אקטואליה דרך ארוכה וקצרה הרב יהושע ויצמןז' באב ה'תשס"ה

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: מנחם ויצמן.



דרך ארוכה וקצרה


בסיכום פגישה בין ראשי ישיבות ומכינות למפקדים בצבא, אמר הרב גרוסמן שליט"א (ממגדל העמק) בתוך דברי הסיכום כך:
הגמרא אומרת1:

תנו רבנן הרואה אוכלוסי ישראל אומר ברוך חכם הרזים שאין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהן דומים זה לזה.

מהו הקשר בין שני חלקי המשפט? כביכול אומרת הגמרא שכשם שהאף שלי איננו דומה לאף שלך, כך הדעה שלי שונה משלך. מה הקשר?
הפשט הוא, שכשם שאין אדם יכול לומר לחבירו: "מדוע האף שלך לא יפה כמו האף שלי, והרי שלי כל כך יפה?!", כך אין הוא יכול לומר לו: "מדוע הדעה שלך איננה כמו שלי, והרי אני כל כך צודק?!". מלכתחילה נבראו האנשים בעלי דעות שונות. כך ברא אותם ה'.
אלו הם דברים עמוקים ונכונים, ויש בהם חכמת חיים עמוקה, הנובעת מאהבת ישראל אדירה.
אי אפשר לבוא לאדם בתביעה: למה דעתך שונה, והרי אני צודק. מה שהאחד רואה כהרס התיישבות פורחת בת שלושים שנה, רואה האחר כהתגשמות חלום בן שלושים שנה. אין דרך לשכנע זה את זה, אך חייבים לדעת שיש דעות אחרות, ולהכיר אותן.

יש להבין, שבעניינה של מדינת ישראל יש שני ערכים סותרים שקשה להם מאד לחיות ביחד, הלא הם הצבא והתורה.
הצבא, מעצם בריאתו, איננו יכול לקבל את העובדה שיש סמכות נוספת מבלעדיו. כל מציאות הצבא בנויה על משמעת מלאה וקיום פקודות.
זהו ערך שאף התורה מכירה בו, שעל כן ניתקנה פרשת אשת יפת תואר, שאין להעלותה על הדעת בחיי האזרחות התורניים, ובמלחמה התירה אותה התורה. כך גם אכילה בכשרות, בטלה במלחמה. "אפילו קתלי דחזירי". האוטונומיה של הצבא לפקודותיו היא ערך תורני. גם מנקודת מבטה של התורה יש בעיה בכך שהרב יתערב בפקודות הצבא ויקבע אלו מהן יש לקיים ואלו מהן לא.
מנגד, התורה היא ערך עליון, שלא יכול לקבל את העובדה שיש דברים הסותרים לו. אם פקודה מסויימת היא איסור תורה, לא ניתן לקבל את העובדה שיש לבצע פקודה זו. זוהי סתירה לעצם מציאותה הבלעדית והאלוקית של התורה.
כששני דברים מוחלטים אלה נפגשים - מוביל הדבר כמעט בהכרח לפיצוץ. על פי רוב, יש בצבא פקודות מטכ"ל, והחיילים מקיימים את מצוות התורה מכח פקודות אלה. על כן הם אוכלים כשר ואינם מחללים שבת, שכן פקודות מטכ"ל קובעות כך.
אולם, ריבוי החיילים הדתיים גורם לחשש גדול במערכות הצבא, שהוא מאבד את השליטה המוחלטת שלו על חייליו, שכן כעת יש לחיילים רבים סמכות נוספת הקובעת להם כיצד לפעול2.

* * *

לאחרונה התפרסמו דבריהם של מספר רבנים, המתארים את משבר האמון שהם עוברים בימים אלה. אנשים רבים, מראשי השמאל ה"חושב" איתם היו בקשר ובדיאלוג במשך שנים, מפנים להם עורף ואינם רגישים כלל לתחושותיהם ולכאבם הנובעים מתכנית ההתנתקות. ביטויים כמו "הם רוצים לשבור את הציונות הדתית", "תוקעים לנו סכין בגב" וכדומה נשמעים יותר ויותר.
רבנים מתבטאים כי "כל הדלתות נסגרו בפנינו". בממשלה אין לנו יצוג, בכנסת אין לנו השפעה, מערכת המשפט נגדנו, התקשורת נגדנו, באקדמיה אין לנו דריסת רגל. אפילו הצבא, שעד עתה הרגשנו בו כמו בבית, מפנה לנו עורף.

אולם, "היא הנותנת". קושיות חזקות אלה רק מעצימות את התשובה הפשוטה והברורה. דבר אחד יש לנו שאינו נגדנו, ואותו אי אפשר לקחת מאיתנו: עם ישראל!
מי שנושא ונותן עם האליטות - יקלע למשברים קשים. האליטה השמאלנית נמצאת במלחמת תרבות אמיתית עם הציונות הדתית. כל צד מהווה איום על חבירו ומזה נגזרת דרך התנהגותו ותגובתו.
הדרך היחידה היא הפניה אל הציבור. דלתו איננה סגורה בפנינו, ואיתו אנו צריכים לדבר.
בימים אלה יש לשוב ולשנן את דברי הרב קוק זצ"ל, עד שיכנסו עמוק לראש וללב3:

האינטיליגנציה חושבת שיכולה היא להפרד מעל ההמון, שאז תהיה יותר בריאה ברוחה, יותר אצילה במחשבתה. זוהי טעות יסודית, טעות שאינה מכרת את הצד הבריא שיש בההכרות הטבעיות, בהרגשות הטבעיות, ובחושים הטבעיים, שלא נתתקנו, אבל גם לא נתקלקלו על ידי שום השפעה קולטורית.
הצד הבריא של היושר מצוי הוא באנשים גסים יותר ויותר ממה שהוא מצוי במלומדים ומוסריים בעלי מחשבה. יותר מובהקים הם המלומדים בדברים הפרטיים של המוסר, בחוקיו ודקדוקיו, אבל עצם הרגשתו זאת היא מצויה באנשים בריאים טבעיים, שהם הם ההמון, עם הארץ.
ולאו דוקא בהרגשת המוסר השרשית עולה הוא ההמון על אנשי הסגולה גם בהרגשת האמונה, הגדלות האלהית, היופי, החושיות, הכל אשר לחיים בדרך ישרה, בלתי מסוננת על ידי הצינורות המלאים שכר אגמי נפש של הדעת וההחכמה, הוא יותר בריא וטהור בההמון.
אמנם לא יוכל ההמון לשמור בעצמו את עצומו וטהרתו, איננו יכול לקשר יפה את מושגיו, גם איננו יודע איך לעמוד בקשרי המלחמה, בעת אשר הכרות והרגשות מתנגדות וסותרות זו את זו נלחמות בנפשו מבפנים או בעולם מבחוץ. לזה צריך הוא לעזרת גדולי התושיה, המישרים לפניו את נתיבות עולמו.
אבל כשם שמשפיעים עליו עצה ותושיה, כך הוא משפיע עליהם חיים בריאים.
והצד המשותף של אצילי הרוח עם ההמון, הוא הכח המקיים את שני הצדדים על מעמדם היפה, ומשמרם מכל רקבון והתנונות מוסרית וחמרית.

האינטליגנציה - רבנים, סופרים, משוררים ואנשי רוח, חושבים שהם יכולים להינתק מן הציבור ולהישאר עם עצמם ועם מחשבותיהם. זו טעות. יש מוסר וצדדי חיים שהאינטליגנציה צריכה ללמוד ולקבל מן ההמון, מן הציבור הרחב. מנגד, הציבור הרחב צריך לקבל הדרכות פרטניות, פרטי הלכות והליכות חיים, אותם הוא מקבל מה"אינטליגנציה".
אנו נפגשים עם ההמון על מנת ללמוד וללמד, לפתוח ערוץ שיש לנו גם מה לקבל ממנו.

זוהי התשובה ל"פיצוצים" העלולים להתרחש.
על הנייר לא ניתן ליישב את הסתירה בין הצבא והתורה. אולם, בחיים ניתן. הציבור הוא המיישב סתירות אלו בעצם חייו, מתוך שערכים אלה חשובים לו ויקרים לליבו.
החייל הפשוט, בעצם מציאותו בצבא, וידיעתו כי התורה חשובה למפקדיו והצבא חשוב לרבניו, הוא העושה שלום בין הדברים הסותרים.

החשיבות למפגש עם הציבור, ל"פנים אל פנים", עולה ומתחזקת מיום ליום. מובא בגמרא (עירובין נ"ג ע"ב):

אמר רבי יהושע בן חנניה מימי לא נצחני אדם חוץ מאשה, תינוק ותינוקת... תינוק מאי היא? פעם אחת הייתי מהלך בדרך, וראיתי תינוק יושב על פרשת דרכים. ואמרתי לו: באיזה דרך נלך לעיר? אמר לי: זו קצרה וארוכה, וזו ארוכה וקצרה. והלכתי בקצרה וארוכה. כיון שהגעתי לעיר, מצאתי שמקיפין אותה גנות ופרדיסין. חזרתי לאחורי. אמרתי לו: בני, הלא אמרת לי קצרה? אמר לי: ולא אמרתי לך ארוכה? נשקתיו על ראשו ואמרתי לו: אשריכם ישראל שכולכם חכמים גדולים אתם מגדולכם ועד קטנכם.

מה חשב ר' יהושע כששמע את דבריו של התינוק, שהדרך היא "קצרה וארוכה"?
ר' יהושע רואה את העיר מולו, וברור לו שהוא כבר מגיע אליה. ברור שהדרך הקצרה היא המובילה לעיר, שהרי היא קרובה יותר בקו אוירי. ר' יהושע מרגיש שהוא "נוגע" בעיר. הוא אומר לעצמו: קודם לכל נגיע לעיר, אפילו שאחר כך מחכה לנו דרך ארוכה. קודם כל נפתור את הבעיות הדחופות, אחר כך נתפנה לבעיות ארוכות הטווח.
אנו רואים את גוש קטיף מול עינינו, ואנו מבינים ש"חייבים לעצור את הטירוף הזה", ועל כן פשוט שזו הדרך, להגיע אל גוש קטיף ולעצור את הטירוף.
אולם, החיים אינם נמדדים ב"קו אוירי". במציאות הדרכים פתלתלות וקשות. על הקרקע, הדרך הקצרה היא ארוכה יותר. כשמתקרבים לעיר נתקלים במחסומים, ומבינים שצריך לשוב לאחור ולצעוד בדרך הארוכה, שהיא הקצרה בפועל.
"עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה". למשפט זה, שהפך לנחלת הכלל, יש להוסיף שורה נוספת: "עם הנצח - אין לו אלא דרך ארוכה". בדרך אל הנצח אין דרכים קצרות, ואין קיצורי דרך.
אכן, קשה להבין כי הטווחים הארוכים הם הפתרון הריאלי והמעשי ביותר גם לטווח הקצר. אולם, זה מה שלמד ר' יהושע מהתינוק. כשהולכים בדרך, לא מודדים את הדברים מלמעלה, אלא במציאות, בדרך, והדרך הארוכה - היא הדרך בה יש לצעוד, והיא הדרך הקצרה!




1 ברכות נ"ח ע"א.
2 עי' בשיחה "על הסערה בעניין סירוב פקודה 1" המופיעה באתר. שם מתואר התהליך של הקמת הצבא, שאיננו יכול להיעשות, בצורה רגילה, בדרך תורנית וחוקית לחלוטין.
3 אורות הקודש ב' עמ' שס"ד.



-------------------------------------------------------------------------------------------