פרשת השבוע פרשת ויצא הרב תמיר כהןז' בכסלו ה'תשס"ו

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il



לוז1


סגולת הנצח של לוז
יעקב, בדרכו לחרן, מגיע למקום שמכונה בפיו: "שער השמים", והוא קורא לו: "בית אל". התורה מציינת2:

וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה:

לשם מה מספרת לנו התורה על שמו הקדום של המקום?
על מנת לענות על השאלה נעיין במדרשי חז"ל אודות "לוז", אך ראשית נצטט מקור נוסף בו מופיעה העיר לוז3:

וַיַּעֲלוּ בֵית יוֹסֵף גַּם הֵם בֵּית אֵל וַה' עִמָּם: וַיָּתִירוּ בֵית יוֹסֵף בְּבֵית אֵל וְשֵׁם הָעִיר לְפָנִים לוּז: וַיִּרְאוּ הַשֹּׁמְרִים אִישׁ יוֹצֵא מִן הָעִיר וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַרְאֵנוּ נָא אֶת מְבוֹא הָעִיר וְעָשִׂינוּ עִמְּךָ חָסֶד: וַיַּרְאֵם אֶת מְבוֹא הָעִיר וַיַּכּוּ אֶת הָעִיר לְפִי חָרֶב וְאֶת הָאִישׁ וְאֶת כָּל מִשְׁפַּחְתּוֹ שִׁלֵּחוּ: וַיֵּלֶךְ הָאִישׁ אֶרֶץ הַחִתִּים וַיִּבֶן עִיר וַיִּקְרָא שְׁמָהּ לוּז הוּא שְׁמָהּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה:

חז"ל ראו בעצם הלוז את האיבר ממנו תתחיל תחיית המתים4:

רבי יוחנן בשם ר"ש בן יהוצדק אמר: אפילו לוז של שדרה, שממנו הקב"ה מציץ את האדם לעתיד לבוא נמחה. אדריאנוס שחיק עצמות שאל את רבי יהושע בן חנניא אמר לו: מהיכן הקב"ה מציץ את האדם לעתיד לבא? אמר לו: מלוז של שדרה. אמר לו: מנין אתה יודע? אמר לו: איתיתיה לידי ואנא מודע לך. טחנו ברחים ולא נטחן, שרפו באש ולא נשרף, נתנו במים ולא נמחה, נתנו על הסדן והתחיל מכה עליו בפטיש - נחלק הסדן ונבקע הפטיש, ולא חסר כלום.

המדרש מתאר את העמידות המופלאה של עצם הלוז שבשדרה, שאמנם אצל מתי המבול נמחתה אף עצם זו, אך אצל שאר בני האדם, שום חומר לא יכול לה. עצם הלוז תשרוד לעד, וממנה יקום הגוף לתחייה5.
את מימד הנצח רואים חז"ל לא רק בעצם הלוז, אלא גם בעיר לוז, שקמה בארץ החיתים על ידי האיש שהראה לבני יוסף את מבוא העיר6:

"וילך האיש ארץ החתים ויבן עיר ויקרא שמה לוז הוא שמה עד היום הזה" - תניא: היא לוז שצובעין בה תכלת, היא לוז שבא סנחריב ולא בלבלה, נבוכדנצר ולא החריבה, ואף מלאך המות אין לו רשות לעבור בה, אלא זקנים שבה בזמן שדעתן קצה עליהן - יוצאין חוץ לחומה והן מתים.

עיר זו שרדה את ההגליות והחורבנות, והיא מעניקה לגרים בה את סגולת חיי הנצח.

בתואל הרמאי
בזוהר הקדוש מבוארת סגולתה של עצם הלוז7:

רב הונא אמר: לא כך הוא. ואנא הוית בכרכי הים ושמענא דהוו קראן לההוא גרמא דשדרה ההוא דאשתאר בקברא מכל גופא - "בתואל רמאה". שאלית עליה אמרו דהוא כרישא (דמיא) דחויא דאיהו רמאה. וההוא גרמא הוא רמאה מכל שאר גרמי. דתאנא, אר"ש: ההוא גרמא למה אשתאר בקיומא יתיר מכל שאר גרמי? משום דאיהו רמאה ולית סביל טעמא דמזונא דבני נשא כשאר גרמי, ובגיני כך הוא תקיף מכל גרמי והוא ליהוי עקרא דגופא אתבני מניה. הדא הוא דכתיב: "בת בתואל הארמי".

פירוש הסולם:

רב הונא אמר: לא כך הוא. ואני הייתי במדינות הים ושמעתי שהיו קוראים לאותו העצם של השדרה ההוא, הנשאר מכל הגוף בקבר ואינו נרקב, בשם: "בתואל הרמאי", דהיינו: נוכל. שאלתי עליו, מה טיבו. אמרו, שצורתו הוא כמו הראש של הנחש, שהוא רמאי, ואותו העצם הוא רמאי יותר מכל שאר העצמות של הגוף.
כי למדנו, אמר רבי שמעון: למה נשאר ומתקיים אותו העצם יותר מכל שאר העצמות? הוא, משום שהוא רמאי ואינו סובל טעם המזונות של בני אדם כמו שאר העצמות, ומשום זה הוא חזק יותר מכל העצמות, והוא יהיה השורש שהגוף יבנה ממנו בעת תחיית המתים, וזהו שכתוב: "בת בתואל הארמי".

את דבריו הסתומים של הזוהר הקדוש, מבאר רבי יעקב עמדין בסידורו "בית יעקב"8:

ונמצא בספרים שיש עצם באדם שאינו נהנה משום אכילה רק מזו הסעודה של מוצאי שבת.
אמר יעקב. מעודי הייתי משתאה משתומם על המראה. כשראיתי בספרים מדברים אודות העצם הלז - "לוז" של שידרה, ויש שקראוהו "נסכוי", שאינו נהנה משום אכילה כי אם מזו הסעודה של מוצאי שבת. ואמרו שממנו בניין גוף האדם ואך הוא לבדו נשאר בקבר אחרי ריקבון עצמות הגוף, כי ממנו תתחיל התחייה לעתיד, שהוא כשאור לגוף כידוע. ולא נודע מה טיבן של שמות הללו שנתנו לו, ומדוע אינו נהנה רק מזאת האכילה בלבד. יותר מזה גדלה הפליאה כשלמדתי במדרש הנעלם פרשת תולדות שנקרא בתואל רמאה ואמרו דהוא רמאה מכל שאר גרמי, לפי שאינו סובל טעם מזונות כמוהם, ובג"כ הוא תקיף מכל שאר גרמי, והוא ליהוי עיקרא דגופא איתבני מיניה. ומי הרואה מאמר זה ולא יפלא ממנו מה עניין שם "בתואל", ומה דבר הרמאות, ומאי טעמא אהני ליה לרמאה רמאותיה כולי האי. צער גדול היה לי על דבר זה, ובדקתי בספרים, פורש אין להם.
ועתה בהיותי עוסק בעניין הראוני מן השמים שכל ג' שמות הללו דבר אחד, וכל דברי העצם אחת הן. העניין הוא שידעו חכמי האמת אחר שבעלי ההוויה עלולים להפסד, וכל מורכב מתפרד, אם היה כל גופו של אדם מורכב בשווה היה מקבל הזנה כולו כאחד, אז בבוא קיצו יתפרד כולו אל חלקיו, ולא ישאר ממנו כלום שיקבל צורת התחייה בגוף הקודם. אע"פ שהשם יתברך בעל היכולת לברוא אדם מחדש, אבל באופן כזה פנים חדשות היה נחשב, ואין זה הוא הגוף שסבל צער המיתה, כי הוא כלה בעשן ואבק דק. ואם יתהווה עוד גוף - אחר הוא! על כן בהכרח יש עצם קטן הנשאר בגוף שאינו תחת יד הריקבון ואינו כלה ובלה בקבר, כי הוא יסוד קיים בו מתחילת שורש היצירה, לא נתהווה מהרכבה, ומשתלשל מאב לבן. על כן אין ההפסד שולט בו. ועל כורחך אינו ניזון מן המזונות כדרך שאר העצמות, שאם כן, בהעדרם היה נפסד כמותם, כי מעת שאיבדו מזונותם ואינם מושבים לחותם היו הלוך וחסר עד היפרד חלקיהם כטבע המורכב הנפסד ופושט צורתו. משא"כ בזה העצם הקיים שאין צריך למזון לפי שאינו מורכב כי הוא עצם פשוט ספירי כעצם השמים לטוהר, לפיכך הוא חזק הקיום ואינו צריך למשוך מזון להמשיך הנחסר בהתכה כי כולו מקשה הוא ואינו ניתך ולא מתפעל מהאיכויות.
וזה שנקרא "בתואל" גימטריה: "מת" עם הכולל, אבל הוא רמאה, כי אע"פ שנראה כמת בגוף המת כשאר חלקיו, אבל באמת הוא שורש החיים. ולכן הוא חסר א' ממספר מת, לרמז על זה שאינו מת אמיתי. ולהיפך, בגוף החיים הוא גם כן רמאי מפני שלא נרגש בו שום שינוי מכל שאר חלקי הגוף שהם נהנים מאכילה והוא נראה כמרמה אותם במה שבאמת אינו נהנה כלל מהמזון כאילו הוא מת. וזה מחמת מקשיותו ונצחיותו.
וכן על דרך זה נקרא "לוז" שהוא גימטריה: "דם" עם הכולל, שממנו חיות האדם. ולכן י' פעמים דם גימטריה: מת כמש"ל. וכן זה הוא עיקר חיות האדם (וככה שם העיר שאין אנשיה מתים בה, לוז). אמנם נחסר ממנו גם כן א' במספר להורות על זה כי הוא חי אצל המות ומת אצל החי.
וזהו שקראוהו עוד: "נסכוי", מלשון: "כי נסך עליכם ה' רוח תרדמה", שנראה כנרדם. וגימטריה: "קום", כי אחרון על עפר יקום וישיג הגוף התחייה על ידו.
אמנם הוא נהנה מסעודה שאין בה אכילה גמורה דהיינו סעודת מוצאי שבת, שהיא נאכלת על השובע ואין אוכלים אותה אכילה גמורה באופן שאין הנאה מגעת לעצמות האחרים כי אם לזה, כי לא לאכילה הוא צריך, רק מכוונת המצווה הוא נהנה ולא מגשמיות האכילה שאיננה נמצאת בכאן ואינה נעשית כי אם לשם מצווה בלבד. ועל כן היא סעודת דוד המלך עליו השלום שלא היה לו חיים בעולם הזה כנודע, ונקרא חי וקיים, ודי בזה לנבון.

מן המקורות שראינו עולה שלוז מבטא את נקודת הקיום הנצחי שנמצאת בתוך המציאות הזמנית, החומרית והמוגבלת.

יעקב אבינו לא מת
חז"ל קישרו את תכונת הנצח, ליעקב9:

הכי אמר רבי יוחנן: יעקב אבינו לא מת. - אמר ליה: וכי בכדי ספדו ספדניא וחנטו חנטייא וקברו קברייא? - אמר ליה: מקרא אני דורש, שנאמר: "ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים", מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים - אף הוא בחיים.

נצחיותו של יעקב נובעת מכוח כלל האומה, שהוא האב שייסד אותה. כשם ש"נצח ישראל לא ישקר", כך יאמר ביעקב אבינו שמיטתו שלימה וכל בניו מרכיבים את כלל ישראל. זכה יעקב להיות אחוז בתכונת הנצח ולהידבק בתכונת האמת: "תתן אמת ליעקב".

תתן אמת ליעקב
עצם הלוז שקיימת לנצח, והעיר לוז שאנשים חיים בה לעד, מזכירים את העיר קושטא, שאנשיה דוברי אמת ומלאך המוות לא שולט שם באופן מלא10:

אמר רבא: מריש הוה אמינא ליכא קושטא בעלמא, אמר לי ההוא מרבנן ורב טבות שמיה, ואמרי לה רב טביומי שמיה, דאי הוו יהבי ליה כל חללי דעלמא לא הוה משני בדיבוריה: זימנא חדא איקלעי לההוא אתרא, וקושטא שמיה, ולא הוו משני בדיבורייהו, ולא הוה מיית איניש מהתם בלא זימניה. נסיבי איתתא מינהון, והוו לי תרתין בנין מינה. יומא חד הוה יתבא דביתהו וקא חייפא רישא, אתאי שיבבתה טרפא אדשא. סבר: לאו אורח ארעא, אמר לה: ליתא הכא. שכיבו ליה תרתין בנין. אתו אינשי דאתרא לקמיה, אמרו ליה: מאי האי? אמר להו: הכי הוה מעשה. אמרו ליה: במטותא מינך, פוק מאתרין, ולא תגרי בהו מותנא בהנך אינשי.

הזוהר הקדוש מכנה את עצם הלוז: "בתואל הרמאי", כינוי שקושר את הלוז לתכונת האמת, אך כאן נראה כקישור ניגודי הסותר לכאורה לנאמר לעיל: הלוז לכאורה קשורה להיפוך מן האמת!
בעצם, עצם הלוז נמצאת בחברה טובה. שמו של יעקב אבינו נגזר מן השורש: ע.ק.ב לשון עקבה ומרמה: "ויעקבני זה פעמים", ופעמים רבות הוא מופיע בקונוטציה שלילית:

עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל וְאָנֻשׁ הוּא מִי יֵדָעֶנּוּ: (ירמיהו י"ז, ט)

ומבאר רד"ק:

לפיכך דבר בכונת הלב ואמר כי הלב עקוב יותר מכל דבר כלומר מרמה כי יוכל אדם להראות בפיו ובמעשיו טוב ויהיה לבו רע ומי ידע זה בלתי האל.

ובהקשר בולט ליעקב:

אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ וְעַל כָּל אָח אַל תִּבְטָחוּ כִּי כָל אָח עָקוֹב יַעְקֹב וְכָל רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ: (ירמיהו ט', ג)

ובכל זאת, נאמר במפורש11:

תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם.

וכשם שמידת החסד כל כך אופיינית לאברהם, כך משמע שמידת האמת מאפיינת את יעקב. כיצד תיושב הסתירה?
נראה שהאמת הנצחית אינה מתגלה בטווח הקצר, ודווקא המבט השטחי רואה את העוקבה והמרמה. העין הטרוטה רואה את יעקב המרמה את אחיו, את אביו ואת דודו לבן, אך במבט פנימי וארוך טווח מתגלה מידת האמת אשר ליעקב, ואדרבה, דווקא עשו ולבן מתגלים כרמאים וכמבקשים את נפשו של יעקב.
כך עצם הלוז "מתחפשת" ונראית כאחת העצמות, ואילו עוצמתה המיוחדת מתגלה רק בטווח הארוך, כאשר כל העצמות כלות והיא בלבד נשארת, ובטווח היותר ארוך, בעת תחיית המתים, יתגלה שעצם זאת לא שלט בה המוות.

שקר לעומת קשר
מה מעניק ליעקב את האמת ואת הנצחיות?
העולם הזה נקרא: "עלמא דשיקרא", וגם: "עלמא דפירודא". השקר עומד בהיפוך לקשר. לשקר אין קיום, כיוון שהוא עוסק בדבר נפרד. השקר הוא מבט חלקי. רק הקשר שמחבר בין הדברים, מוביל אותנו ל"עלמא דקשוט" - עולם האמת.
יעקב אבינו מחבר בין הפכים וניגודים: בין חומר ורוח - "הקול קול יעקב והידים ידי עשו"; בין א"י לחו"ל - בבית אל הוא רואה בחלום את מלאכי א"י עולים לשמים, ואת מלאכי חו"ל יורדים ללוותו בדרכו לחרן; בין שמים וארץ - הסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ויעקב רואה במקום את בית א-לוקים ואת שער השמים, מקום החיבור בין שמים וארץ.
אבני המקום מתחברות זו לזו על מנת שראש הצדיק ינוח על כולן כאחת. אבן היא חיבור: אב ובן. יעקב מחבר בין תקופת האבות לתקופת השבטים והבנים. יעקב קורא למקום: "בית א-ל". הבית כונס בתוכו את כל חלקי החיים, וכולם מוצאים בו את מקומם.
עצם הלוז מחברת בין עולם הזה ועולם הבא, והיא ניזונית דווקא מסעודת מלווה מלכה. המיוחד בסעודה זו שהיא מחברת בין קדושת השבת וחומריותם של ימות החול.
בעיר לוז, לדברי המדרש, היו מפיקים את הלוז - את התכלת.

דתניא, היה ר"מ אומר: מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין? מפני שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע , ורקיע דומה לכסא הכבוד, שנאמר: "ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר", וכתיב: "כמראה אבן ספיר דמות כסא"12.

חוט התכלת שבציצית והקשרים שבה, מסלקים מאתנו את מראה העיניים החיצוני השקרי שאנו עלולים לזנות אחריו, ומעניקים לנו את המבט הפנימי המחבר בין עולם החומר לכסא הכבוד שמנהיג אותו באמת.
בלוז נמצאת סגולת הנצח הטבעית. יעקב אבינו נוטל סגולה זו, חושף את מקורה הא-לוקי ומתווה את הדרך לגילוי אותה אמת נצחית, על ידי בית א-לוקים שלעולם יהיו עינינו נשואות אליו.
גם כאשר נעמוד כיעקב אבינו לפני דרך ארוכה, לא נפחד, כי עם הנצח אנחנו, וסופה של האמת שאנו המייצגים אותה, לנַצֵח.




1 את הבסיס לדברים למדתי משיחת הרב צבי יהודה על "בית אל", בעריכת הרב אבינר.
2 בראשית כ"ח, יט.
3 שופטים א', כב-כו.
4 בראשית רבה כ"ח, ג.
5 מעניין שהדברים אודות עצם הלוז באו בעקבות שאלתו של אדריאנוס שחיק טמיא - ישחקו עצמותיו. (מעין הקללה: "ימח שמו"). אדריאנוס שמיגר את מרד בר כוכבא, החריב את ירושלים וביקש לאבד את שמה עי ידי הסבתו ל"איליה קפיטולינה", הוא זה שיישחקו עצמותיו ושמו יימחה, וירושלים שאותה החריב תישאר לעד עיר הנצח, כאותה עצם הלוז ממנה תתחיל תחיית המתים. סימן לדבר בהרוגי ביתר שגם לאחר שמתו, נותרה בהם לחלוחית של חיים וגוויותיהם לא הסריחו (ברכות דף מ"ח ע"ב).
6 סוטה דף מ"ו ע"ב.
7 מדרש הנעלם, פרשת תולדות, דף קל"ז ע"ב.
8 לויית המלכה בסעודה, עמ' ר"ו-ר"ז.
9 תענית דף ה' ע"ב.
10 סנהדרין דף צ"ז ע"א.
11 מיכה ז', כ.
12 סוטה דף י"ז ע"א.




-------------------------------------------------------------------------------------------