על הברכות

הרב יהושע ויצמן
ד׳ באייר ה׳תשס״ז
 
22/04/2007

על הברכות

הפעם ברצוננו לעסוק בנושא הברכות, בשלוש מערכות, זו למעלה מזו.

א. את הברכות ניתן לתפוס בשתי צורות. ניתן לראות זאת כדבר מעיק – יש חובה לברך לפני כל אכילה ולאחריה, וצריך לזכור זאת. זהו עוד חוב המוטל עלינו מאת ה'. אולם, ניתן לראות זאת בצורה הפוכה. הברכות משחררות ומרוממות את האדם, ומוסיפות ערך והנאה לחייו.
שתי צורות אלו עולות משאלתו של מלך הכוזרים את החבר1:

אמר החבר: ומה שמרבה נעימות בחיי החסיד ומחזקה ומוסיף הנאה על הנאתו הוא חובת הברכות שהוא חייב לברך על כל מה שהוא מוצא בעולם ועל כל המוצא אותו בעולם.
אמר הכוזרי: היתכן הדבר והרי הברכות טרחה נוספת הן.
אמר החבר: האין האדם השלם ראוי לכך שיאמר עליו כי הוא מרגיש בהנאה שבמאכלו ובמשתהו יותר מן הילד או מן הבהמה, כשם שלבהמה ראוי ליחס את ההנאה יותר מאשר לצמח, אם כי הצמח מקבל מזון בכל עת.
אמר הכוזרי: אמנם כן, בגלל היתרון שיש לו לאדם בתחושה ובהכרה בשעת ההנאה, כי השכור אשר בשעת שכרותו הובאו לפניו כל הדברים שהוא מתאוה אליהם, ואכל ושתה ושמע נגונים ונמצא בחברת רעיו וחשוקתו מחבקתו, אילו סופר לו על כל זה לאחר שנתפכח היה מצטער על כך, והיה חושב כל זה להפסד ולא לשכר, הואיל וההנאות ההן לא באו לידו כשהוא במצב של הכרה מלאה ותחושה שלמה.
אמר החבר: לעומת זה ההכנה להנאה וההבחנה בה והמחשבה על העדרה לפני בואה – כל אלה כופלות את ההנאה. וזוהי אחת מתועלות הברכות לכל מי שקבל עליו לקיימן בכונה ובשלמות, כי הן מביאות לנפש האדם את ההבחנה במין ההנאה ומולידות את ההרגשה בצורך להודות עליה למי שנתנה לאחר שהיה האדם חושש להעדרה, ואז תגדל השמחה על הנאה זו. כך אתה מברך "שהחיינו וקיימנו", שהרי אתה רואה את עצמך מזומן למות, ונמצאת מודה על היותך חי עוד ורואה זאת כזכיה, ויקל בעיניך החלי ואף המות בבואו בזמנו. כי בעשותך חשבון נפשך מצאת כי ממשאך ומתנך עם אלהיך יצאת בריוח, שהרי לפי טבעך ראוי אתה כי יעדר כל טוב ממך, כי עפר אתה, אך האלוה היטיב עמך ונתן לך חיים והנאה ועל אלה אתה מודה. ובבוא השעה כי יטלם ממך תודה ותאמר "ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מברך", וכך תמצא נהנה כל ימי חייך. ומי שלא קבל עליו דרך זו חשב את הנאתו לא להנאה אנושית כי אם להנאה בהמית בדומה להנאת השכור שהזכרנו למעלה…

החבר מדגיש כי הברכות הן הגורמות הנאה. יהיו שיאמרו למקרא דברים אלו – "מה מבין ר' יהודה הלוי בהנאות העולם. אני יודע מה זו הנאה אמיתית". אולם, כפי שהוא מבאר, גם ההנאה דורשת הכנה מוקדמת.
הקב"ה ברא את העולם כדי להיטיב לאדם ולגרום לו הנאה.
רצונו יתברך בהנאתנו מתבארת בלשון הרמח"ל2:

והנה מה שהורונו החכמים זכרונם לברכה הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להימצא.

מטרת בריאת העולם היא כדי להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו. כיצד מגיעים להנאה וכיצד היא נמדדת? בספר ההקדמות לבעל הסולם העמיק לבאר שהרצון הוא המביא את ההנאה והתענוג, והוא המגדיר את שיעורם3:

כיון שחשב השי"ת, להנות את הנבראים, והאור התפשט ממנו, ויצא מלפניו, כביכול, תיכף הוטבע באור הזה, הרצון לקבל את הנאתו. ותשפוט גם כן, שזה הרצון, הוא כל מדת גודלו של האור המתפשט, כלומר, שמדת אורו ושפעו, היא כפי השעור שרוצה להנות, לא פחות ולא יותר. ודו"ק בזה, וע"כ. אנו מכנים מהותו של, הרצון לקבל, המוטבע באור הזה, מכח מחשבתו ית', בשם, מקום. על דרך משל, באמרנו שאדם אחד יש לו מקום לקבל סעודת ליטרא לחם, והשני אינו יכול לאכול יותר מחצי ליטרא לחם, באיזה מקום אנו מדברים, לא מגודלם של בני המעיים, זולת מגודל של החשק והרצון לאכול. והנך רואה, שמדת מקום הקבלה, של הלחם, תלויה בשיעור הרצון והחשק של האכילה, ואצ"ל ברוחניות, אשר הרצון של קבלת השפע, הוא המקום של השפע, והשפע נמדד במדת הרצון.

מבואר בדבריו, שהעולמות נבראו באופן שהרצון הוא הכלי לקבלת ההנאה וממילא כגודל הכלי כך גודל האור המתפשט לתוכו.
ההנאה שחפץ הקב"ה שנהנה בה היא הנאה ברמה עליונה. פעמים שמתוך שרוצה האדם את ההנאות הקטנות שהחיים מזמנים לו – הוא מוותר על ההנאה הגדולה, זו שמתוארת בדברי החבר למלך הכוזרים.
ההנאה תלויה ברמתו של האדם. בהמה איננה נהנית ממאכלה, וילד איננו נהנה כמבוגר. ככל שאדם מרומם יותר ועליון יותר כך הנאתה צריכה להיות גדולה יותר. המודעות והמחשבה על הדבר מוסיפה להנאה.
אדם שמברך שהחיינו – מודה על חייו. יש לו הנאה מעצם החיים עד כדי לברך עליהם. זו הנאה שנעדרת ממי שאיננו מברך. אין הוא מודה על חייו, ואין הוא נהנה מכך.
הברכה הופכת את החיים למשמעותיים יותר, מתוך שהיא גורמת לאדם לעצור ולחשוב על מעשיו. הברכה מביאה את האדם למודעות גדולה יותר לעצמו ולחייו, ומתוך כך הוא עושה את מעשיו בעוצמה גדולה יותר.
אדם המברך קודם אכילתו ולאחריה הופך בכך את האכילה למשמעותית. אם הוא מברך על כך – הרי זה דבר טוב, שיש להודות עליו. מתוך כך הוא אוכל בתחושה חיובית, ברוממות רוח, ולא רק מתוך הכרח.
אף הברכה על המצוות מרוממת את קיום המצוה. אין המצוה מתקיימת בהיסח הדעת אלא מתוך מחשבה ומודעות. הבנת משמעות הדברים הבאה מתוך הברכה מוסיפה ערך והנאה למעשים, כשם שמודעותו של אדם מבוגר מוסיפה ערך לחייו ביחס לילד.

הברכות ניתנו לנו כדי שנהנה מן העולם. ברא הקב"ה מזון לאדם, וכדי להגדיל את הנאתו עשה את המזון טעים וערב לחיך. כך אין האדם אוכל רק על מנת לשבוע, אלא הוא נהנה מכך, מן הטעם של המזון. כדי לכפול הנאה על הנאה נתן לנו הקב"ה את הברכות, וכך אנו נהנים לא רק מטעמו של המזון, אלא גם ממשמעותו ומהמודעות לאכילתנו.
אין צורך בנקיפות מצפון כאשר אנו נהנים. ההנאה היא רצונו של הקב"ה, שעל כן נתן לנו את הברכות, ובכך ההנאה מתרוממת מהיותה בהמית למדרגה אנושית ורוחנית. כך הנאתנו גדולה ועמוקה יותר.

בנוהג שבעולם, כאשר מבקשים לגרום לאדם הנאה באכילתו, מצרפים לאכילה דברים נוספים – המזון מוגש בכלים נאים, ברקע מתנגנת מוזיקה נעימה והתאורה אף היא מוסיפה להנאה.
הקב"ה ברוב חסדו נתן לנו דבר המתלוה אל המזון, והרי הוא מחזק את ההנאה בצורה טובה ועליונה יותר. חובת הברכות נותנת לאדם תחושה נעימה וחיובית כלפי אכילתו, הרי הוא רואה בכך דבר טוב המזקיק ברכה והודיה לה', וכך הנאתו כפולה ומכופלת.

ב. בדברי הגמרא במסכת ברכות מופיעה רמה נוספת של הברכות ומשמעותן4:

תנו רבנן: אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה, וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה – מעל.

בדברי הכוזרי למדנו על תועלת הברכות, וכאן אנו למדים על החסרון והבעיה כאשר אין מברכים.
יש להבין את הגמרא. מדוע הנהנה בלא ברכה הרי הוא מועל. אין הגמרא אומרת "כאילו מעל", אלא "מעל". הכיצד חוסר ברכה קשורה למעילה?
הרמב"ם בסוף הלכות מעילה כותב:

ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף ענינם כפי כחו, ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה אל יהי קל בעיניו ולא יהרוס לעלות אל ה' פן יפרוץ בו, ולא תהא מחשבתו בו כמחשבתו בשאר דברי החול. בוא וראה כמה החמירה תורה במעילה, ומה אם עצים ואבנים ועפר ואפר כיון שנקרא שם אדון העולם עליהם בדברים בלבד נתקדשו וכל הנוהג בהן מנהג חול מעל בה, ואפילו היה שוגג צריך כפרה, קל וחומר למצוה שחקק לנו הקב"ה שלא יבעט האדם בהן מפני שלא ידע טעמן, ולא יחפה דברים אשר לא כן על השם ולא יחשוב בהן מחשבתו כדברי החול.

הרמב"ם לומד קל וחומר מעצים ואבנים שהוקדשו, שיש בהם דין מעילה, למצוות, שאין לבעוט בהן כשלא יודעים את הטעם. יש להבין מהו הלימוד שלמד הרמב"ם.
מבאר זאת הרב חרל"פ5 כך: מעילה היא לקיחת דבר שמגמתו היא אל הקודש, ושימוש בו לצרכיו הפרטיים של האדם, לצרכי חול. הדבר מתקדש באמירתו של האדם שהוא מקדיש אותו – וכך נאסר שימוש חול בדבר. קל וחומר למצוה שחקק הקב"ה, שאמירתו של הקב"ה היא שקידשה אותה, שאין להשתמש בה לצרכיו האישיים של האדם.
כאשר אדם עוסק בטעמי המצוות הוא עלול לבוא למחשבה שהוא מקיים את המצוות בגלל טעמיהן, בגלל שהן טעימות לו ונעים לו לקיימן. זו מעילה – לקיחת המצוות שמגמתן קודש, ושימוש בהן לצרכיו של האדם והנאותיו.
אמנם צריך האדם להתבונן בטעמי המצוות, אך אם לא ימצא טעם – אל יבעט במצוה משום כך. לא הטעם הוא הגורם לנו לקיים את המצוה, אלא ציווי הבורא. המקיים מצוות רק משום טעמן – זו מעילה במצוות ובמגמתן הקודש שלהן.
אף הנהנה מן העולם בלא ברכה – מעל. העולם נברא לכבודו של הקב"ה6:

כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו.

השימוש בעולם הזה הוא כדי להעלותו ולרומם אותו, לכבוד הבורא. אם אדם משתמש בבריאה לצורך עצמו – הרי הוא מועל. הברכה היא הגורמת לדבר לשמש לכבוד הבורא, וכך היא מביאה את העולם למטרתו. המברך מורה בכך שהוא משתמש בעולם לכבוד הבורא ולא לצרכיו הפרטיים, ועל כן אין בכך מעילה.
הברכה היא המתירה את העולם לשימוש האדם, כדברי הגמרא7:

רבי לוי רמי: כתיב "לה' הארץ ומלואה", וכתיב: "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם", לא קשיא, כאן קודם ברכה, כאן לאחר ברכה.

הדרך להתיר את העולם בשימוש היא על ידי שמשתמשים בו לתפקיד האמיתי והמקורי שלו – לכבוד שמים, וזו פעולתה של הברכה.

ג. מדרגה נוספת בהבנת עניינן של הברכות עולה מדברי האר"י הקדוש8.

ועם זה יתורץ קושיא זו, שאיך אפשר בעולם שהלחם שהוא חומרי יזון חלקי הנפש שבאדם, שהוא רוחניות, ואם לא יאכל אדם לחם ולא שום מזון, כך ימות ברעב ותצא נשמתו ממנו, ואם יאכל כזית לחם יחיה, והאיך אפשר שהלחם יעמיד הנשמה הרוחנית. ומהכרח קושיא זו, אמרו הפלוסופים שאין השארות לנפש, וכמות זה כן מות זה, כשימות האדם ויפסד חלק גופו, ג"כ יפסד חלק נשמתו, כיון שהיא ניזונית מדבר חומרי גם היא חומרית. ואין האמת כן, כי ח"ו, כי הם לא ידעו כל מה שאמרנו, שיש חיות אל המזון שהוא חלק רוחני שבו, להחיות חלק רוחני שבאדם. וזהו שאמר הכתוב לכך האכילך את המן הרוחני, להודיעך כי לעולם אין מי שזן לאדם, אלא החלק רוחני שבו. וזהו שכתוב "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה'", דהיינו מה שיצא מפיו ית' בעת הבריאה, להוציא מן הארץ כל דבר ודבר, אותו הדיבור נכנס באותו המזון, והוא הוא המחיה את האדם. ולכך צריך לברך על המזון, כי על ידי הברכה מתעורר החיות.
וכן הענין במצוה, כי הברכה שאנו מברכין על המצוה, גם היא מועילה אל החיות שבה…
וזהו שכתוב למען הודיעך, כי לא על הלחם החומרי לבדו יחיה האדם, דהיינו חלק הגוף החומרי שבו, שעל ידי כך נקרא אדם שקורץ מאדמה, כי על כל מוצא פי ה', דהיינו המן שהוא רוחניות בהחלט, שיצא מפיו ית', גם עליו יחיה האדם חלק חומרי שבו, כאמור. וכן גם כן יהיה להפך, כי כשיאכל הלחם בלא ברכה, שלא יתעורר החיות שבו. וכן אכילת הגוים שהיא בלי ברכה, גם היא תזון חלק הנפש, אלא שלא יהיה התועלת שיעשה אל הנפש בלא ברכה, כמו התועלת שיהיה לו עם הברכה. וכן הענין בעצמו בענין המצוה בעצמה, כי אף אם יהיה בלא כוונה, תועיל לאדם לעולם הבא גם כן, אלא שלא ישוה בהשואה גמורה, אל מי שיעשה אותה בכוונה.

הכיצד מחיה המזון הגשמי את הנשמה הרוחנית?
במזון יש אותיות, מכח הדיבור האלוקי שברא את העולם כולו. אותיות רוחניות אלו מחיות את הנשמה. "כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם" – לא רק מהצד הגשמי חי האדם, "כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה'" – שבלחם, האותיות הרוחניות שבלחם – "יִחְיֶה הָאָדָם"9.
הברכה היא הנותנת חיות לנשמה. היא מעוררת את האותיות הרוחניות ומחברת את האדם לחיות שבאותיות.
כאשר גוי אוכל, ואין הוא מברך, הרי שהוא חי רק מהצד החומרי. אין לו נשמה רוחנית, אלא כולו חומרי, והמזון החומרי מספק לו את כוחות החיים החיוניים לו.
הנשמה הישראלית איננה מסתפקת בכך. היא חיה מן האותיות הגנוזות במזון, ובלא הברכה – אין היא מקבלת את החיות הראויה לה. נשמתם של ישראל איננה יכולה להסתפק במזון גשמי בלבד. זקוקה היא למזון רוחני, למוצא פי ה' שבלחם, ולברכה שקושרת את נשמתו של ה' לדבר ה'.
הברכות נותנות לאדם חיות. לא רק לגופו, אלא לנשמתו, ומכח הברכות שולחת הנשמה כוחות חיים לאדם. על כן צריך להקפיד לברך את הברכות שאדם חייב בהם בשמחה, על כח החיים שהוא זוכה לו על ידי הברכה.

כוחם של הברכות עולה גם ממשמעותה של ברכת "אשר יצר", המסתיימת במילים: "רופא כל בשר ומפליא לעשות". מבאר הרמ"א את הביטוי "ומפליא לעשות"10:

ועוד יש לפרש שמפליא לעשות במה ששומר רוח האדם בקרבו, וקושר דבר רוחני בדבר גשמי, והכל הוא על ידי שהוא רופא כל בשר, כי אז האדם בקו הבריאות ונשמתו משתמרת בקרבו.

מהו הפלא בכך ש"קושר דבר רוחני בדבר גשמי"? מבאר הגר"א11:

שיש פליאה באדם, שהרי הנשמה אינה צריכה לאכול אלא הגוף, ואף על פי כן אם לא היה אוכל ד' או ה' ימים היתה נשמתו יוצאה ממנו, הרי זה פליאה גדולה, וכי מאי איכפת לנשמה שהגוף אינו אוכל, אלא שהקב"ה זיווגם יחד שתרגיש הנשמה בצרכי הגוף.

הפלא הוא שהנשמה שאיננה אוכלת ניזונית ממזונו של הגוף. כאשר אדם איננו אוכל מספר ימים נשמתו עוזבת אותו. כיצד "יודעת" הנשמה שהגוף לא אכל? זהו הפלא שבבריאת האדם.
כפי שביארנו, הנשמה ניזונית מן הצד הרוחני שבמזון, וזהו הפלא, שהנשמה והגוף ניזונים מאותו מאכל – אך ברמות שונות.
על כך יש לשאול, כיצד אנו מברכים "רופא כל בשר ומפליא לעשות", והרי ההלכה היא שאין לחתום ברכה בשני עניינים שלא קשורים. מהו הקשר בין "רופא כל בשר" ובין "ומפליא לעשות"?
נראה, שבחתימת הברכה אנו מזכירים שתי צורות בהן מרפא הקב"ה את האדם. האחת היא בדרך הטבע – "מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות"12. זו דרך הרפואה ששולח הקב"ה בתוך הבריאה.
אולם, יש צורת ריפוי עמוקה יותר שברא הקב"ה, בכך שקשר "דבר רוחני בדבר גשמי". לא רק את הגוף מרפא הקב"ה, מבחוץ, אלא שולח הוא רפואה פנימית ועמוקה מן הנשמה. בכוחה של הנשמה לשלוח כוחות חיים ובריאות לאדם, ואף זוהי דרך לרפא "כל בשר", על ידי "מפליא לעשות" – על ידי הנשמה השרויה בגוף וקשורה בו – ומחיה אותו.
כוחה של הנשמה להחיות את הגוף בא מן הברכות שמברך האדם, ומעניקות כח לנשמה מן האותיות הרוחניות שבמזון.


1 כוזרי מאמר שלישי, י"ג-י"ז.
2 מסילת ישרים פרק א'.
3 תלמוד עשר הספירות, הסתכלות פנימית, חלק ראשון, פרק ב.
4 ברכות ל"ה ע"א.
5 בית זבול ח"ב, פתח הבית ג'.
6 ישעיה מ"ג, ז'.
7 ברכות ל"ה ע"א.
8 ספר הליקוטים, פרשת עקב פרק ח'.
9 דברים ח', ג'.
10 או"ח סי' ו' סע' א'.
11 סדור "אשי ישראל", "אבני אליהו" על "ומפליא לעשות".
12 ברכות ס' ע"א.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן