פרשת השבוע פרשת בהעלותך הרב תמיר כהןי' בסיון ה'תשס"ה

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il



"בהעלותך"


מה הקשר?
פרשת בהעלותך מציבה במלוא חריפותה את בעיית ההקשר והכרונולוגיה של הנושאים המופיעים בה.
ראשית, עניין: "בהעלותך את הנרות". מה ראה הכתוב ללמדנו את הלכות הדלקת המנורה דווקא, יותר משאר כלי המשכן? מה ראה הכתוב לתאר את "מעשה המנורה", לאחר שעשה זאת בהרחבה בפרשת תרומה? גם הלכות ההדלקה נאמרו כבר בפרשות תצוה ואמור1! בקיצור: מה עניין: "בהעלותך את הנרות" לפרשת בהעלותך , בחומש במדבר- הרבה אחרי הפרשות העוסקות בהקמת המשכן ובעבודה בו, בחומשים: שמות וויקרא?
שנית, עניין: טהרת הלויים והכשרתם לעבודה במשכן. מדוע נזכר הדבר כאן, ולא בחומש ויקרא, יחד עם תיאור הקדשת הכוהנים לעבודה? כמובן ששאלה זו נשאלת גם ביחס לפרשה הקודמת, שם דובר על חנוכת המשכן והמזבח, נושא שנידון כבר בחומש ויקרא.
ולבסוף, עניין הקרבת הפסח, שכותרתו2:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְמִדְבַּר סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר:

לעומת פתיחת החומש3:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר:

כאן, אפילו הרמב"ן, שכל כך משתדל להימנע מלבאר את פרשיות התורה על פי העיקרון של: "אין מוקדם ומאוחר בתורה", מצטט עיקרון זה, שמופיע במפורש בחז"ל, ומנסה לתת מענה לשאלה מדוע נשתנה הסדר הכרונולוגי.
בהמשך הפרשה, מובא עניין המסעות, על פי הענן ועל פי החצוצרות, והחל מפרק י' פסוק י"א, מתואר המסע מהר סיני והאירועים שקרו בשני המסעות הראשונים. כאן נבקש לבחון את השאלה, האם קיים קשר בין אירועים אלו, וכן בינם לבין הנושאים המופיעים בתחילת הפרשה.

ניתוק - ומשל לתינוק
ידוע המהלך4 הרואה בפרשת בהעלותך את המעבר בין המציאות האידיאלית של מפקדים, דגלים, הליכה על פי ה' ובעקבות עמוד הענן, ובין הנפילה לחטאים של המתאוננים, המתאווים, ואפילו מרים ואהרון שמדברים במשה. משבר קשה זה מתרחש עקב הנסיעה מהר ה', וכדי לרכך אותו באה פרשת: "ויהי בנסוע הארון" ומבדילה בין פורענות לפורענות.
חטאי ישראל לאחר הניתוק מהר ה', מבטאים ניסיון של העם להתנתק מן השהיה התמידית במחיצת ה', ומן ההליכה תחת הנהגתו והשגחתו. התלונות של העם אינן נובעות מבעיה אמיתית של חוסר זה או אחר, אלא מעצם הרצון להתלונן5:

וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה' וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה: וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל ה' וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ: וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה כִּי בָעֲרָה בָם אֵשׁ ה':

נראה שמדובר בתלונה שנותרה בליבם של ישראל, ורק אוזני ה' שמעו אותה. לכן, כשפורצת אש ה', משה מתפלל אל ה', כי לא ידע בשל מה האש. רק אחר כך, כשהופיעו תלונותיהם של האספסוף ובעקבותיו בני ישראל, שמע גם משה את הבכי, ויהי הדבר רע בעיניו. תאוות הבשר הנאמרת בגלוי בכתוב, מתורגמת בידי חז"ל כתאווה של בשר ערוה6:

ד"א "זכרנו את הדגה וגו' ". ר' ישמעאל ור' עקיבא: חד אמר דגים, וחד אמר עריות, פירוש שאסרו להם עריות במדבר, "ודגה" - לשון תשמיש, כמו: "וידגו לרוב" (בראשית מח טז) : "אשר נאכל" - לישנא מעליא נקט, כמה דאת אמר: "אכלה ומחתה פיה" (משלי ל כ) , וראייה לדבר: " וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו" (פסוק י), על עסקי משפחות.

בסופו של דבר , הקב"ה מגדיר את המניע העומד מאחרי התלונות והתאוות7:

יַעַן כִּי מְאַסְתֶּם אֶת ה' אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם:

לאמור, המאיסה בקרבת ה' היא שהביאה את ישראל להתדרדרות זו. ישראל הממהרים לנסוע מהר ה', נמשלו לתינוק הבורח מבית הספר8:

לפי שהכתוב: "ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים", לא אמר להם לישראל אלא מהלך יום אחד ונסעו על פי עצמן מהלך שלשה ימים בורחין מהר סיני מפני שעשו שם [שנה פחות] אחד עשר יום, והיה נותן להם מצוות בכל יום, כשאמר משה ליסע משם מסע יום אחד הלכו מהלך שלשה ימים ולילה אחד, כתינוק שיוצא מבית הספר ורץ.

תלונות בני ישראל נובעות מרצונם לאכול חינם מן המצוות. התלות בפקודה א-לוקית והציות לה, מביאים את העם לרצון להתנתק מאותה בעלות, ולעמוד ברשות עצמם. מכאן תלונתם של ישראל על המן, שאומנם יש בו כל הנחוץ למילוי מחסורם, אך אכילתו כרוכה בשמירה על מצוות התלויות בו.
טובה בעיני ישראל העבדות במצרים, שהיא עבדות בגוף, עבדות חולפת, מעבדות לה', שהיא עבדות נצחית וכוללת את כל כוחות הגוף והנשמה.
ומתינוק, לתינוק. אם חז"ל דימו את ישראל לתינוק הבורח מבית הספר, נלך מעט אחורה בזמן, ונגיע לדימוי לתינוק העושה את צעדיו הראשונים. תהליך זה כרוך בעזיבת ידם של ההורים, וכפועל יוצא, נתון התינוק לסכנה של נפילות חוזרות ונשנות. זהו מחיר הכרחי שיש לשלם עבור רכישת המיומנות של הליכה עצמאית.

20.02.02 ופסח שני
ישראל מונהגים על ידי ה' וקרובים אליו, אך שוב אין הם כיונק הנישא בידי אומנתו, והבגרות שאליה הם הגיעו בשנה השניה לשהותם במדבר, מאפשרת להם לקבל תפקידים, להיות מוכרים בשמם ובתכונתם, והיא מבליטה את ייחודו של כל אחד ואחד מהם9.
ניתן לראות את הביטוי לעצמאותם של ישראל, בתאריך שנקבע לתחילת מסעם מהר סיני10:

וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת:

אם נכתוב את התאריך כך: 20.02.02, תודגש השניות החוזרת בתאריך זה. השניות מבטאת את הפירוד מן האחד, והעמידה על דעתי.
תחילת החומש סובבת סביב החודש השני, בשנה השנית. חודש אייר, מזלו שור, והוא מבטא את העצמיות, לעומת חודש ניסן שמזלו טלה, והוא מבטא את העדריות. תלמידי רבי עקיבא מתו בימי ספירת העומר, שעיקרם חודש אייר, על שלא נהגו כבוד זה בזה. כל אחד מהם ראה את עצמו כאדם היחיד שמבין לאשורה את תורת רבו, ולא היו מוכנים לקבל את האפשרות שיתכן שהאמת נמצאת אצל זולתם.
במובן החיובי, בולטת עצמאות זאת בפרשת פסח שני. ישראל מקריבים את קורבן הפסח, וההלכה אינה מאפשרת לאדם טמא, להקריב. באים אנשים טמאים לנפש אדם, ומעיזים לתבוע את הצטרפותם להקרבה! ומשה, במקום לדחות את תביעתם, מעביר את הדברים לה', וכך יורד לעולם "פסח שני". זהו חג שנקבע כתוצאה של יוזמה אנושית11!
גם בזמננו, אין זה מקרה שהימים המציינים את עצמאותנו, יום העצמאות ויום שחרור ירושלים, חלים בחודש אייר.

בהעלותך את הנרות
בראשית דברינו הקשינו על העיתוי של הבאת פרשת המנורה. יש לברר עוד, מדוע משתמשת התורה במילה: "בהעלותך" כדי לתאר את הדלקת הנרות. עוד קשה: מה פירוש: "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות"? מה הם "פני המנורה", ומה החשיבות של הארת הנרות אל מול אותם פנים?
רש"י פירש12:

בהעלתך - על שם שהלהב עולה, כתוב בהדלקתן לשון עליה, שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה. ועוד דרשו רבותינו, מכאן שמעלה היתה לפני המנורה שעליה הכהן עומד ומטיב:

מה העניין בשלהבת שתהא עולה מאליה? ומה המעלה במעלה? לכאורה זה אמצעי טכני שנחיצותו תלויה בגובהו של הכהן המדליק.
לגבי: "אל מול פני המנורה" פירש רש"י:

אל מול פני המנורה - אל מול נר אמצעי שאינו בקנים, אלא בגוף של מנורה:
יאירו שבעת הנרות - ששה שעל ששת הקנים, שלשה המזרחיים פונים למול האמצעי, הפתילות שבהן, וכן שלשה המערביים ראשי הפתילות למול האמצעי. ולמה, כדי שלא יאמרו לאורה הוא צריך:

אך כבר תמהו עליו, שאם כך, יש לכתוב: "יאירו ששת הנרות"!
רשב"ם פירש:

אל מול פני המנורה [וגו'] - היה מטה ראשי הפתילות של כל שבעת הנרות להאיר אל השולחן:

לפירושו יש להבין, מה החשיבות שבהארה אל עבר השולחן.
חזקוני מפסק את הפסוק כך: "בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה", דהינו: "בשעת הדלקתן תעמוד אתה כנגד פני המנורה ותדליק, אז: 'יאירו שבעת הנרות' ".
ועל פירוש זה נשאל: פשיטא ! וכי אפשר אחרת?!
את הסמיכות לפרשיה הקודמת ביאר ראב"ע:

ונסמכה זאת הפרשה להורות, כי הדבור יהיה גם בלילה, כי שם יהיה הנר דלוק ולא יכבה:

מה שמאפשר את הדיבור הא-לוקי למשה בלילה, הוא נר המנורה שדלוק באותה שעה. רמב"ן חולק על ראב"ע ושואל, הרי ה' לא דיבר אל משה בחלום, אלא פנים אל פנים, משמע שזה היה ביום. בתחילת דבריו, קושר רמב"ן את הפרשיה לחנוכת בית חשמונאי:

אבל ענין ההגדה הזו לדרוש רמז מן הפרשה על חנכה של נרות שהיתה בבית שני על ידי אהרן ובניו, רצוני לומר חשמונאי כהן גדול ובניו:
ובלשון הזה מצאתיה במגלת סתרים לרבינו נסים שהזכיר האגדה הזו ואמר, ראיתי במדרש כיון שהקריבו שנים עשר שבטים ולא הקריב שבט לוי וכו', אמר לו הקב"ה למשה דבר אל אהרן ואמרת אליו, יש חנכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות ואני עושה בה לישראל על ידי בניך נסים ותשועה וחנכה שקרויה על שמם, והיא חנכת בני חשמונאי, ולפיכך הסמיך פרשה זו לפרשת חנכת המזבח עכ"ל:

הנצי"ב מיישב את שיטת ראב"ע כך:

אבל כבר בארנו... דהמנורה תכליתה לפלפולה של תורה. וזה הלימוד היה בלילה כמבואר בשמות רבה פרשת תשא, שבלילה חזר משה בעצמו, והיינו תורה שבעל פה... והיה משה בא לאוהל מועד גם בלילה בשביל תורה שבעל פה.

בהערה, קושר הנצי"ב את הדברים לפירוש רמב"ן בדבר חנוכת בית חשמונאי, באומרו שנרות חנוכה מועילים לפלפולה של תורה. על פי דברי הנצי"ב נאמר שהלילה מבטא מצב שבו אין הארה ישירה של ה', ובכל זאת האדם מוצא את דרכו לקב"ה דרך פלפולה של תורה שבעל פה, דבר המתבטא בהדלקת הנר בחושך. בימי בית שני לא שרתה שכינה, וניתן לראות תקופה זאת כחושך. ובכל זאת הדליקו חכמים את נרותיה של תורה שבעל פה, וקבעו את חג החנוכה, שהוא חג מדרבנן שאפילו אין לו אזכור בתנ"ך. כל זאת לעומת פורים שעם היותו חג מדרבנן, זכה להיכתב בתנ"ך, ומגילת אסתר נאמרה ברוח הקודש.
ניתן לראות בפרשיית המנורה את כוחו של האדם לפעול בעצמו, ולהיות שותף לקב"ה בהפצת האור.
כך יבוארו הדיוקים שהבאנו לעיל בשם המפרשים: אמנם לא לאורה הוא צריך, ובכל זאת, השפע הא-לוקי לא יורד מלמעלה אם לא קדמה לו העלאת אור מלמטה, עד שתהא השלהבת עולה מאליה בלי שתצטרך יותר להתערבות האדם. וגם הכהן המדליק את המנורה מתעלה בהדלקתו: "מעלה היתה לפני המנורה שעליה הכהן עומד ומטיב". לא כדי לסייע לכהן נמוך קומה, אלא לרומם את הכהן ולהפוך אותו חלק מאותה עליה של האור.
על פי החזקוני, מדגיש הכתוב את עמידתו של הכהן המדליק. הכהן עומד במקום מסוים, אל מול פני המנורה, ואז יאירו שבעת הנרות. הדלקת המנורה מבטאת את כוחו של האדם להאיר. שבעת הנרות מאירים אל המרכז, אך גם אל מול פני המנורה שלמעלה, ולפי פירוש רשב"ם, אל עבר השולחן. מעשה ידיו של האדם וחייו החומריים מתברכים מאותה העלאת האור. לאור זאת מובן שבחו של אהרון שלא שינה. אדם שניתן בידיו כוח לפעול, עלול להגיס ליבו וליטול לידיו את הסמכות לקבוע את סדר העבודה במקדש בעצמו. על כן יש לשבח את אהרון שלא עשה כך, אלא נשאר בענוותנותו.

טהרת הלויים
בפרשת חינוך הלויים שב וחוזר עניין הטהרה13:

קַח אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְטִהַרְתָּ אֹתָם.

לעומת הכוהנים, אצלם מודגשת הקדושה14:

וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי.

הטהרה מהווה אמצעי למטרה כלשהי, והיא מבטאת את מעשה האדם. הקדושה היא כבר התכלית. תחילתה עבודה, אך סופה מתנה15, דהיינו, דבר שבא מלמעלה.
מאלף להשוות את המצווה המוטלת על הכנת הלוי לעבודה, לזו המוטלת על הכהן:
הלויהכהן
הגדרת המצווה
(המניין על סדר ההלכות)
ח. שיעבוד הלוי במקדש.י. לקדש הכהן לעבודה.
משנה תורה
הלכות כלי המקדש
זרע לוי כולו מובדל לעבודת המקדש שנאמר בעת ההיא הבדיל י"י את שבט הלוי, ומצות עשה להיות הלוים פנויין ומוכנין לעבודת המקדש בין רצו בין שלא רצו שנאמר ועבד הלוי הוא את עבודת אהל מועד, ובן לוי שקבל עליו כל מצות לויה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו עד שיקבל את כולן. (ג, א') הכהנים הובדלו מכלל הלוים לעבודת הקרבנות שנאמר ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים, ומצות עשה היא להבדיל הכהנים ולקדשם ולהכינם לקרבן שנאמר וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב. (ד', א')
ספר המצוותשנצטוו הלויים לבד לעבוד במקדש בעבודות ידועות... ולשון ספרי: שומע אני אם רצה יעבוד ואם רצה לא יעבוד? תלמוד לומר: ועבד הלוי, על כורחו. כלומר, שהוא חובה וציווי מוטל עליו בהכרח. (מצווה כ"ג)שציונו לכבד זרע אהרון ולנשאם ולרוממם ונשים מדרגתם מדרגה קודמת וראשונה, ואפילו ימאנו אותו לא נשמע מהם... והוא אמרו יתעלה: 'וקדשתו כי את לחם א-לוקיך הוא מקריב'... ולשון ספרא גם כן: וקדשתו - על כורחו. ר"ל כי זה ציווי נצטווינו בו ואינו בבחירת הכהן. (מצווה ל"ב)

על הלוי מוטלת המצווה להכין עצמו לעבודה, ואינו יכול לסרב למצווה זו. אצל הכהן, ההכנה והקדושה קיימות, והמצווה מוטלת על ישראל, להגיב לאותה קדושה ולכבד את הכהן. הרמב"ם מונה מצוות פרטיות לגבי כל עבודה ועבודה המוטלת על הכהן, אך אין מצווה כללית להכשיר את עצמו לעבודה. כאמור, המצווה להקדיש את הכהן מוטלת על ישראל. ההתייחסות לאי יכולתו של הכהן לסרב למצווה, נוגעת לקבלת הכבוד מידי ישראל! הכהן, מידתו חסד. קדושתו מושפעת עליו מלמעלה, ועל ישראל מוטלת המצווה להתייחס לקדושה זאת. הלוי, מידתו גבורה. מידה זו נותנת מקום לפעולת האדם. כך הלוי מצווה להכין עצמו לתפקידו16.

שתי חנוכות
חנוכת המשכן והעובדים בו מתוארת במקומות שונים, ובאופן עקרוני ניתן לחלק תיאורים אלו לשתי קבוצות:
א. הקמת המשכן, השראת השכינה בו ועבודת הכוהנים - בסוף חומש שמות ובפרשות: צו - שמיני, בחומש ויקרא.
ב. חנוכת המשכן והמזבח על ידי הנשיאים, ועבודת הלויים - בפרשות: נשוא - בהעלותך, בחומש במדבר.
מה המקום לחלוקה זו?
כבר דיברנו כמה פעמים על כך שחומש ויקרא הוא: "חומש הקדושה", ועניינו תיאור הדרך שבה מושפעת הקדושה מלמעלה. חומש במדבר, לעומתו, הוא: "חומש ההנהגה", ועניינו לתאר את הדרך שבה מופיעה השגחת ה' על ישראל, וכיצד היא נקלטת ומתקבלת על ידיהם. שני עניינים אלו הביאו לפיצולה של חנוכת המשכן לשתי הקבוצות דלעיל. בחומש ויקרא הדגש על הכוהנים, כי הם נושאי הקדושה והאחראים על הורדתה לעולם. ואילו בחומש במדבר, הדגש על תפקידם של הנשיאים בחנוכת המשכן והמזבח, כי דרך מנהיגים אלו משתקפת הנהגת ה' את ישראל. כאן ישנה התייחסות לכל נשיא בנפרד: כל אחד מקבל את החלק בתורה המתאר באופן מלא את תפקידו בחנוכת המזבח. גם פרשת חינוך הלויים קשורה לבחינה זו. כפי שראינו לעיל, הלוי מבטא את פעולת האדם, ויש צורך בהכנתו האישית של הלוי לעבודה. כמו כן, יש הבחנה בין משפחות הלויים - לכל משפחה תפקיד שונה, והדבר יורד עד לרמת הפרט, שמקבל תחום אחריות מוגדר וייחודי לו.

אל מול פני המנורה - וכמדליק מנר לנר
תחילתה של הפרשה עוסקת בהעלאת הנרות. כשם שנשיאי ישראל מתפצלים להבאת קורבנות בכל יום בנפרד, אך מתאחדים בהבאת העגלות לנשיאת המשכן ובמסגרת האחידה של קורבנותיהם, כך המנורה מתפצלת לשבעה קנים, לכפתורים, גביעים ופרחים, אך האחדות מושגת על ידי עשייתה מקשה אחת ועל ידי כיוונם של כל הקנים אל המרכז.
סוף הפרשה עוסק בהאצלת כוח הנבואה של משה אל שבעים זקנים, כמדליק מנר לנר.
התפקיד הניתן לאדם מעניק לו את הזכות לפעול עם א-ל ולהטביע את חותמו האישי, ומגמה זו מובילה את פרשות החומש מתחילתו ועד לתיאור הנסיעה מהר ה', באמצע פרשת בהעלותך. מכאן ואילך אנו עדים לקלקולים שנובעים מן הרצון להיות עצמאי, באופן שיש בו ניתוק ומרידה בה'.
הפיתרון המוצע להתמודדות עם המשבר הוא, שהאורה הא-לוקית שבתחילת הפרשה התוודענו אליה דרך המשכן והכהן שמדליק את המנורה, עוברת מעתה אל שבעים הזקנים, ומגיעה אף לאלדד ומידד שממשיכים להתנבא במחנה. גם פיתרון זה אינו חף מבעיות: הנבואה מואצלת דרך משה, כמדליק מנר לנר, אך אם לוקחים את המשל עד הסוף, הרי שאחרי שכל הנרות דולקים, שוב אין להבחין בין הנר המקורי לאלו שהודלקו מכוחו! כך אהרון ומרים משווים את נבואתם לזו של משה, עד שהקב"ה מתערב ומעמיד אותם על ההבדל בין מדרגות הנבואה השונות.
משה, מבחינתו, מוצא ברכה בגילוי רצון האדם לפעול בעולם, וכאשר אלדד ומידד מאיימים לכאורה על סמכותו כמקור העברת הנבואה, הוא מגיב בשמחה על התפשטות הנבואה, כדבריו: "המקנא אתה לי?! ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם".




1 שמות כ"ז, כ-כא; ויקרא כ"ד, א-ד.
2 במדבר ט', א.
3 במדבר א', א.
4 ראה שיחות הרב ויצמן לפרשת בהעלותך, תשס"א; תשס"ג.
5 י"א, א-ג.
6 מדרש אגדה (בובר) במדבר פרק יא ד"ה [ה] "זכרנו את". וראה רש"י לפסוק י'.
7 פסוק כ'.
8 ילקוט שמעוני, בהעלותך, רמז תשכ"ט.
9 בארנו את הדבר ביתר הרחבה, בשיחה לפרשת במדבר.
10 במדבר י', יא.
11 בהמשך החומש ניפגש במקרים נוספים של דברים שנקבעו כתוצאה של יוזמה אנושית, כגון: פרשת בנות צלופחד, מעשה פינחס, ועוד.
12 ח', א.
13 ח', ו.
14 שמות כ"ט, א.
15 מסילת ישרים, שער הקדושה.
16 יש מקום לראות כיצד ההבדלים בין הכהן והלוי באים לידי ביטוי בתהליכי הקדשתם של שני אלו לעבודה.



-------------------------------------------------------------------------------------------