אקטואליה "היום שאחרי" 1 הרב יהושע ויצמןא' באלול ה'תשס"ה

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: מנחם ויצמן.



"היום שאחרי" 1


ימים אלה שאנו עוברים, ימי "היום שאחרי", אינם יכולים לעבור ללא בירור מעמיק בין כתלי בית המדרש.
"וחיי עולם נטע בתוכנו" - היא תורה שבעל פה.
התורה שבעל פה מתפתחת מתוך החיים. שינויי החיים, אתגריהם וקשייהם - הם המעצבים ובונים את התורה שבעל פה. אף אנו ננסה לבנות פרק בתורה שבעל פה תוך התבוננות בעובר על עם ישראל בתקופה זו.
המשבר שעוברת הציונות הדתית הוא גדול וקשה. מפעל של דור עומד על כפות המאזניים. מנין נובע משבר זה, וכיצד יש להתמודד איתו?

א.
נראה, שבדברי הרב קוק זצ"ל, שנכתבו לפני כמאה שנים, יש קריאת כיוון להתבוננות על ימינו אנו.
אגרת קמ"ד נכתבה לעורך העיתון "ישראליט" בגרמניה. נביא את האיגרת כלשונה (ההדגשות אינן במקור), ונעיין בה:

ב"ה, עה"ק יפו ת"ו, י"ג סיון תרס"ח.
אדון נעלה ונכבד מר יהושע שאכנאוויץ נ"י, שלו'.
עברו שבועות מספר כמעט, מאז קבלתי את מכתבו היקר עם הקטע מ"הד הזמן". בין כה חקרתי לדעת בבירור תוכן הדבר, והנה הפרצה מהצעירים היתה באופן יותר מגונה ממה שהיא מתוארת במה"ע הנ"ל. הועד עשה, כמובן, את חובתו, ויגזור שלא תנתן עבודה לאלה המכאיבים בנו חלקת הדת והאמונה, עד אשר נאלצו לעזוב את המושבה.
זהו כל עיקר הענין הפרטי. אבל מה שנוגע ללמד על הכלל כולו מזה הוא, שהננו צריכים עכשו אימוץ גדול כעת היה, שזרם החיים בארץ ישראל הולך ומתגבר, לשמחת לב כל אוהב עמו וארצו, אבל לעומת זה, עם פרץ זרם חיים זה עצמו, באים יסודות מקולקלים וחמרים מזיקים להאסף באה"ק. ותרופה אחרת אין כ"א לחזק את ידם של שלמי אמונים, בכל דבר מעשה וישוב, ובהרמת קרן בתורה ובמדע, למען יעטרו הם את החיים החדשים ההולכים ומתהוים בא"י, בעטרת הקדושה וההוד המרופדת על רגשי קדש נאמנים.
לזאת צריכים אנו כל שלמי אמונים להאגד יחד מקרוב ומרחוק, להקים לנו גדר ביהודה , לכונן עתה בישוב החדש, במרכזו, ישיבה חדשה ומפוארה, מעוטרת בכבוד ונימוס חיצוני, ומושפעת בפנימיותה באור שלהבת אש קודש, של חם יראת שמים של אמת בשכל טוב, ובתי-תלמוד של אומנות ושל עבודת-אדמה, תחת השגחת מורים כאלה, שלא רק דגל הלאומיות החדשה בידם, אותה הלאומיות, שהניצוצות המחיים את האומה מעולם ועד עולם, היורדים תמיד כטל חרמון על הררי ציון, משמי קדם של אמונה טהורה ואהבת דת קודש ותורת אמת, נדעכו ממנה, כ"א מורים, שהחבה הלאומית וההשכלה המדינית והמעשית שלהם תהי' היה וקיימת בקדושת ישראל, באור ד', ובחיי עולם של התורה והמצוה. יסוד זה אם נניח, נעשה ונצליח באמת, להרים קרן ישראל בא"י ובעולם כולו, והחלקים הטובים, שהם מתקלקלים כעת מצד הכשלון והסרון הקנינים של כשרון-החיים המלא בשדרות האמונים לתורה ולמשפטי ד' הישרים, שהנם על כן עלולים להתדבק במחריבי קודש, הם עצמם ילוו עמנו יחד, לעבוד בכל כח ובכל שכלול, לטובת נשמת האומה האמיתית, הגנוזה באמונה ובחקי תורת אמת. ולמראה אור ברק שכלול ישוב של אמת, על אדמת הקודש, ינוסו הצללים, והפריצים יחופו ראשם, ולא יוכלו להרים קרן בגאוה ובוז.
ואתה אדוני אתכבד להודיעך, כי זה לי זמן הגון אשר בחנתי דרכי, ואדע נאמנה שכל תקות ישוב א"י, וכל תקות הצמחת קרן ישועה לישראל מציון, תלויה היא בנקודה אדירה זאת, שיאספו אלינו כחות טובים, לעסוק בבנין הרוחני והחמרי של ארץ ישראל, ודוקא ע"פ יסודות הקולטורא ההולכת בצעדי-און בא"י כבכל העולם כולו, וכל מי שנקודת יראת שמים אמיתית בוערת בלבבו, לא יוכל להיות שיתעלם מלבא לעזרת ד' ועמו. אל נא נאחר את המועד, אל נא נתן את הרומסים לרמוס כל היונקים, שרשי צמח-ד' העולים על אדמת הקודש. אחינו היקרים, שלומי אמוני בני אשכנז, ההולכים בעקבות גדול-הדעה, נזיר-אלקים המרומם הגר"ש רפאל הירש ז"ל, אשר הציל בגבורת ישע ימינו את שארית ישראל המערבית, ע"י אשר למד והורה לאחוז בכל תכסיסי החיים במילואם, לכונן על ידם את עמדת היהדות הנאמנה. רק בתנאים אחרים, בפרטים משתנים, אבל ברוח אחד, הננו נקראים לעבוד כן בארץ ישראל עתה בימינו. אם נעזוב את שעת הכשר, של התחלת התפתחות הישוב, והחלישות הגופנית והרוחנית וחסרון אמצעי המלחמה יבאו עד מרום קצם אצל שלומי אמונים שבא"י, והיד הרמה המחומשת בהפקרות ודרכי הגויים, באין זכר לקדושת ישראל באמת, המחפה את חרסיה בסיגים של לאומיות מזויפת בגרגרים של היסתוריה ושל חבת השפה, המלבישה את החיים צורה ישראלית מבחוץ במקום שהפנים כולו הוא אינו יהודי, העומד להיות נהפך למשחית ולמפלצת, ולסוף ג"כ לשנאת ישראל וארץ ישראל, כאשר כבר נוכחנו ע"פ הנסיון, - היד הטמאה הזאת תתגבר, אז אין די באר גודל האסון. אבל בד' בטחתי, שלא יתן למוט רגלנו, וכל חרד לדבר ד', וכל חפץ בישועת עמו וארץ קדשו, יעמד על דגלנו, ונתחיל ליסד בציון פינת יקרת, ולהחיות את הישוב החדש, על בסיס טהרת האמונה, המחוברת עם ששון החיים ודרישת משאלותיהם הצודקות, והי' ד' עמנו, לקומם הריסות עמנו לדור דורים. ואתה, עורך נכבד, שים נא ידך עמנו, ובא בראש כל חלוץ, לימין ד' רוממה.

הנני חותם בברכה ורגשי כבוד ויקר,
הק' אברהם יצחק ה"ק הנ"ל


הרב קורא לשלמי אמוני ישראל לבוא ולהיות שותפים בבנין הארץ והישוב. בדרך זו יש תקוה ש"החלקים הטובים" - רובו של הציבור שאיננו מתנגד לתורה וליהדות, יצטרף אל בוני הארץ בדרך התורה, וכך יהיה הישוב בנוי על אדני התורה והיראה. אם נעמוד מנגד, מזהיר הרב, יתפסו את רסן ההנהגה אנשים המתנגדים לתורה, שלאומיותם מזוייפת ומכוסה בחרסים של הסטוריה וחיבת השפה, אך תוכה אינו יהודי. דרך זו עתידה להפוך "למשחית ולמפלצת", "לשנאת ישראל וארץ ישראל". כבר אז ראה הרב סימנים לכך שאותם אנשים לאומיים, שרוממות ישראל וארץ ישראל בגרונם, יש בהם שנאה לכל ערך ישראלי מקורי.
הרב שב וקורא שלא לאחר את המועד. הזמן בו ניתן להשפיע הוא שעת הכושר של "התחלת התפתחות הישוב", ומי שינהיג בזמן זה - הוא שיקבע את הדרך בה ילך הישוב לדורות.

בהתבוננות לאחור נראה, ששלמי אמוני ישראל לא שעו לקריאתו של הרב, ולא עלו לארץ. התוצאה היתה, שהנהגת הישוב נתפסה על ידי המופקרים שונאי התורה, ופניה של המדינה היום הם תוצאות של הבחירה שבחרו אנשי הדור ההוא.
היהדות התורנית לא היתה שותפה לבנין הישוב מתחילתו, ועל כן אין פלא שלא נותנים לה כעת להנהיג. אחרנו את הרכבת, ואיננו יכולים לעלות עליה תוך כדי נסיעה.
זוהי "בכיה לדורות" - לא בכל דור ניתן להתחיל מחדש. פעמים שדור אחד בוחר את הדרך עבור הדורות הבאים, והמחיר על בחירה שגויה משולם לאורך שנים.
אמנם, הדור שלנו איננו עומד מנגד. אנו שותפים מלאים בעשיה הציונות, בהתיישבות ובצבא, ואף מובילים במהלכים אלה. אולם, אנו הצטרפנו מאוחר מדי. כשאנשי הקיבוצים התעייפו מהתיישבות ומצבא - באנו אנחנו. זה חשוב ונכון, אך אין זה מעניק לנו את רסן השלטון. אנו "הצטרפנו באמצע", ואנו מנסים כל העת לרדוף אחרי הרכבת הציונית.

היתה תקופה בה טיפחנו "גאות יחידה". הרב נריה זצ"ל עודד כיוון זה, שהיה חשוב ביותר באותה תקופה, בה כמעט ולא היו קצינים דתיים וכדומה, והציבור הדתי היה נתון למרמס. גאות היחידה על "הנוער הנפלא שלנו", נתנה כח ומוטיבציה לכבוש את היעדים של הדור, להסתער על ההתיישבות, הצבא וכדומה. אולם, יתכן שעבר זמנה של גאוה זו. אף כי הנוער שלנו אכן נפלא - אין זה נותן לנו את ההנהגה, משום שאחרנו את המועד והפסדנו את שעת הכושר. דורנו אולי זקוק ל"ענות יחידה". עלינו ללכת עם הפנים אל העם, ולא רק להביט במראה הנפלא הניבט אלינו מן הראי...

אולם, גם זה איננו סוף פסוק. ניתן לתקן זאת, ובהמשך נראה כיצד.

ב.
שאלה גדולה שנשאלת בימים אלה היא: מדוע לא התקבלו תפילותינו. ציבור גדול התפלל מעומק הלב להצלת גוש קטיף - והתפילה לא התקבלה. הכיצד??
שאלה דומה לכך נשאלה כבר על ידי המבי"ט, שחי לפני כ-500 שנה. בתשובתו לשאלה טמונה התבוננות עמוקה על תקופתנו, שיש ללמוד ממנה רבות (בית אלוקים, שער התפילה, פרק י"ז):

בהיות תפלת הצבור נשמעת תמיד, צריכין אנו לבאר ענין תפלת ביאת הגואל שאנו מתפללים אותה מזמן החורבן ערב ובוקר וצהרים ברכת גואל ישראל, ומהר לגאלנו כו', תשכון בתוך ירושלים עירך, את צמח דוד עבדך כו', ואין אנחנו נענים בהיות תפלה זו נאמרת בכל יום ג' פעמים מפי כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם, ואי אפשר אלא שתהיה נאמרה בכוונה בקהל מן הקהלות ומפי צדיקים וישרים, וכן מה שאמרו ז"ל (תענית ל') כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמתה, כדכתיב (ישעיה ס"ו) שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה, כמה וכמה צדיקים וחסידים התאבלו ולא זכו לראות עדין בנחמתה.
ולתשובה זו אני אומר כי כבר נתבאר כי המתפלל על דבר גם כי לא נענה לא יגע לריק, אלא שיש שכר לפעולתו במה שמקיים מצות עשה, ומכיר ויודע כי אין מי שיוכל להשלים חסרונותיו כי אם הוא ית', כל שכן בהתפללו על ענין גדול הערך שהוא גאולתן של ישראל, והיות כוונתו כדי שתתפרסם גדולת האל יתברך ויהיה ביום ההוא ה' אחד ושמו אחד, שיש לו שכר גדול בלי ספק. אלא שענין קבלת תפלה זו שהיא כוללת לכל ישראל אינה תלויה בכוונת קהל מן הקהלות בתפלה, אלא שהיה צריך כוונת רוב כל ישראל בה כיון שהיא כוללת לכולם, ואף בכונה בה צריכים לעשות תשובה שלימה כדי שיענו, וכמו שכתוב (תהלים צ"ה) 'היום אם בקולו תשמעו', ומבלי זה אין תפלתם מקובלת גם כי תהיה בכוונה ביום מן הימים מן רוב ישראל, כי הוא כמו גזר דין שיש עמו שבועה דלא מקרע אפילו לצבור, עד אשר יבא עתה וימיה ימשכו, כדכתיב (ישעיה ס') 'בעתה אחישנה', (סנהדרין צ"ח) זכו אחישנה לא זכו בעתה.

בתפילה על עניין של כלל ישראל, אין די בכך שקהל מן הקהילות יתפלל בכוונה אלא צריך "רוב כל ישראל"1 שיתפללו.
אמנם התפללנו בכוונה, אך אנחנו בסך הכל "קהל מן הקהילות", אמנם קהילה חשובה ומרכזית, אך עדיין לא כלל הציבור. כיון שתהליך ההתיישבות הקשור לקץ המגולה - וממילא הצלת גוש קטיף - הוא עניין הנוגע לכלל ישראל, הרי שאין די בכך שרק ציבור אחד יתפלל עליו.
עלינו להבין שאנו איננו "עם ישראל", אלא רק חלק ממנו. חלק חשוב, אידיאליסטי, הנוער שלנו הוא עתיד העם וכו' וכו', אך אנו עדיין רק חלק מהעם. כל זמן שנישאר כך - עלולות תפילותינו לשוב ריקם.
נראה, שדברים אלה נכונים לא רק לעניין התפילה, אלא באופן כללי. כל זמן שמעשינו יהיו נחלתו של ציבור אחד מעם ישראל ולא של כלל הציבור - הם נתונים בסכנה.
כיצד יכלה תכנית נוראה כתכנית ההתנתקות לצאת אל הפועל? כיצד נתן לה הציבור לעבור?
רוב הציבור, גם המתנגדים לתכנית מסיבה זו או אחרת, חש שהעניין עצמו רחוק ממנו. זוהי בעיה של הציונות הדתית. הציונים הדתיים הם המתיישבים והם הנאבקים ומפגינים ולהם יש בעיה. תחושה זו מלמדת על כך שערכינו הם נחלתנו בלבד, ולא נחלת הציבור כולו. כל זמן ש"רוב כל ישראל לא מרגיש שזו בעיה שלו, כל זמן שרק "קהל מן הקהילות מתיישב ונאבק, אין לנו בטחון שיהיה לזה קיום.
דיונים רבים נערכים כעת על השבר של הציונות הדתית בעקבות ההתנתקות. כל זמן שהשבר הוא רק של הציונות הדתית, כל זמן שרק הנוער שלנו חש במשבר בעקבות ההתנתקות - הרי שאנו בבעיה גדולה. עם ישראל לא במשבר, כביכול, וזה עצמו המשבר היותר גדול.
רבים מדברים על כך שעלולות לבוא "התנתקויות" נוספות, ח"ו, והמפעל הגדול של הציונות הדתית עלול לרדת לטמיון. אמירה זו עצמה מלמדת על הבעיה. העובדה שההתיישבות נתפסת כמפעל של הציונות הדתית ולא של עם ישראל - היא הגורמת לכך שקיומה איננו מובטח.
הפתרון צריך לבוא בהפיכת הערכים שאנו מאמינים בהם והמפעלים שאנו בונים לנחלת הציבור כולו.
ניתן להצביע על שני כיוונים שניתן ללכת בהם, אף כי לא הכל בידינו.
האחד - הפיכת ההתיישבות לאתגר כלל ישראלי. לפתוח את ההתיישבות בכל מקום לציבור רחב ככל האפשר. די למבחני הקבלה המחמירים. יש לפתוח את השערים ולהפוך את ההתיישבות לערך לאומי, ולא מגזרי. אמנם לא בידינו לפעול לשינוי זה, ובכל זאת חשוב שיֵאמרו הדברים.
השני - לבנות את הקשר עם הכלל. עלינו לשוב ולהפנים את ההבנה החשובה כי אנו לא העם. אנו לא עומדים בפני אתגרים של הציונות הדתית, ובעיות של הציונות הדתית, והדור והגאולה וארץ ישראל של הציונות הדתית. ערכים אלה הם של כלל ישראל, וכך עלינו לחשוב ולהרגיש.
גם לכלל יש חיים, ויש להם ערך, ועלינו להבין כי אנו חלק מהכלל. אם כלל ישראל בבעיה ערכית ומוסרית - גם אנו בבעיה, ואל לנו להסתפק בטפיחה עצמית על השכם בעקבות עוצמתו של "הנוער שלנו". הנוער הוא של כלל ישראל, והוא כולל את הנוער שלא בא להפגנות...
עלינו לבנות בקרבנו התבטלות כלפי כלל ישראל. על הכלל לא כועסים, אין מפגינים נגדו ואין נוקמים בו. אנו חלק ממנו, וכך עלינו לפעול ולהרגיש.

ג.
אמירה זו נותנת תקוה לשינוי המצב, ותיקון הטעות ההסטורית שעליה הצבענו לעיל.
עדיין קיימים בעם ישראל אותם "חלקים טובים", שאינם "משחית ומפלצת", ואינם שונאי תורה וכופרים להכעיס. רוב הציבור יכול לפנות לכאן או לכאן, לדרך הטובה או לדרך הרשע, ונטייתו הפנימית היא בכיוון של ערכים יהודיים, ערכי הנצח של עם ישראל.
נטיה זו צריך לעורר ולחזק, ובדרך זו יתכן ששרביט ההנהגה של האומה יעבור לידי שלמי אמוני ישראל.
אמנם אחרנו את הרכבת, אבל יש תחנה שבה ניתן לעלות גם אם באיחור. זוהי תחנת "כלל ישראל", ובה עלינו לפעול.




1 נראה שכוונתו בביטוי זה לכך שצריך רוב מכל ישראל - מכל הציבורים והקהילות בישראל.



-------------------------------------------------------------------------------------------