פרשת השבוע פרשת אחרי מות קדושים הרב יהושע ויצמןו' באייר ה'תשס"ו

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: מנחם ויצמן.



גדול המצווה ועושה


חטא נדב ואביהוא המוזכר בפרשת השבוע, מעורר למחשבה על היחס למצוות ולציוויים בכללם. חז"ל אומרים1:

דאמר ר' חנינא: גדול מצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה.

ננסה לבחון את היחס לענין בעקבות דבריו של הרב קוק זצ"ל2.

ודע עוד, שהחזיון של הכחות המתפתחים לטובה ולאורה מצד כח התורה הוא הולך במערכה, עד כמה ראוי שיהי' נובע מכח הדין והמשפט ועד כמה ראוי שיהי' נובע דוקא מטוב הלב ומהסכמה פנימית בלא שום מעיק כלל, אפילו מועקה מוסרית. וזהו היסוד שאנו מחברים תמיד ברית אבות עם כל הדברים היותר עקריים, וברית ארץ ישראל היא מחוברת מחזקת ירושת אבות וקבלת התורה. אמנם האבות קיימו את התורה מהכרה פנימית וחפשית, וזה היתרון ראוי שלא יחסר על חלק גדול מהמציאות המוסרית, וזהו יסוד החלקים הגנוזים שהמה יוצאים דוקא בתור מדות חסידות ולפנים משורת הדין, שאם היו באים בתור הלכה הכרחית היו מטשטשים את ההדרכה הקבועה, להיות הולכת הלוך ואור לדורות עולם ולהיות לאור גויים ועמים רבים לפי מעלות רוחם השונה מאד. כי הצד המוסרי שצריך להמצא בתור נדבה ואהבת חסד הוא צריך לעולם להיות לו משקל נודע לפי הערך המוסרי הכללי החיובי, כערך האויר החפשי לעומת הבנינים והמעשים הקולטוריים הממלאים אותו, שאי אפשר שלא ישאירו בעבורו מקום רחב מאד. ומה שצריך להסתפח על פי נדבת הרוח וחופש הרצון הטוב חייב להרשם בתור מדת חסידות. ואין לשער גודל ההפסד, שהיתה התרבות האנושית סובלת, אם אלה המדות הנעלות היו נקבעות בקבע חיובי. כי רק מה שהוא יותר הכרחי לחיים החמריים והמוסריים בהוה, ופוגע אם יחלש להשרשת העתיד, זה נכנס באזהרה, וגדול המצווה ועושה, אבל מה שקולע לעומק הטוב בהיותו עומד ומתפשט בתור טל של תחי' לימים יוצרו, מבלי לפגוע ברכותו וספוגיותו את כל מטרת העילוי העתידי, זכה להקבע בתור נדבה ואהבת חסד.


נעמוד על כמה נקודות בדבריו של הרב קוק זצ"ל.

ודע עוד, שהחזיון של הכחות המתפתחים לטובה ולאורה מצד כח התורה הוא הולך במערכה, עד כמה ראוי שיהי' נובע מכח הדין והמשפט ועד כמה ראוי שיהי' נובע דוקא מטוב הלב ומהסכמה פנימית בלא שום מעיק כלל, אפילו מועקה מוסרית.

יש שני יסודות בהתפתחות הכוחות. האחד הוא המשפט, והשני ההסכמה הפנימית, בלא שום מועקה. כל ציווי יוצר מועקה, שהרי הנמנע ממנו עובר על הציווי. אף אם ההשלכות אינן מיידיות, המועקה של הציווי קיימת, במידה זו או אחרת.
הדברים שאדם עושה בבחירה וברצון חופשי, "באהבת חסד", הם המבטאים את האדם עצמו. אמנם הדברים הנעשים מכח הציווי חשובים והכרחיים, אך אישיותו ומהותו של האדם באות לידי ביטוי בדברים אותם הוא עושה מרצון חופשי, בלא ציווי ובלא מועקה. על כן חשוב להשאיר חלק נרחב מן התורה שאיננו בציווי, אלא נתון לבחירתו של האדם ולרצונו, כדי לתת מקום לאדם לבטא את אישיותו ואת רצונו בקרבת אלוקים.

אף ארץ ישראל ניתנה לנו על ידי חיבור שני היסודות:

וברית ארץ ישראל היא מחוברת מחזקת ירושת אבות וקבלת התורה.

מצד אחד ניתנה לנו הארץ בירושה מאבותינו, שבאו מרצונם אל הארץ, ומצד שני היא ניתנה לנו בצו אלוקי שניתן בתורה.
בזוה"ק3 מתבאר הענין:

בוא וראה מה כתוב "ויקח תרח וגו' ויצאו אתם מאור כשדים". 'ויצאו אתם', 'ויצאו אתו' צריך לכתוב?! כי כתוב 'ויקח תרח'. למה כתוב "ויצאו אתם"?! אלא תרח ולוט עם אברהם ושרה יצאו, כי הם שרצו לצאת בעיקר מתוך הרשעים, ואחר שראה תרח שאברהם בנו ניצל מתוך האש, חזר לעשות רצונו של אברהם, ומשום זה, ויצאו אתם תרח ולוט. ובשעה שיצאו מה כתוב בהם, "ללכת ארצה כנען" כי רצונם היה ללכת לשם. מכאן למדנו שכל מי שבא לטהר עוזרים לו. בוא וראה שכך הוא, כי כיון שכתוב "ללכת ארצה כנען", מיד כתוב, "ויאמר ה' אל אברהם לך לך וגו'". ומִטרם שנתעורר מעצמו מתחילה ללכת לארץ כנען, לא כתוב לך לך...
בוא וראה שכן הוא. כי כבר יצאו מאור כשדים, והיו בחרן, ולמה יאמר לו "לך לך מארצך וממולדתך", אלא עיקר הדבר כמו שאמרנו, "אל הארץ אשר אראך" - אראך מה שלא יכולת לעמוד עליו, ולא יכולת לדעת הכח של ארץ ההיא, שהוא עמוק וסתום.

יציאתו של אברהם מחרן לארץ כנען מובאת פעמיים. פעם אחת בסוף פרשת נח, יחד עם תרח וכל משפחתו, ולאחר מכן בתחילת פרשת לך לך, בעקבות הציווי האלוקי. רק לאחר שהתעורר אברהם ללכת אל הארץ מרצונו ומהסכמה פנימית - התגלה אליו ה' וציווהו: "לך לך... אל הארץ אשר אראך"4.

אמנם האבות קיימו את התורה מהכרה פנימית וחפשית, וזה היתרון ראוי שלא יחסר על חלק גדול מהמציאות המוסרית, וזהו יסוד החלקים הגנוזים שהמה יוצאים דוקא בתור מדות חסידות ולפנים משורת הדין, שאם היו באים בתור הלכה הכרחית היו מטשטשים את ההדרכה הקבועה, להיות הולכת הלוך ואור לדורות עולם ולהיות לאור גויים ועמים רבים לפי מעלות רוחם השונה מאד.

העובדה שהאבות קיימו את כל התורה כולה קודם שניתנה, מרצונם הפנימי, מתפרשת בדרך כלל כמלמדת את מעלתם הגדולה של האבות, שלמדו את התורה מעצמם.
כאן מבאר הרב כי דבר זה מלמד על מהותן של המצוות. המצוות הגיעו אלינו מתוך הסכמה ובחירה של האבות. הציווי על קיום המצוות הגיע לאחר שהאבות כבר קיימו את התורה מרצונם. על כן בכל המצוות שאנו מקיימים בעקבות הציווי, יש בחינה של רצון פנימי, שכן זו היתה הראשית.

באגרת נוספת מרחיב הרב את הענין5:

ובכלל יש לומר, דמידי דרבנן כל זמן שלא היו נהוגים ברוב ישראל, וליכא "הגוי כולו", לא חשיב עדיין איסור גמור... אם כן אתי שפיר דכל הדברים שחשיב בימיהם עוד לא נתפשטו בכל ישראל, והיו מילי דחסידותא, אף על פי שאחר כך כשנתפשטו הויין איסורי דרבנן מדינא.

כדי שלמצוה מדרבנן יהיה תוקף מחייב, היא צריכה שתפשוט בכל ישראל6. קודם שפשטה, יש לה גדר של מידת חסידות, שהרי עדיין איננה מחייבת את כל האומה. נמצא שכל הדברים דרבנן יסודם במידת חסידות, בעשייתם מרצון חופשי בלא ציווי מוחלט, ורק בהמשך הופכים הם לדברים מחייבים.
דרך הכניסה של המצוות לעם ישראל היא ברצון, ורק אחר כך הופכות המצוות למסגרת מחייבת. כך במצוות דאורייתא, שקיימו האבות מרצונם קודם שנצטוו, וכך במצוות דרבנן, שראשיתם ב"מידת חסידות" קודם שפשטו בכל ישראל.

משל למה הדבר דומה? לאדם שעלה לארץ מרצונו החופשי, לא מתוך צרות ופרעות, ולא מתוך שמשפחתו עלתה, אלא מתוך רצון חופשי ופנימי, מתוך אהבת הארץ. בארץ הוא הקים משפחה, ונולדו לו בנים. האם הבנים נמצאים בארץ בהכרח או מתוך רצון ובחירה? אמנם מבחינה אישית - הבן נולד בארץ ולא בחר להיות כאן. אך במבט כללי נוכל להבין, שכיון שראשית ההגעה לארץ של הוריו היתה מתוך אהבה ורצון, כך נקבע גם ההמשך. ההמשך כולו מקבל את תכונת הראשית, את האהבה והרצון שאפיינו את תחילת התהליך.
כך גם בדברים נוספים, כגון התיישבות. ההורים מקימים ישוב, בחלוציות ובהקרבה מרשימים. בניהם נולדו לישוב קיים ומבוסס, והם עלולים לחוש כי חייהם חסרים את האידיאל וההקרבה של ההורים. אך פשוט הוא שלא כל אדם יכול להקים ישוב חדש כדי לחוש את האידיאל. המשך מפעליהם של ההורים מקבל את האידיאל וההקרבה שאפיינו את הראשית, ושם הראשית נקרא על שם ההמשך כולו.

באגרתו מתייחס הרב למידות חסידות שנהג בהם רב, ואחד מהם הוא7:

דלא הוה מסגיא (שלא היה הולך) ארבע אמות בגלוי הראש.

רב היה הולך עם כיפה לראשו, כמידת חסידות שנהג בה. כיום זהו דבר שהפך לחלק מהמסגרת המחייבת של שמירת תורה ומצוות. אולם, הידיעה כי ראשית הענין היתה בבחירה וברצון, צריכה לתת גם לנו, העושים זאת מכח ציווי ומסגרת, תחושה של התחדשות וגילוי הרצון.

במקום נוסף מתייחס הרב לענין זה8. הרב מתייחס למאמר חז"ל: "אין צו אלא זירוז מיד ולדורות":

כמו שהיה "מיד", כן יהיה "לדורות", באותו רשם הקדש, בעוצם חיותו ועומק קליטתו באמונת אומן נשגבה.

"צו - מיד ולדורות". אותה תחושה של התחדשות והתרוממות שהיתה בעת הציווי "מיד", בזמן שניתן, היא זו שצריכה להמשיך "לדורות", שכן הראשית קובעת את מהותו של ההמשך כולו.

כי הצד המוסרי שצריך להמצא בתור נדבה ואהבת חסד הוא צריך לעולם להיות לו משקל נודע לפי הערך המוסרי הכללי החיובי, כערך האויר החפשי לעומת הבנינים והמעשים הקולטוריים הממלאים אותו, שאי אפשר שלא ישאירו בעבורו מקום רחב מאד.

עיר איננה יכולה להיות מלאה בבניינים. יש הכרח להשאיר מרחבים של אויר חופשי ופתוח לתושבים. כך גם בתורה. לא יתכן שהכל יהיה בציווי. יש הכרח להשאיר מרחבים לנפש, ומקום לגלות את רצונו של האדם. מה שיכול לבוא מתוך רצונו של האדם, באהבת חסד, אין לצוות עליו אלא להשאירו לנדבת לבבו.

כי רק מה שהוא יותר הכרחי לחיים החמריים והמוסריים בהוה, ופוגע אם יחלש להשרשת העתיד, זה נכנס באזהרה, וגדול המצווה ועושה.

מאמר חז"ל שבו פתחנו, "גדול מצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה", נאמר רק על הדברים שהכרחיים לחיים תקינים של האדם והאומה. אך כל שאר הדברים ראוי להם להיות בגדר של "מידת חסידות" ו"לפנים משורת הדין", שהאדם עושה אותם מרצונו ולא בהכרח, ומגלה בכך את אהבתו לה'.

ההכרח תופס חלק קטן מחיינו. אין התורה קובעת לאדם איזה מקצוע יבחר, היכן יגור, כיצד יבנה את ביתו וכיצד יגדלו ילדיו. בכל הדברים האלה - שהם עיקר חייו של האדם - נתנה התורה מקום לבחירתו של האדם. יכול האדם להתקרב לה' מרצונו בבחירתו הנכונה ובעשייתו דברים לפנים משורת הדין, ולשם כך לא ציוותה התורה ציוויים בדברים אלה.




1 קידושין ל"א ע"א.
2 אגרות ראיה ח"א אג' פ"ט עמ' צ"ז.
3 ח"א, ע"ז ע"ב - ע"ח ע"א בתרגום.
4 עוד על כך ראה בשיחה לפרשת לך לך משנת ה'תשס"ב, המופיעה באתר הישיבה.
5 אגרות ראי"ה ח"א אג' מ"ב.
6 עי' עבודה זרה ל"ו ע"ב.
7 עי' ספר האורה מהד' בובר, סי' א'.
8 עולת ראי"ה ח"א, עמ' קכ"א.



-------------------------------------------------------------------------------------------