לחיות עם פרשת השבוע לך לך הרב יהושע ויצמןח' מרחשוון תשע"ג

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה. www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: גרוסמן אורי.


לחיות עם פרשת השבוע - לך לך


בפרשת נח, עסקנו בדור הפלגה ובהשלכות של הפצתו על פני כל הארץ. בפרשתנו, אנו נפגשים בדמותו של האדם הגדול בענקים- אברהם אבינו עליו השלום. במדרש (פרקי דר' אליעזר, כד) מתואר כיצד אברהם ראה את אנשי דור הפלגה והתפלל לפילוגם. אברהם הבין את הבעייתיות הקיימת בדור הפלגה ואת העיוותים שיש בתפיסתו. חז"ל מלמדים אותנו שתפקידו ומעלתו של אברהם אבינו, הייתה באיחוד מחדש של הבריאה, בדרך מתוקנת וישרה, סביב הקב"ה. כך דרשו חז"ל (בראשית רבה, לך לך, לט, ג):

אחות לנו קטנה- זה אברהם שאיחה את כל באי העולם, בר קפרא אומר: כאדם שהוא מאחה הקרע.

בטרם נבא לעמוד על דרכו המיוחדת של אברהם, נבאר את יסוד הדברים. ישנן שתי צורות להפגיש את העולם עם האמונה בה' ולאגדו סביבה. שתי צורות, שהן למעשה בבסיסן שתי גישות בדרכי ההתקשרות של האדם לעולם. חז"ל במדרש (שיר השירים רבה, ח) מבארים זאת ע"פ הפסוק (שיר השירים, ח ,ט):

אִם חוֹמָה הִיא נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף וְאִם דֶּלֶת הִיא נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז.

ישנו הבדל יסוד בין דרך הדלת לדרך החומה. דרך הדלת, משמעותה לנהוג בפתיחות לעולם. כדלת שהיא נפתחת לעתים תכופות ומאפשרת כניסה ויציאה. בדרך הזו, הלך אברהם אבינו בתחילה. דרכו של אברהם הייתה להאהיב שם שמיים על הבריות, כפי שדרשו חז"ל (ספרי, ואתחנן, לב):

" ואהבת את ה' " - אהבהו על הבריות כאברהם אביך, שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן.

אכן זוהי דרך להכניס אנשים תחת כנפי השכינה, אך יש בה ארעיות והיא ברת-חלוף: "אינה מתקיימת אלא לשעה אחת" (כלשון חז"ל במדרש שם). אין בדרך זו את הקיום הנצחי והעמידה שיש לבניין אומה הנושאת בקרבה את דבר ה'. הדרך של חומה, אליה קורא ה' את אברהם, היא הדרך של בניין אומה מסודרת אשר עומדת בפני עצמה (ולא נטמעת בערבוביה של שאר האומות) עם סדרי חיים עצמאיים. לאומה יש גבולות – עם מסוים, ארץ מסוימת ותורה אחת. חומה יציבה ומסודרת, שממנה מזדקף גם מגדל המקרין עליה ועומד בליבה. המגדל הזה מבטא את תלמידי החכמים באומה (כמבואר במדרש שם על הפסוק- אֲנִי חוֹמָה וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת).
אומנם ביסוד תפקידה, אין מטרתה של החומה לבודד ולנתק את עם ישראל מן העולם. בניית האומה על הדרך המתוקנת ביותר, במציאות שלמה של חיים לאומיים ורוחניים, היא זו שבסופו של דבר מאגדת את העולם כולו סביב הקודש.
היחס בין גישת הדלת והחומה, מופיע גם בשאלות חינוכיות שונות. ודאי שחשוב גם לדעת לדבר ולהתחבר, וגם לדעת לעמוד על דעה עצמאית מבלי להתערבב. השאלה היא מה יותר דומיננטי. האם עדיף להתערות עם הסביבה הטעונה שיפור ולרומם אותה מלמטה, או דווקא מתוך עמידה על גבי בסיס איתן ומוצק של ערכים, להשפיע ולרומם.

בסופו של דבר, דרך המפגש עם העולם, הרצויה והעומדת לאורך זמן היא דרך החומה. החומה היא מודל החיים הנכון יותר. אין זה בא להפקיע את דרך הפתיחות של הדלת, אך היא איננה יכולה לעמוד כדבר בפני עצמו. רק מתוך בניין הקומה של האומה על הצד השלם יותר, הן ברובד של הכללים והן ברובד של הפרטים, אפשר להשפיע ולפעול.

ישנה נקודה נוספת בפרשה, הקשורה ליחס הנכון בין בניין האדם והאומה, לבין הקבלה וההשפעה מהעולם. בברית בין הבתרים, ישנה הדגשה מיוחדת על עניין הרכוש (בראשית טו, יד):

וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל.

מדוע התורה בוחרת להעניק משמעות כה גדולה דווקא לעניין הממון והנכסים? ישנו ביטוי נוסף לחשיבות הרכוש בתחילתה של הפרשה. כאשר אברהם מבקש משרה לפני ירידתם למצרים שתאמר שהיא אחותו, הוא מנמק זאת (בראשית יב, יג):

אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ.

ומפרש רש"י במקום: "יתנו לי מתנות". יתרה מזאת אנו רואים, בתיאור של נתינת המתנות לאברהם, אריכות וירידה לפרטי פרטים (בראשית יב, טז):

וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים.

לכאורה הדבר תמוה. מדוע זה כה חשוב ומשמעותי? כמובן שחלילה וחלילה מלהעלות על הדעת שחמדת ממון יש כאן. נדמה כי טמון כאן יסוד עמוק. עלינו להבין, שהתעלותנו או ירידתנו, משפיעה על כל העולם. הרמח"ל (מסילת ישרים, פרק א) מבאר שבכח מעשיו של האדם הוא מסוגל לרומם את העולם, או להיפך. האדם קשור לכל חלקי הבריאה, ובהתעלותו הרי כל עולם החומר עולה ומתקדש יחד עמו.

תהליך ירידת עם ישראל מצרימה, היה תהליך של בניין העצמיות הישראלית. השקיעה והריקבון שקדמו לגאולת מצרים, הצריכו להתנתק ולהשיר את כל הקליפות, ולשוב לנקודה הגרעינית וממנה להיבנות.
משל למה הדבר דומה? לזריעה של תפוח באדמה. בראשית התהליך, ישנו ריקבון המכלה את כל חלקי הפרי חוץ מהגרעין עצמו. או אז מסוגל הגרעין לקבל ולהתעשר מכל הזבל החקלאי שמזבלים אותו ורותם אותו לצורך צמיחתו. כשהגרעין חוזר לעצמיותו, אפילו אם נשקה אותו במיץ עגבניות ונזבל אותו בעגבניות רקובות וכו', עדיין יצמח תפוח. ברגע שהדברים הינם נביעה מן העצמיות, הרי שדבר לא יפגע במהותו הפנימית, אלא רק יפתח אותה ויפרה אותה.
את קיומו של תהליך זה אצל עם ישראל, מתאר זאת הרב זצ"ל (אורות, אורות ישראל, ה, ח):

...נראה הדבר שמקודם נערך הדבר שצורת האדם תשתלם בכללותה, ובתור תוספת ויתרון יגלה על האומה המיוחדת רוחה המפואר בהדרת קודש. אבל נתקלקלו הענינים ורוח האדם שקע כ"כ בכלל, עד שלא היה החול יכול להעשות בסיס לקודש אלא א"כ יקלקל אותו, והוכרחה גלות מצרים לבא בתור כור הברזל, שצירפה את צד האדם שבישראל, עד שנעשה לבריה חדשה, וצורתו החולית נתטשטשה לגמרי. והוחל גוי פעם אחת ע"י הגרעין האנושי לצורה שמראש ועד עקב כולה ישראלית, יעקב וישראל.

רק מתוך החזרה לנקודה הגרעינית ובניינה, ניתן לשוב ולהתחבר לעולם. רק מתוך החיבור לעצמיות, ניתן לקבל ולהתעשר מהעולם כולו ולרומם אותו. זו משמעות היציאה ברכוש גדול וזו גם משמעות קבלת המתנות. מתוך יניקה מהשורש האלוקי, עם ישראל ואברהם אבינו שואפים לקדש ולתקן את העולם כולו- גם נכסים וממון.

בצורה כזו, החיבור לעולם והקבלה ממנו הינם חיוביים ומעשירים. דרך זו נכונה לא רק לכלל כי אם גם לפרט. כלים אדירים עומדים לרשותנו כיום בעולם, אך לא ניתן ליצור חיבור חיובי ובונה, לעולם המלא כ"כ בפלאי הטכנולוגיה: מכשירי האיי-פון והסמארט-פון שבהם העולם כולו מונח בכף ידו של האדם והאפשרויות הן כה רבות, ללא בירור עצמי של דרכנו ויניקה מן השורש.

הרב אונטרמן זצ"ל מחדד עניין זה1:

הצדיק אשר "בתורת ה' חפצו וגו'", נראה לכאורה כאילו הוא תמיד משועבד בחייו לעקרונים וצווים ומוגבל מאוד בחופש הפעולה שלו... אולם לאמתו של דבר המצב מהופך מן הקצה אל הקצה. הצדיק הוא "כעץ השתול על פלגי מים" וכמו שאין השרשים התחובים בעומק הקרקע מגרעים את כחו של האילן אלא להפך, נותנים לו חיות וליח לגדל פרותיו ולשלוח פארותיו לכל צד ולעמוד איתן נגד כל רוח סערה, כן גם הצדיק המשורש בתורתו. שרשיו אינם מכבידים עליו ואדרבא הם המעניקים לו את כל הדרוש לגידולו והפראתו...

אין הבירור הזה יכול להיעשות "תוך כדי תנועה". תקופת הישיבה, היא עבורנו כור ההיתוך בה עלינו לברר בצורה אמתית את דרכנו ולהתחבר אל השורש והמקור. אחרת, אנו עשויים חלילה להיפגע מהחשיפה לעולם עם שלל אתגריו. יש הרבה לכלוך לצערנו, ולעתים אנשים נופלים ונשאבים לשם.
רק כאשר נברר מי אנו באמת, נוכל להיפגש עם העולם בלי פחד. כך אנו נשלוט במציאות, ולא היא תשלוט בנו.

אלו שתי נקודות, שעלינו לקחת לתשומת ליבנו,. מתוך זה, נוכל ליצור יחס בונה וחיובי בין החיבור לדרכנו ועצמיותנו לבין העולם.






1 מתוך הסכמתו לספר "נעים זמירות ישראל" על ספר תהילים, מאת ר' יצחק גרשטקורן, מייסד וראש העיר בני ברק.





-------------------------------------------------------------------------------------------