מוסר על הכבוד הלאומי - עסקת השבויים הרב יהושע ויצמןי"ד תמוז ה'תשס"ח

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: מנחם ויצמן.


על הכבוד הלאומי

בעקבות עסקת השבויים


עם ישראל עבר בימים אלו חויה קשה, החל בשלבי המשא ומתן השונים, ועד להשבת החללים.
אחת הנקודות העיקרית שעמדה לדיון בימים אלה, אם כי לא הודגשה דיה בדיון הציבורי, היא: הכבוד הלאומי.
אויבינו מנסים בכל מהלך כזה לפגוע בכבודנו הלאומי בצורה שיטתית. הם מבינים את מה שאנו טרם הפנמנו, שהכבוד הלאומי קובע מי ינצח בסופו של דבר בשדה הקרב.
כבוד איננו מילה מגונה. כבוד לאומי וכבוד תורה, למשל, הם תנאי הכרח להרבה דברים טובים וחשובים שבאים בעקבותיהם.

עניינו של הכבוד הלאומי עולה מדבריו של הרמב"ם. כך כותב הרמב"ם בעניינה של היציאה למלחמה (רמב"ם הל' מלכים פ"ה ה"א):

אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה. ואי זו היא מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם. ואחר כך נלחם במלחמת הרשות, והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו.

מותר למלך לצאת למלחמה כדי להרבות בגדולתו ושמעו, שישמעו כל העמים את גדולתו ועוצמתו של המלך. ביאור הענין הוא בשתי דרכים.
א. הלחם משנה על הרמב"ם שואל מדוע לא הביא הרמב"ם את דברי הגמרא (סוטה מ"ד ע"ב), שמלחמת רשות היא מלחמה למעט באויבים כדי שלא יבואו על ישראל, ועונה:

ויש לומר, דהוזכרה במה שאמר ולהרבות בגדולתו ושמעו דהכוונה שיראו ממנו ולא יבאו עליו והיינו למעוטי עכו"ם דלא ליתו עלייהו.

מלחמה "להרבות גדולתו ושמעו" באה כדי שייראו מהמלך ולא ילחמו בו, ובלשוננו: כח הרתעה. מלחמת רשות באה כדי ליצור הרתעה. כאשר המלך נלחם, מבינים שכנינו כי אנו מדינה בעלת עצמה חזקה, והם נרתעים מלהלחם בנו. נצחון במלחמה יוצר כח הרתעה, כפי שניתן היה לחוש בצורה בולטת ביותר אחר מלחמת ששת הימים.
ההרתעה גורמת יראה מעם ישראל, וכפי שמבטיחה התורה (דברים כ"ח, י'):

וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ.

כח הרתעה זו יראת הרוממות, מעצמתו, כבודו וחזקו של עם ישראל. האומות מתבטלות כלפי הגודל והעצמה של עם ישראל.

ב. ביאור נוסף משמעותה של מלחמה כדי להרבות גדולתו ושמעו של המלך עולה מנוסח הברכה שאנו מברכים על ראיית מלך ישראל:

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁחָלַק מִכְּבוֹדוֹ לִירֵאָיו.

זאת לעומת מלך ממלכי האומות, שבראייתו מברכים:

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁנָּתַן מִכְּבוֹדוֹ לְבָשָׂר וָדָם.

האבודרהם (הלכות ברכות שער ח') מבאר את ההבדל:

והטעם שאומרים בישראל "חלק" ובהאומות העולם לשון מתנה מפני שהחלק הוא כמו הצנור הנמשך מן הנהר שאפשר להרחיבו ולהגדילו ואפשר לקצרו ולחסרו מה שאין כן במתנה כי תלושה ופסוקה.

הברכה על מלך ישראל מבטאת את העובדה כי כבודו של המלך הוא חלק מכבוד שמים. אין הוא מתנה חיצונית, אלא המשך לכבוד שמים.
כבוד המלכות וכבוד האומה הישראלית הוא כבוד ה'.
הרב קוק זצ"ל בביאורו לנוסח הברכה מעמיק את משמעותה (עולת ראי"ה ח"א עמ' שפ"ז):

כבוד המלך, שהוא האמצעי של ההנהגה הטובה המלוכיית, הוא בערך חלק מהכבוד העליון, הכולל בתוכו אותה התעודה עצמה, המושפעת מכבוד של מעלה, וניכרת ביותר במה שהיא מגברת את הערך המוסרי באומה יותר מכל יתר הקנינים הלאומיים, לפי שהתכלית המוסרית היותר נשגבה הוא רכושנו הלאומי היותר גדול ואחרון ברום מעלת תקותינו.

כבוד המלך הוא חלק מהכבוד העליון, שכן הכבוד מרומם ומחזק את הערכים המוסריים בקרבנו, שהם "רכושנו הלאומי היותר גדול". מנהיגינו לא מבינים את אשר אויבינו מבינים, לצערנו - אנו נמצאים במצב של מלחמה. ערכי המוסר הנוהגים בעת מלחמה שונים מאלו הנוהגים בעת שלום. חוסר הבנה זה יוצר בלבול, ויותר מכך טעויות חמורות בהחלטות. מתוך כך נפגע הכבוד הלאומי פגיעה חמורה, שמחירה עלול, חלילה, להיות גבוה.
הדיונים על נושא החזרת השבויים לא נבעו מתוך ערכי מוסר אמיתיים.
במקום נוסף מבאר הרב קוק זצ"ל את ענין הכבוד (עולת ראי"ה ח"א עמ' ר"ח):

והנה הציורים האציליים, ביסודם הרוחני להפעיל נפש האדם ברוממות, עד כדי העלאה של שגוב אלהי, הם מחולקים בכללם: תכונת השיגוב האצילי, שהוא יסוד הכבוד בכל מלא החיים הנותן ברק לתרבות הרוחנית בכלל, בתכן של מחשבה, רגש והגיון, זהו הצד האחד של המלוי הנפשי, והצד השני הוא התכן המעשי, המתגבר במפעלים, ומוציא אל הפעל את כל מחשב וכל הערכה רוחנית, העומד בחזקה נגד כל מפריע ביצירה והתחדשות מתעלה.

הרב עוסק בפסוק (תהלים צ"ו, ז'):

הָבוּ לַה' מִשְׁפְּחוֹת עַמִּים הָבוּ לַה' כָּבוֹד וָעֹז.

הכבוד הוא ביטוי ל"תכונת השיגוב האצילי" - לדברים נשגבים ואציליים, רוחניים ועליונים. הכוזרי מתבטא בצורה דומה (מאמר שני, ח'):

...כך גם הכבוד - ניצוץ אור אלוהי הוא, הפועל על עם האלוה בארץ האלוה.

העוז הוא ביטוי לצורה המעשית והמפעלית של הדברים הרוחניים.
הכבוד מוליד את העוז. כאשר יש תוכן רוחני, הרי שיש כח מעשי להילחם ולפעול. מכאן נובעת החשיבות של הכבוד הלאומי, שכן הוא מקור הכח והמוטיבציה להילחם ולנצח.
כך יש להבין את דברי הרמב"ם. המלך נחלם כדי להרבות את כבודו, שכן כבוד ישראל הוא חלק מכבוד של מעלה. המסרים והערכים שאנו צריכים להעביר לעולם אינם יכולים לעבור אם לא יכבדו אותנו הגוים ויכירו במעלתנו, עד שיאמרו (דברים ד', ז'-ח'):

כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו. וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם.

בלא כבוד לאומי - לא יקשיבו לנו ולערכינו. "וְחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים" (קהלת ט', ט"ז).

מכאן הכאב הגדול על ההשפלה הלאומית שאנו חווים בימים אלה, שמהווה פגיעה בעצם התפקיד והמהות של עם ישראל.

אולם, לא באנו בדברים אלה לייאש ולהחליש. אנו צריכים לראות איך הופכים ימים אלה למנוף לעליה רוחנית. יש להבין מדוע עם ישראל מגיע למצב כזה. מדוע כבודנו הלאומי הוא למרמס בגויים.
לפני שנים סיפרו לי חברים שביקרו בחו"ל, על הפער הגדול בין הנימוסים ודרך ארץ הנוהגים בארץ, ובין אלה הנוהגים בחו"ל. הדחיפות, האמון והיחס המכובד בארץ גרועים מאוד, ואינם קרובים לנעשה בחו"ל.
בעלי החנויות בחו"ל, כך ספרו לי, נוהגים אמון רב בלקוחותיהם. לקוח יכול להחזיר מוצר אחר כמה חודשים בטענה כי הוא לא תקין, ולקבל את כספו בחזרה בלי כל ויכוח. אף אחד לא מנצל אמון זה לרעה, מלבד ישראלים, המחליפים כל כמה חודשים את המוצרים בחנות החשמל, עד חזרתם לארץ...
סיפורים אלו ודומיהם גרמו לי לחולשת הדעת. הכיצד הגענו למצב שאנו שם דבר בחוצפה ובחוסר נימוס. הזהו אור לגויים?!
מעשה המסופר בגמרא יכול לסייע לנו להניח את דעתנו: (כתובות ס"ו ע"ב)

תנו רבנן, מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מירושלים, והיו תלמידיו מהלכין אחריו. ראה ריבה אחת שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים, כיון שראתה אותו נתעטפה בשערה ועמדה לפניו, אמרה לו: רבי, פרנסני! אמר לה: בתי, מי את? אמרה לו: בת נקדימון בן גוריון אני... אמרה לו: רבי, זכור אתה כשחתמת על כתובתי? אמר להן לתלמידיו: זכור אני כשחתמתי על כתובתה של זו, והייתי קורא בה אלף אלפים דינרי זהב מבית אביה חוץ משל חמיה. בכה רבן יוחנן בן זכאי ואמר: אשריכם ישראל, בזמן שעושין רצונו של מקום - אין כל אומה ולשון שולטת בהם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום - מוסרן ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתן של אומה שפלה.

תגובתו של רבן יוחנן בן זכאי למראה הקשה שנגלה לעיניו היא: "אשריכם ישראל". מי שנופל עד לעפר, כנראה נפל מן הכוכבים. אי אפשר להגיע לכזה שפל ממקום פחות גבוה מאשר הכוכבים.
לביאור הענין נביא משל.
שני כלי תחבורה יש: מטוס ומכונית. המטוס הוא בעל עצמה רבה, טס באויר, בלא עיכובי פקקים ורמזורים, במהירות גבוהה מאוד. המכונית, לעומתו, נוסעת על הקרקע, בהתאם לתנאי הדרך ולהגבלות רבות נוספות, וגם מהירותה ויכולותיה פחותות בהרבה משל המטוס.
מעשה במטוס אחד, שהתקלקל, ואיבד את כח התעופה שלו. ישבו המומחים ודנו כדת מה לעשות במטוס. אמר אחד המומחים - הרי מטוס יכול גם לנסוע. יש לו גלגלים כדי לנסוע על המסלול עד להמראה. נשתמש אפוא במטוס בתור מכונית בעלת עצמה רבה. יצא המטוס לנסיעת הבכורה, דחף מכונית מימין, נתקל בתמרור משמאל, וחזר אחר כבוד למקומו. דנו המומחים בשנית ופסקו: מטוס בלי כח תעופה לא הופך למכונית. אם הוא לא באויר - מקומו הוא במחסן הגרוטאות.
עם ישראל הוא בבחינת מטוס. כחו הוא רוחני - "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיה מ"ג, כ"א). "וְאַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה' וַאֲנִי אֵל" (שם, י"ב). הכח הרוחני הוא נשמתם של ישראל.
עם ישראל מונהג על ידי הקב"ה בעצמו, ולא על ידי שרים, כמו שאר האומות, וגפ תפקידו הוא כללי ולא פרטי כמו אומות אחרות.
אמנם, יש לעם ישראל גם "גלגלים" - מדינה, צבא, היי-טק וכדומה, שלתוכם אנו צריכים לצקת את התוכן הרוחני.

האומות שייכות לקרקע, לארץ. תפקידם פרטי ומוגדר, והם עושות אותו בהצלחה.
כאשר עם ישראל מאבד את יכולתו הרוחנית, אין הוא הופך לעם ככל העמים. מטוס איננו יכול להיות מכונית רגילה על הכביש. אנו יכולים להיות עם ה' או להיות גרוטאה, אך לא באמצע - מדינה ככל המדינות.
כאשר התורה וערכיה אינם מנהיגים את דרכו של עם ישראל - הוא יורד עד לעפר. על כך יש לומר "אשריכם ישראל" - הירידה הגדולה מלמדת מהיכן נפלנו, ולאן אנו יכולים לעלות.
אם אנו מוציאים את הערכים האלוקיים שהם התמצית הפנימית של חיינו, אנו נופלים עד לעפר. איננו יכולים להישאר בצורה רגילה, עם ערכי דמוקרטיה ושוויון בלבד, בלי ערכי התורה.

באגרותיו (אגרות ראי"ה ח"א, אגרת צ"ו) מתאר הרב בצורה דומה את תפקידם של חכמי ארץ ישראל:

מובן הדבר, שעל ידי עזיבה, על ידי מיעוט ידיעת הערך העצמי, על ידי השפלה של הגבירה נגד שפחתה, ושהיא עוד מלובשת בתואר של מין יראת שמים, מה שהוא למרות עיני כבודו ב"ה, על ידי מה שנותנים בזה למרמס את כבוד ארץ חמדה ומקום הדום רגליו יתברך עדי עד, - הדברים נעשים עמומים; ותלמידי חכמים שבארץ ישראל חוזרים להיות שפופים ושפלים, ועוזבים את חילם, וסוברים שלא נוצרו כי אם למגרם גרמי אצל חכמי חו"ל ולחקות פלפולים נמוכים, הבאים מתוך מחשכים, ובזה באמת כחם של חכמי ארץ ישראל חלוש, מפני שהם נוצרו לגדולות מאלה, אבל כשהם מעמידים עצמם על כנם הרם, אז הם מוצאים הכל, ו"בכלל מאתים מנה".

תלמידי חכמים שבארץ ישראל נועדו לגדולות, לחשיפת נשמת התורה. אם אין הם ממלאים את תפקידם - הם שפופים ושפלים. אין הם יכולים לעסוק בפלפולים נמוכים. זה מתאים לחכמי חו"ל, אך לא לחכמי הארץ. אם תלמידי חכמים שבארץ ישראל אינם עולים עד למעלה מתוך מילוי תפקידם - הם מושפלים לעפר, קולם אינו נשמע ואין להם כלל ביטוי במציאות.
הכבוד הלאומי נובע מכבודה של תורה. "אין כבוד אלא תורה" (אבות פ"ו מ"ג). תורת ארץ ישראל, החושפת את נשמת התורה, היא גילוי נשמתם וכבודם של ישראל.
אנו צריכים לעסוק בגדלות רוחנית, ומתוך כך "בכלל מאתיים מנה" - יעלו בידינו גם הפלפולים, לימוד ההלכות והסוגיות על בוריין. אך אם נזניח את תפקידנו - התורה מאבדת את מעמדה, ויש תחושה שלא מתחברים ללימוד, לא מרגישים שהוא נוגע אלינו.

הקושי הגדול שאנו חווים בימים אלה מוביל אותנו לאמירת "אשריכם ישראל". נפילה כזו והשפלה לאומית כזו יכולה לבוא רק למי שמקומו הוא בין כוכבים. בידינו לרומם את הכבוד הלאומי, להחזיר את ערכי המוסר האמיתיים למקומם, ומתוך הכבוד יבוא גם העוז - כח ועצמה להילחם ולנצח, בעז"ה.









-------------------------------------------------------------------------------------------