון. לכן כשגוזלים ונשבעים על שקר, ומתוודים, לא די בהשבת הגזלה. יש לפדות אותה בקרן וחומש, ובכפרה על ידי איל אשם. הדבר מותנה בווידוי, מכיוון שעל האדם להיות מודע למשמעות מעשיו, ורק אז תיתכן תשובה על הפגיעה במימד הקדושה שבממון: "למעול מעל בה'".
ראיית הגזלה כמעילה בקודש, שייכת בישראל, שאצלם מתעלים הממון ומושג הבעלות למדרגה של קודש, וחידושה של הפרשיה, שדבר זה קיים גם בגר. ואם אין לגר יורש, מגיע החומש אל הקודש ממש: אל ה', וממנו אל הכוהנים. למדרגה זו זכה הגר מכוח בחירתו, שאף בחיי החולין שלו תתגלה בם ודרכם הא-לוקות.

פרשת נשא והיחס לחריג בחברה
פרשת "נשא" עוסקת בסידור הא-לוקי של פרטי בני ישראל. תחילתה בנשיאת ראש בני גרשון ומררי אף הם, אם כי הם עוסקים בדברים שבבחינת "אמצעי", ביריעות ובקרשים, להבדיל מבני קהת שעוסקים ב"תוכן" - בכלים המקודשים. סופה של הפרשה ב"ישא ה' פניו אליך" ובקורבנות הנשיאים. בתווך, עוסקת הפרשה ביחס לחריגים בחברה:
1. שילוח הטמאים מן המחנות, כדי שלא ירחיקו את השכינה השורה במחנה ויצמצמו את תחומה.
2. גזל הגר, שהוא סימן להרחבת כנפי השכינה אף על הגוי, כעדות למה שיתרחש באחרית הימים.
3. הסוטה, המועלת באישה ובה', ופורשת מן המסגרת שבתוכה יש מקום לכל פרט.
4. הנזיר, שאף הוא פורש מן המסגרת, אך בניגוד לסוטה8. פרישתו של זה מרוממת אותו אל הקודש, עם כל ההסתייגות והזהירות שאכן תעשה רק מתוך קדושה.
לכל פרט בעם ישראל יש תפקיד, גם לאלו שאינם נראים חשובים. אצל בני מררי, שלהם נועד התפקיד השולי במשפחות הלויים, נאמר: "ובשמות תפקדו את כלי משמרת משאם"9. כל אדם נקרא בשם ומקבל תפקיד. כך גם בקרבנות הנשיאים, חוזרת התורה בפרטות על קרבנו של כל נשיא ונשיא, ללמדנו שאי אפשר לוותר על אף אחד. מתוך ההתייחסות לפרטים, חובה לתת את הדעת כיצד יש לנהוג בחריגים, ובסופו של דבר, המשכן והכוהנים קושרים אף אותם אל הכלל.




1 במדבר ה', ה-ח.
2 ויקרא ה', כ-כו.
3 רש"י במדבר ה', ו.
4 במדבר רבה ח', ב.
5 "אבל עכו"ם מצד חסרונם ופחיתותם אינם ראויים לפעולות הא-לוקיות שהם המצוות, וזהו שהיה מחזיר התורה על כל אומה ולשון ועצם נפשם ממאן לקבל הפעולות הא-לוקיות כי אם ישראל... אמנם במדרש ביאר כי לא בלבד שהם אינם מוכנים לתורה... אבל יש בהם הכנה אל הפך זה, ורצה לומר שעשו וישמעאל היו מוכנים אל פעולות שהן הפך התורה" (מהר"ל תפארת ישראל פרק א').
6 שם, ח', ה.
7 ראה פאה פרק ז' משנה ח', מחלוקת בית שמאי ובית הלל לגבי כרם רבעי, אם כשפודהו מוסיף חומש. שבשלמא מעשר שני כולו קודש, ולכולי עלמא מוסיף חומש. ונחלקו בכרם שלם, האם יתכן שכולו קדוש. ואכמ"ל בהתאמת דברי בית שמאי ובית הלל "לשיטתם" במקומות אחרים בדבר היחס בין חיי החולין לעולם הקדושה.
8 בסוטה: "ופרע את ראש האשה". בנזיר: "גדל פרע שער ראשו".
9 ד', לב.



-------------------------------------------------------------------------------------------