מוסר האויב הגדול ביותר הרב יהושע ויצמןט' בכסלו ה'תשס"ז

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: מנחם ויצמן.



האויב הגדול ביותר


אנו רוצים לעסוק הפעם בנושא הציניות.
הציניות היא האויב הגדול ביותר של ישראל ושל התורה, כפי שדורשים חכמים על הפסוק1:

לֵץ תַּכֶּה וּפֶתִי יַעְרִם.
לץ תכה - זה עמלק2.

רק אחר הכאת עמלק ניתן להערים - להחכים בתורה. ללא התמודדות עם הציניות לא ניתן לגשת לתורה.
חז"ל משתמשים במשל כדי לבאר מהו החטא הנורא של עמלק שהביא לחובת מחיית אומה זו מן העולם3:

אמר רבי חוניא: משל למה הדבר דומה, לאמבטי רותחת שלא היתה בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד וקפץ לתוכה, אף על פי שנכוה הקירה לפני אחרים. אף כאן כיון שיצאו ישראל ממצרים הקב"ה קרע הים לפניהם ונשתקעו המצרים לתוכו נפל פחדן על כל האומות, שנאמר (שמות ט"ו): "אז נבהלו אלופי אדום וגו'", כיון שבא עמלק ונזדווג להם, אף על פי שנטל את שלו מתחת ידן, הקירו לפני אומות העולם.

הציניות מצננת ומקררת את האדם, וזו בחינתו של עמלק.
הנקודה העקרונית בענין זה היא שהציניות פוגעת בקדושה.
כמשל לכך, שמעתי פעם אדם שאמר: שמעתי שהרב קוק מדבר על ניצוץ אור שיש בכל יהודי. הסתובבתי בדיזינגוף, ראיתי הרבה אורות וניצוצות, אבל לא מהסוג שהרב קוק מדבר עליו...
זו דוגמא ליחס ציני לדבר שבקדושה, הפוגעת בו ומקטינה אותו.
גם ספר תורה לא נראה דבר קדוש, ואינו אלא עור של פרה שאדם זקן וכפוף שרבט עליו עם תערובת צמחים ושרף של עץ...
קדושה לא רואים. הקדושה היא מושג עדין, הדורש הכנה רוחנית ועבודה על המדות כדי לקלוט אותו ולהרגיש בו. על כן אין כל קושי "לפוצץ את הבלון" של הקדושה עם סיכה אחת של ציניות.
כל דבר גדול ורציני ניתן לגמור במילה אחת של ציניות. על ידי לעג ניתן ללכלך כל דבר עדין ועמוק, הדורש רגישות מחשבתית ועדינות אישית.
כך האדם מתקרר מרגש הקדושה שבו, ונמנע מלהתקרב לקדושה.
חז"ל אומרים במדרש4:

מה השמן הזה כוס מלא שמן בידך ונפל לתוכו טיפה של מים ויצאת כנגדה טיפה של שמן, כך אם נכנס דבר של תורה ללב יצא כנגדו דבר של ליצנות, נכנס ללב דבר של ליצנות יצא כנגדו דבר של תורה.

הליצנות דוחה את התורה, כיון שהקרירות לא מאפשרת לאדם להתרגש. כל חויה של התרגשות, וכל שכן חויה של התעלות וקדושה - אינן יכולות לדור בכפיפה אחת עם ציניות.
המתרגל לכך - מתרחק מן הקדושה. על כן יש להזהר מלהשתמש בביטויים ציניים כלפי עניינים שבקדושה, ובכך להרחיק את עצמך ואת השומעים מן הקדושה.

הרמח"ל במסלת ישרים מתייחס לליצנות כדוחה את התוכחה5. התוכחה בנויה על כך שהשומע את האמת מתלהב ממנה ומקבל על עצמו קבלה חיובית, הרהור תשובה וכדומה.
במצב זה - כל לגלוג קל יכול להחזיר את המצב לקדמותו, כאילו לא שמע האדם את הדברים. קירור ההתלהבות מן התוכחה יכול לבטל את השפעתה לחלוטין. יש שמתביישים לקבל על עצמם קבלה חיובית, מפחד פן ילגלגו עליהם. זהו נזק גדול של הציניות שיש להתרחק ולהזהר ממנו ביותר.

תופעה נוספת הנובעת מן הציניות.
יש לפעמים שלועגים וצוחקים על חשבון אנשים עם חסרון מסויים או אפילו מום. אותם אנשים בעלי המום "משתפים פעולה" עם ה"צחוקים", ונראה הדבר כאילו לא איכפת להם.
דבר זה חמור במיוחד. איננו יודעים איזו צלקת נשארת בנפש האדם מהצחוק שצוחקים עליו. איננו יודעים לאיזו נפילה זה יכול לגרום לאדם שגם בלא הצחוק קשה לו מאוד.
יותר מזה. אדם שמעד ונכשל באיזה דבר, פעמים שהחברים צוחקים עליו על כשלונו זה, וזה יכול להפילו יותר ויותר.
הבדיחות על חשבונו של מי שנפל, מקשות עליו מאוד לתקן ולתפקד. חלק גדול מהקושי של אדם שנפל נובע מהמחשבה כיצד תגיב החברה. זוהי תופעה חמורה, שיש להמנע ממנה. יש להסיר מהדיבור את הלעג לזולת בצורה מוחלטת.

מנין נובעת הציניות?
אחד הגורמים לכך הוא גאוה. הציניקן חש שהוא מביט אל העולם מלמעלה, יודע הוא מה טוב ומה רע, מה נכון ומה איננו נכון, ויכול הוא לשפוט ולחלק ציונים לכל באי עולם. זוהי גאוה. אדם עניו איננו יכול ללגלג על תופעות או אנשים סביבו.
פעמים הופכת הציניות למקצוע, שיש המתפרנסים ממנו - מכתיבת טורי ציניות בעיתונים וכדומה. זהו מקצוע גרוע, שכן הכותב - וגם הקוראים - מתרגלים להביט על המציאות בצורה מעוותת. בכל דבר מחפשים הם מה ניתן להוציא ממנו, מה יש לצחוק כאן, ולא רואים כלל מה קורה באמת. לא מביטים אל העולם בעין טובה וחיובית, אלא מחפשים היכן ניתן לנעוץ את עטם, בחינת "הועד לחיפוש חטאים".

הכתוב אומר6:

לֵץ הַיַּין הֹמֶה שֵׁכָר וְכָל שֹׁגֶה בּוֹ לֹא יֶחְכָּם.

מי ששוגה ומתרגל לליצנות ולציניות - לא יחכם. לא יחכם פירושו שאיננו יכול להכנס ולהתקדם במדרגות החכמה והקדושה; שהוא רואה הוא את העולם בצורה מעוותת; שיש בכך בעיה של מדות - כל זה כלול בביטוי "לא יחכם"7, וכל זה נובע מהציניות. הציניות היא מחסום בפני התקדמות של האדם בכל מישור.

יש גבול דק העובר בין שמחה ומילתא דבדיחותא שיש להם מקום חשוב, ובין הציניות הפסולה.
בדיחות הדעת היא דבר חיובי מאוד, המרחיב את הלב. רבה היה פותח את שיעורו במילתא דבדיחותא.
מילי דבדיחותא נועדו להפשיר את האוירה כדי שיהיה ניתן לאחר מכן לקלוט דברים גדולים ועמוקים. אם זו המגמה - הבדיחוּת היא דבר חיובי. התנאי הוא שלא תהיה פגיעה באנשים, או ברעיונות של קדושה, תורה, יראת שמים וכדומה.

חכמי הנפש טוענים שציניות נובעת מסיבוך פנימי של האדם שאיננו שלם עם עצמו, ועל כן מתגונן על ידי מציאת פגמים בזולתו. ההתמודדות עם הציניות מאפשרת להיפתח לשמחה אמיתית ושלמה בעולמו של הקב"ה, שלא מתוך חולשותיהם של הבריות, אלא מתוך עוצמה והתבוננות חיובית.




1 משלי י"ט, כ"ה.
2 שמות רבה פרשה כ"ז, ו'.
3 תנחומא כי תצא, ט'.
4 שיר השירים רבה פרשה א', כ"א.
5 מסילת ישרים פרק ה': "ותראה קושי הלצון והשחתתו הרבה, כי כמו המגן המשוח בשמן אשר ישמיט ויפיל מעליו החצים ומשליכם לארץ ולא יניח אותם שיגיעו אל גוף האדם כן הלצון מפני התוכחה והמרדות, כי בליצנות אחד ובשחוק קטן יפיל האדם מעליו ריבוי גדול מן ההתעוררות וההתפעלות מה שהלב מתעורר ומתפעל בעצמו מדי ראותו או שומעו ענינים שיעירוהו אל החשבון והפשפוש במעשים, ובכח הליצנות יפיל הכל לארץ ולא יעשה בו רושם כלל. ולא מפני חולשת הענינים ולא מפני חסרון הבנת הלב, אלא מפני כח הלצון ההורס כל עניני המוסר והיראה".
6 משלי כ', א'.
7 עי' מורה נבוכים ח"ג פנ"ד.



-------------------------------------------------------------------------------------------