יוצא מן הכלל
הזוה"ק בפרשת בהעלותך דורש פסוק מפרשת נח, וממנו לומד עניין יסודי בהתייחסות לתורה בכלל1:
ר' אלעזר ור' יוסי ור' יצחק היו הולכים בדרך, פגעו באלו הרי חושך. בעוד שהיו הולכים נשא עיניו ר' אלעזר וראה אלו הרים הרמים, והיו חשכים ונוראים באימה. אמר ר' אלעזר אל החברים, אלו היה אבי כאן, לא הייתי מתיירא, אבל כיון שאנו שלשה, ודברי תורה בינינו, לא יהיה נמצא כאן דין.
פתח ר' אלעזר ואמר, כתוב "ותנח התיבה בחדש השביעי וגו' על הרי אררט וגו'". כמה חביבים הם דברי תורה, שבכל מלה ומלה יש סודות עליונים, והתורה כולה נקראת עליונה. ולמדנו בברייתא של י"ג מדות שבתורה, כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. כי התורה שהיא כלל עליון, אף על פי שיוצא ממנה ספור אחד פשוט, ודאי אינו בא להראות על ספור ההוא, אלא להראות דברים עליונים וסודות עליונים, ולא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא, כי הספור ההוא של התורה או מעשה ההיא, אף על פי שיצא מכלל התורה, לא להראות על עצמו בלבד יצא, אלא להראות על כלל העליון של התורה כולה יצא.
כמו זה שכתוב, "ותנח התיבה בחדש השביעי בשבעה עשר יום לחדש על הרי אררט". ודאי מקרא זה יצא מכלל התורה, ובא לספור פשוט, מה אכפת לנו אם נחה בהר זה או בזה, שהרי הוכרחה לנוח באיזה מקום שהוא. אלא ללמד על הכלל כולו יצא. ואשריהם ישראל שניתנה להם תורה עליונה, תורת אמת. ומי שאומר שסיפור ההוא של התורה להראות על אותו ספור בלבד בא, תיפח רוחו. כי אם כן אין התורה תורה עליונה, תורת אמת, אלא ודאי התורה הקדושה העליונה היא תורת אמת.
חז"ל דורשים את הפסוק העוסק במנוחת התיבה על הרי אררט. עיון בפסוקים מלמד שכבר בפשט נרמז שפסוק זה ניתן להידרש2:
וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ הָלוֹךְ וָשׁוֹב וַיַּחְסְרוּ הַמַּיִם מִקְצֵה חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם.
וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ עַל הָרֵי אֲרָרָט.
וְהַמַּיִם הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר עַד הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בָּעֲשִׂירִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים.
הפסוק המדובר מפסיק את התיאור של המים ההולכים ונחסרים מן העולם, וקוטע את רצף התיאור. נראה שדרך כתיבה זו רומזת לכך שפסוק זה אינו נמצא במקומו, ואין הוא חלק מן התיאור הסיפורי בו הוא נתון.
חז"ל הבינו שפסוק זה "ניתן להידרש". לא יתכן שבא הפסוק רק כדי לומר את מה שכתוב בו. האמירה היכן ומתי נחה התיבה היא חסרת משמעות מצד עצמה. על כן יש להבין, שבפסוק זה לא באה התורה לתאר את אירועי התיבה, אלא ללמד דברים מעבר לכך. הפסוק "נלקח" מעולם רוחני, ו"נשתל" בתיאור התיבה, אך אין זה מקומו.
סיפורי התורה אינם מתחילים מן המציאות – כך וכך קרה, כך וכך היה, והתורה מספרת את שאירע. אין זו אמת אלוקית, אין זו "תורת אמת".
התורה באה מלמעלה למטה. מקור הדברים הוא בכלל עליון, ההולך ומתפרט, הולך ומתגשם עד שהוא מופיע במציאות המעשית בדמות אירועים ומקרים. כתיבת המקרים האלה בתורה לא באה כדי ללמדנו את המקרים כשלעצמם, אלא ללמדנו מהיכן הם נובעים, מהו הכלל העליון שממנו השתלשלו מקרים אלה.
ראש לכל מלמדים חז"ל כי לכל פרט ופרט שבתורה עלינו להתייחס כ"דבר שיצא מן הכלל".
הרב קוק זצ"ל בביאורו למידה זו3 כותב:
…גם בהופעתם של הפרטים ביציאתם מן הכלל, ללמד, ובהליכתם לפעול על הצד החוצי, העומד מעבר לאמתת הויתם, גם אז אין הופעה זו פרטית בעצם… אלא עצמות המציאות שיש גם בהופעה זו, אפילו כלפי חוץ, היא גם כן דוקא הכללות, והערך היסודי של ההויה, עד שגם בהשפעת ההתלמדות, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא.
גם לאחר שיצא הפרט מן הכלל, הוא מקושר אל הכלל, ואיננו מנותק ממנו. הפרט שואב את חיותו ומהותו מהיותו "יוצא מן הכלל" וקשור אליו. כך כל פרט ופרט מן התורה שואב את חיותו ואת קדושתו מהיותו יוצא מן הכלל העליון של תורת אמת, של דבר ה' שהוא עדיין קשור אליו, ועל כן הוא "מלמד על הכלל כולו".
המשך הזוה"ק:
בוא וראה, מלך בשר ודם אין לפי כבודו לדבר דברי הדיוט, כל שכן לכתוב אותם. וכי יעלה על דעתך שהמלך העליון, הקב"ה, לא היו לו דברים קדושים לכתוב ולעשות מהם תורה, אלא שהוא אסף את כל דברי ההדיוטות, כגון דברי עשו, דברי הגר, דברי לבן ביעקב, דברי האתון, דברי בלעם, דברי בלק, דברי זמרי – וקבץ אותם וכל שאר הספורים הכתובים ועשה מהם התורה?!
אם כן, למה נקרא תורת אמת, "תורת ה' תמימה", "עדות ה' נאמנה", "פקודי ה' ישרים", "מצות ה' ברה", "יראת ה' טהורה", "משפטי ה' אמת", וכתוב "הנחמדים מזהב ומפז רב", שאלו הם דברי תורה. אלא ודאי התורה הקדושה העליונה היא תורת אמת, "תורת ה' תמימה", וכל מילה ומילה באה להראות דברים עליונים, כי דבר ההוא שבספור לא בא להראות על עצמו בלבד, אלא להראות על אותו כלל בא, כמו שהעמדנו.
אם לא באה התורה אלא ללמד את הפשט הסיפורי שבה, הרי היא באמת פחותה מספרי הדיוטות. בלימוד תורה אנו עמלים שעות רבות כדי לעמוד על מוסר ההשכל העולה מן הסיפור. לעומת זאת, אנו מכירים ספרי משלים למיניהם המלמדים במילים ספורות ובצורה תמציתית חכמת חיים רבה, מוסר ודרך ארץ. אם כך, הרי שספרי ההדיוטות טובים יותר מן התורה, ח"ו?!
אין זאת אלא שהתורה לא באה בשביל הפשט בלבד. לא ללמד את הסיפור הזה כשלעצמו נכתב הסיפור בתורה, אלא כדי ללמד על הכלל הרוחני ממנו יצא סיפור זה.
לאחר הקדמה יסודית זו, דורש הזוה"ק את הפסוק בו פתחנו, ועומד על הסוד הגנוז בו:
בוא וראה, "ותנח התיבה". מקרא זה הוא כך, כל שכן אחרים. בשעה שהדין תולה על העולם, והדינים שורים, והקב"ה יושב על כסא הדין, לדון העולם בכסא ההוא, כמה רשומות נרשמו בו, כמה פסקי דינים גנוזים בתוכו, בתוך התיק של המלך, כל ספרים הפתוחים נגנזו שמה, ומשום זה לא נשכח דבר מן המלך. וכסא ההוא אינו מתוקן ואינו שורה אלא בחדש השביעי, שהוא יום הדין, יום שכל בני העולם נפקדים בו, כולם עוברים לפני כסא ההוא. ועל זה, "ותנח התיבה בחדש השביעי". בחדש השביעי ודאי, שהוא דין העולם.
"על הרי אררט" ("אררט" הוא לשון ארור, רומז על) אלו בעלי הדין, בעלי יבבה ויללה, וכל השליחים ביום ההוא לפני הקב"ה. וכמה בעלי מגינים מתעוררים ביום ההוא וכולם עומדים תחת כסא ההוא בדין העולם.
וישראל מתפללים תפלה ביום ההוא, ומבקשים ומתחננים לפניו, ותוקעים בשופר, והקב"ה מרחם עליהם, ומהפך הדין לרחמים. וכל העליונים והתחתונים פותחים ואומרים "אשרי העם יודעי תרועה". ועל כן צריכים ביום ההוא, שמי שתוקע, ידע עיקר (סוד) הדברים, ויכוון בהם בתרועה, ויעשה הדבר בחכמה, ועל כן כתוב, "אשרי העם יודעי תרועה", ולא כתוב תוקעי תרועה…
הזוה"ק דורש את הכתוב "ותנח התיבה בחודש השביעי" על ראש השנה, החל "בחודש השביעי האחד לחודש"4.
בחודש השביעי נברא העולם, ואף זו "יציאה מן הכלל" – העולם הגשמי יצא מן הכלל הרוחני העליון, ומעתה הרי הוא נפרד, כביכול. שולטים בו חוקי טבע וישנה בו בחירה חופשית, והשגחת ה' על העולם אינה ניכרת. העולם כולו הוא "דבר שיצא מן הכלל".
בכל שנה, עם בוא החודש השביעי, ישנו דין – מה נעשה בעולם, כיצד משתמש העולם בבחירתו, ומהם תוצאות האוטונומיה שניתנה לעולם. זהו יום דין, והאוירה היא של חושך ופחד – הרי אררט (מלשון ארור).
כיצד ניתן להפוך דין זה לרחמים? כיצד ניתן לגרום לכך שהדין לא ישלוט בחודש השביעי?
בתורה נתן לנו הקב"ה את הסוד, כיצד להפוך את הדין לרחמים. "כל דבר שיצא מן הכלל ללמד – לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא". העולם שיצא מן הכלל, אינו עומד לעצמו, ומלמד על עצמו בלבד – על עובדת היותו בעל בחירה חופשית, ועל היותו פועל בחוקי טבע אוטונומיים. העולם יצא מן הכלל כדי ללמד על הכלל כולו, וכדי לקשור את העולם אל שורשו.
כאשר העולם עומד בניתוק משורשו, ללא קשר אל הכלל העליון ממנו יצא, הרי שזהו דין.
אך "אין הדין נמתק אלא בשורשו"5. הדרך למתק את הדין היא לקשר את העולם לשורשו ולמקורו, ודבר זה נעשה באותה נקודה שבה היה הניתוק מן המקור.
החודש השביעי, שבו נברא העולם ויצא מן הכלל, כביכול התנתק ממקורו האלוקי, הוא הזמן שבו אנו קושרים אותו למקורו, ומראים כי הדבר שיצא מן הכלל – מלמד על הכלל כולו. היציאה מן הכלל איננה ניתוק, והדבר שיצא מן הכלל נשאר קשור לשורשו, ושם הוא מקור חיותו.
החיבור אל השורש נעשה על ידי השופר. קול השופר מסוגל להפוך דין לרחמים, להפוך את נקודת הניתוק מן המקור לנקודת החיבור. אין די בשמיעת קול השופר לבד, אלא יש לכוון את הלב – לשעבד את לבנו לאבינו שבשמים.
בקול השופר אנו ממליכים את ה' על העולם, ומגלים מחדש כי העולם אינו מנותק משורשו אלא מחובר ומקבל חיות מהכלל האלוקי, ואנו, בבחירתנו ובכלים שניתנו לנו, פועלים כדי לחבר את הדבר שיצא מן הכלל אל הכלל כולו6.
ראש השנה מלמד על השנה כולה – "בתר רישא גופא אזיל" (כל הגוף הולך אחר הראש). כל החיים ניתנו על מנת שנקשור את המציאות אל שורשה האלוקי. דווקא בימי השגרה, "ימי המעשה", אנו נבחנים בתפקיד חשוב זה של העולם ושל החיים. להפוך כל מר למתוק, כל חושך לאור, וכל ארור לברוך. מהרי אררט לעומק הברכה…
1 ח"ג קמ"ט ע"א בתרגום.
2 בראשית ח', ג'-ה'.
3 עולת ראי"ה א', עמ' קפ"ב.
4 אמנם הפסוק בפרשתנו עוסק "בחודש השביעי בשבעה עשר יום לחודש", אך הזוה"ק דורש רק את המילים "בחודש השביעי".
5 עץ חיים שער י"ג פי"א.
6 עי' ב"משוש הארץ", עמ' קע"ה.