מוסר הסתכלות פנימית בחינוך הרב יהושע ויצמןכ"ג מרחשוון התשע"ג

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה. www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: גרוסמן אורי.



הסתכלות פנימית בחינוך


ישנן כמה אגדתות במסכת נדרים, בדף סו ע"ב, אשר אפשר ללמוד מהן כמה ערכים חשובים בעבודת ה'. נתבונן בדברים, ובס"ד ננסה להפיק מכך את ההדרכה הראויה.

סיפור א'

אומרת הגמרא:

ההוא דאמר לה לדביתהו קונם שאי את נהנית לי עד שתטעימי תבשילך לרבי יהודה ולר"ש, ר' יהודה טעים, אמר: ק"ו, ומה לעשות שלום בין איש לאשתו - אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים המאררים בספק, ואני - על אחת כמה וכמה; ר"ש לא טעים, אמר: ימותו כל בני אלמנה ואל יזוז שמעון ממקומו, ועוד, כי היכי דלא לתרגלי למינדר.
תרגום:
אדם אמר לאשתו: קונם שאת נהנית לי עד שתטעימי תבשילך לר' יהודה ור"ש (קונם=לשון של נדר, כלומר: תהיי אסורה להנות ממני עד שתטעימי תבשילך לר' יהודה ור"ש). ר' יהודה טעם, אמר: ק"ו, ומה לעשות שלום בין איש לאשתו - אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים המאררים בספק, ואני - על אחת כמה וכמה; ר"ש לא טעם. אמר: ימותו כל בני אלמנה ואל יזוז שמעון ממקומו, ועוד- כדי שלא יהיו מורגלים בנדרים.

הסיפור הזה ממש מדהים! ר' יהודה, היה מוכן לוותר ולאכול, אך ר' שמעון התנגד. מניין נבעה מחלוקת זו? נדמה שהדברים קשורים למחלוקתם העקרונית של ר' יהודה ור' שמעון. מצינו שר' יהודה ור' שמעון נחלקו לגבי דבר שאינו מתכוון: ר' יהודה סובר שאדם חייב על אף שלא התכוון לעבור על איסור, בעוד שר' שמעון מתיר (עד כדי כך מתיר ר' שמעון, אף באיסורי תורה! כגון ללבוש כלאיים, אם כל כוונתו היא למכור ולא להתעטף להנאתו). הנקודה של המחלוקת, קשורה בשניהם לאותו שורש- האם אנו מסתכלים על המעשה או על המניע. ר' שמעון, לא מסתכל על המעשה אלא על המניע- ר' שמעון מתמקד בכוונה ובמחשבה של האדם. לעומתו ר' יהודה מסתכל על המעשה בפועל, ולא על הכוונה והמניע.
בסיפור שלנו, ר' יהודה מבין שיש כאן עניין של שלום בית העומד על הכף. לכן, מבלי להתחשב במניעיו הבעייתיים של הבעל, שיצרו את המצב הזה, כרגע ר' יהודה מתבונן על המציאות שלפניו ולפיה הוא פועל.
אך לר' שמעון, אם המעשה והמניע הוא שלילי- אז בסופו של דבר כל האכילה הזו היא שלילית. הדרך היא להסביר לאדם, שלא על האוכל יקום ויפול הבית. ר' שמעון מבין, שזה אדם שיש לו בעיה יסודית בכל הקשר עם אשתו. לא יתכן, שאזוז ממקומי בגלל כוונתו השלילית של הבעל, אלא יש לפתור את המצב מן השורש שגרם אותו. לגרום לו להבין, ששלום הבית צריך להיות מושתת על אדנים אחרים מאשר טעם האוכל- אלא על ערכים אמיתיים. ר' שמעון סובר שאין לבחון את הדברים רק ביחס למציאות המעשית שנוצרה עכשיו.
בדברי ר' שמעון יש הדרכה חשובה עבורנו, לא לשתף פעולה עם דברים שהמניע שלהם הוא שלילי. לא לתת לזה יד, משום שזה בפני עצמו דבר גרוע. גם אם המעשה עצמו לא נראה גרוע, חשוב שנדע להתבונן על הנקודה הפנימית של הדברים, על המניע והשורש- ומתוך כך לפעול.

סיפור ב'

ממשיכה הגמרא בסיפור נוסף:

ההוא דאמר לדביתהו קונם שאי את נהנית לי עד שתרוקי בו ברשב"ג, אתת ורקק אלבושיה. א"ל רב אחא מדפתי לרבינא: והא האי לזילותא קא מיכוין! א"ל: מירק על מני דרשב"ג זילותא רבתא היא.
תרגום:
אדם אמר לאשתו: קונם שאת נהנית לי עד שתרוקי ברשב"ג . באה ורקקה על לבושו של רשב"ג. אמר לו רב אחא מדפתי לרבינא: הרי אותו אדם התכוון ליריקה שיש בזה זלזול! (ולא ליריקה על הבגד...). השיב לו רבינא: לירוק על בגדי רשב"ג, זו כבר זילות רבה.

יש להניח, שאותו אדם רצה בכוונה לפגוע ברשב"ג וחיפש את הדרך לעשות זאת. האישה הזו, ביקשה את הדרך שבה תוכל מחד לעשות רצון בעלה, ומאידך לשמור על כבודו של נשיא ישראל. האישה הזו במעשיה, לימדה אותנו לימוד חשוב- עלינו לבחון את הדברים לא מן המבט החיצוני עליהם. שכן, מן המבט החיצוני- הרי זו בלי ספק: "זילותא רבתא". אך כשאנו מבררים את פרטי המקרה לעומקו, אנו מגלים שהאישה הזו ביקשה לכבד את רשב"ג. במעשה היריקה, היא דווקא גילתה כבוד גדול כלפיו (בכך שירקה על בגדו ולא עליו). הכל תלוי- איך אנו בוחנים את הדברים. מן הפנים או מן החוץ. המבט על עומק המציאות, מתבטא גם אצל הלל הזקן בסיפור המפורסם (שבת לא, ע"א) :

מעשה בנכרי אחד שהיה עובר אחורי בית המדרש, ושמע קול סופר שהיה אומר (שמות כח) "ואלה הבגדים אשר יעשו חשן ואפוד". אמר: הללו למי? אמרו לו: לכהן גדול, אמר אותו נכרי בעצמו, אלך ואתגייר, בשביל שישימוני כהן גדול. בא לפני שמאי, אמר ליה: גיירני על מנת שתשימני כהן גדול. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל - גייריה. אמר לו: כלום מעמידין מלך אלא מי שיודע טכסיסי מלכות? לך למוד טכסיסי מלכות. הלך וקרא, כיון שהגיע (במדבר א) "והזר הקרב יומת" אמר ליה: מקרא זה על מי נאמר? אמר לו: אפילו על דוד מלך ישראל. נשא אותו גר קל וחומר בעצמו: ומה ישראל שנקראו בנים למקום, ומתוך אהבה שאהבם קרא להם (שמות ד) "בני בכרי ישראל" - כתיב עליהם "והזר הקרב יומת", גר הקל שבא במקלו ובתרמילו - על אחת כמה וכמה! בא לפני שמאי, אמר לו: כלום ראוי אני להיות כהן גדול? והלא כתיב בתורה והזר הקרב יומת! בא לפני הלל, אמר לו: ענוותן הלל, ינוחו לך ברכות על ראשך שהקרבתני תחת כנפי השכינה.

הלל, ראה את הנקודה הפנימית. מה האדם הזה באמת רוצה; הוא הבין, שיש כאן משהו שמעבר לבקשה החיצונית להיות כהן- אלא רצון פנימי. משום כך הצליח לקרבו תחת כנפי השכינה.
גם כאן אפוא, טמון יסוד חשוב של מבט הרואה את המציאות מתוך הרצון השורשי ולא מתוך המציאות הנראית לעין בלבד.

סיפור ג'

ממשיכה הגמרא ומספרת:

ההוא דאמר לה לדביתהו (אדם אחד אמר לאשתו): קונם שאי את נהנית לי עד שתראי מום יפה שביך לרבי ישמעאל ברבי יוסי. אמר להם (לתלמידיו): שמא ראשה נאה? אמרו לו: סגלגל. שמא שערה נאה? דומה לאניצי פשתן. שמא עיניה נאות? טרוטות הן. שמא אזניה נאות? כפולות הן. שמא חוטמה נאה? בלום הוא. שמא שפתותיה נאות? עבות הן. שמא צוארה נאה? שקוט הוא. שמא כריסה נאה? צבה הוא. שמא רגליה נאות? רחבות כשל אווזא. שמא שמה נאה? לכלוכית שמה. אמר להן: יפה קורין אותה לכלוכית, שהיא מלוכלכת במומין, ושרייה (והתירה לבעלה).

מה כוונת ר' ישמעאל בר' יוסי שאמר: "יפה קורין אותה לכלוכית"? הדברים נשמעים כמילתא דבדיחותא, אך אינם כך, שהרי התירה לבעלה כדין תורה. ועוד, מה היתה כוונת הבעל בנדר שנדר?
נראה, שיש לעמוד על משמעותו בשלוש מערכות.

א. הבעל. נראה פשוט, שהבעל באמת מחפש משהו יפה באשתו. דבריו לא נאמרו מתוך כעס. רוצה הוא לאהוב את אשתו, אלא שאינו מוצא דרך להתחבר אליה. אין בה ולו דבר אחד יפה. על כן הוא מדיר את אשתו ממנו עד שימצא בה משהו יפה. כך מכריח הוא את ר' ישמעאל להשקיע מחשבה וחיפוש, ולמצוא את נקודת היופי שבאשתו, ודרכה יוכל להתחבר אליה ולאהוב אותה.

ב. ר' ישמעאל. מדוע התפעל ר' ישמעאל משמה ה"נאה" של האשה?

אשה מלאה ושלמה במומיה יכולה להגיב בשתי דרכים. דרך אחת היא לנסות ולהסתיר את חסרונותיה. את ראשה תסתיר בכובע גדול, את אוזניה בעגילים, ואת שפתיה באיפור כבד. רבים נוהגים כך, ועסוקים כל ימיהם בהסתרת חסרונותיהם. כוחות נפש וזמן מושקעים בנסיון להסתיר את החסרונות שכל אחד ואחד לוקה בהם.

אשה זו לא נהגה כך, אלא בדרך אחרת. היא קבלה את עצמה ללא מחסומים. "כזו אני. לכלוכית שמי". תחת נסיון להסתיר הכירה במצב, ומתוכו בנתה את חייה. הנוהג בדרך זו משוחרר מהצורך להסתיר את בעיותיו ומגבלותיו, ויכול להתמודד עימן בצורה חופשית. ר' ישמעאל בחכמתו עמד על תכונה זו של האשה, שמקבלת את עצמה כפי שהיא, ואינה מנסה להסתיר. אין היא קוראת לעצמה "יפה", אלא "לכלוכית". בכך אומרת היא לבעלה: 'קבל אותי כפי שאני'.

ג. לאחר שמצא ר' ישמעאל את הדבר הנאה באשה זו, התירה לבעלה. לאחר שהבעל מצא באשתו את יופיה הנפשי הפנימי, יכול הוא להתחבר אליה. כעת, אף המומים נראים באור אחר, ויכול הוא למצוא אף בהם יופי. מיקוד המבט בתכונה החיובית - מאיר את האישיות כולה באור חיובי. גם דברים שנראו קודם לכן מומים - יכולים להפוך ליתרונות.

יכול אדם לקבל את חסרונו כאתגר. הצורך להתמודד עם סביבה מזלזלת ולבנות את עולמו בדרך שמתאימה לו, נותנת משמעות לחסרון ועושה את החיים מלאי משמעות וענין. המשמעות של המומים, כאתגר לחיות עמהם בשמחה, נותן משמעות עמוקה לחיים.

לא רק החיצוניות בונה את החיים, כי אם היחס הנפשי שלנו אל הדברים. המומים הנעשים לאתגר ומקבלים ומשמעות, נעשים יפים וכך אפשר ואף קל לאהוב אותם. הבנה זו חשובה ביותר, ובמיוחד בבנין הקשר הזוגי. פעמים רבות כאשר בני זוג נפגשים למטרות נישואין, מזדקרים לעין החסרונות שיש בכל צד. המתמקד בחסרונות עלול למצוא עצמו פעם אחר פעם פוסל את בן הזוג. אולם, החדור ברצון אמיתי למצוא את בת זוגו, לא יחפש חסרונות אלא מעלות. ישקיע הוא מחשבה וחיפוש, עד שימצא דברים טובים באדם השני. כעת, לאחר שמצא נקודה חיובית, יכול הוא לשוב ולהתחבר לאישיות בכללה, וגם את החסרונות שראה קודם לכן - יראה הוא באור שונה. זהו הלימוד העולה מדרכו של הבעל, מדרכה של האשה, ומדרכו של ר' ישמעאל - שמצא את הדרך לחבר מחדש בין בני הזוג.

סיפור ד'

הגמרא מסיימת בסיפור הבא:

ההוא בר בבל דסליק לארעא דישראל, נסיב איתתא, אמר לה: בשילי לי תרי טלפי, בשילה ליה תרי טלפי, רתח עלה. למחר אמר לה: בשילי לי גריוא, בשילה ליה גריוא. אמר לה: זילי אייתי לי תרי בוציני, אזלת ואייתי ליה תרי שרגי. אמר לה: זילי תברי יתהון על רישא דבבא. הוה יתיב בבא בן בוטא אבבא וקא דאין דינא, אזלת ותברת יתהון על רישיה. אמר לה: מה הדין דעבדת? אמרה ליה: כך ציוני בעלי. אמר: את עשית רצון בעליך, המקום יוציא ממך שני בנים כבבא בן בוטא.
תרגום: אדם בבלי שעלה מבבל לא"י, נשא אישה. אמר לה: בשלי לי "טלפי" (הוא התכוון לטלפי עוף). היא בישלה לו טלפי (שהכוונה היא גם לעדשים, ע"פ הארמית שדיברו בא"י) וכעס עליה. למחר אמר לה: בשלי לי "הרבה" (הוא התכוון לכמות גדולה של עוף). והיא בישלה לו הרבה... עדשים. אמר לה: לכי והביאי לי שתי "בוצינא" (אבטיחים), והיא הלכה להביא לו שתי נרות (שכן בארמית ללשון "בוצינא" יש שתי משמעויות-אבטיח ונר). אמר: לכי ושברי אותם על ראש השער. הלכה, וראתה את בבא בן בוטא יושב בשער ודן דין, ושברה את הנרות על ראשו. אמר לה בבא בן בוטא: למה עשית זאת? אמרה לו: כך ציוני בעלי. אמר: את עשית רצון בעליך, המקום יוציא ממך שני בנים כבבא בן בוטא.

מהסיפור, נראה לכאורה שלא מדובר באישה חכמה במיוחד... אלא שנראה שבעומק, לא כך פני הדברים כלל וכלל. למעשה, האישה הזו לימדה את בעלה פרק חשוב בתקשורת זוגית. האישה מלמדת את בעלה, על החשיבות של הדיבור אחד עם השני. גם בסוף הסיפור עם בבא בן בוטא, הרי בסופו של דבר, בעלה הוא שיחטוף את הביזיון על כך שהורה לאשתו לעשות זאת.

האישה מלמדת אותו, שלא ידבר בקיצור. אלא באמת יצור תקשורת נכונה. בת ארץ ישראל, הפשוטה בהליכות חייה, לימדה את בן בבל (שבני בבל נחשבו מיוחסים ונעלים יותר מבני א"י) שירד מה "אולימפוס" שבו הוא חי, וידבר ויחלוק את חייו יחד עם אשתו. את הקשר צריך לבנות מתוך דיבור משותף, ולא שכל אחד יסתגר אחד בעולמו שלו. אילו הם היו מדברים ומתקשרים, מן הסתם האישה כבר הייתה יודעת מה באמת בעלה אוהב ורוצה... האישה בעצם רומזת לבעלה- "גם אתי אפשר לדבר". אל תתבצר בתוך עצמך ובאגו שלך, תיפתח ותשתף. רק באופן זה, אפשר ליצור חיבור טוב ואמתי.

מכל הסיפורים הללו, עולה שאין לבחון את הדברים מנקודת מבט חיצונית. המבט החיצוני על המציאות, הוא מטעה ולא נכון. עלינו להביט על עצמנו, ועל החיים בכלל, מתוך פנימיות הדברים. אם ניגש מתוך המבט הזה, נוכל באמת להפוך את החסרונות למשמעות חיובית, ולרומם ע"י עין טובה את המציאות כולה.



-------------------------------------------------------------------------------------------